The Butterfly Button
מובחנות בזוגיות תעזור לי לא להיפגע מבעלי?

שאלה מקטגוריה:

עד הנישואין הרגשתי שהלב שלי הוא ברשותי. היתה לי גישה מאד בוגרת . לא נפגעתי מאחרים בקלות. הייתי סולחת בקלות . לא הייתי מושפעת מלחץ חברתי . (לדוגמה התחזקתי מבחינה דתית יותר מהחברה בתיכון שבו הייתי והלכתי עם האמת שלי ולא היה חשוב לי כהוא זה מה חושבים עלי . לא שחלילה זילזלתי בזולת. היה לי חשוב מאד להיות בסדר הן מצד “בין אדם לחברו ” והן מבחינת “בין אדם למקום” ,הקפדתי לתת הרגשה טובה לכל אחת מבנות הכיתה בתיכון ובסמינר , וודאי שלא לפגוע. אבל לא יחסתי לחברה כזו חשיבות עד שאני אפגע ממנה, גם אם וכאשר צחקו לי או לעגו עלי . )

לא הייתי מבינה חברות שנפגעות ממה שפלונית אומרת עליהן , כאשר הן כלל לא מעריכות את פלונית , אז למה לתת למי שאת לא מעריכה את היכולת לשלוט במצב רוח שלך ????

אם אמרו לי ביקורת היתה לי היכולת לבחון את הביקורת בצורה אוביקטיבית ולא אישית. זה לא גרם לי לסערת רגשות . אם הגעתי למסקנה שהביקורת לא מוצדקת הייתי יכולה להתיחס בשלוות נפש “היא אמרה, אז מה ? ”
גם אחרי הנישואין זה המצב מול הקולגות בעבודה, שכנות , ידידות וכו’

אבל מייד לאחר הנישואין ראיתי שבקשר הזה ,בקשר הנישואין, השליטה העצמית שלי על הלב היא לא קיימת.הלב שלי הוא לא ברשותי. כל ביקורת קטנה שלו פוגעת ישר בתוך הלב שלי. ולא בגלל שהוא אדם פוגעני. פשוט זה בדיוק כמו הדימוי הנ”ל- כאילו הלב שלי מונח בתוך כף ידו.וכל ביקורת מרגישה כמו פגיעה ישירה של חץ בתוך הלב.
כי כאשר בן הזוג אומר ביקורת או בדיחה על חשבוני וכו’ , (גם אם זה סתם בתור בדיחה או שטות ולא בכוונה לפגוע ) אני לא יכולה לומר לעצמי “מה אכפת לך מה הוא חושב עליך” או “הוא לא שווה לכאוב בגללו” , “מי הוא שתיפגעי ממנו” וכדומה משפטים בסגנון הזה.
ברור שאני פגיעה יותר ממנו ולוקחת יותר ללב את מה שהוא אומר פי מיליון יותר מאשר מה שאחרים אומרים כי הוא חשוב בעיני ומוערך בעיני !

ראתי פעם דימוי, יפהפה בעיני, שנישואין זה בעצם להסכים להפקיד את הלב שלך בכף ידו של מישהו אחר, ולהיות בטוח שהוא ינהג בו בעדינות ולא ינפץ אותו לרסיסים.

(כל הזכויות על הביטוי הנ”ל שמורות לאיה קרמרמן, בטור בעיתון “בשבע”)

אחרי כמה וכמה שנות נישואין, אני יכולה לומר שאני מזדהה מאד עם החלק הראשון של המשפט. אבל לא בטוחה שזה כ”כ טוב…
מצד אחד הייתי רוצה כן להשאיר את המצב שהלב שלי ברשותי ולא לקחת כל דבר שהוא אומר ללב.לא להיות כ”כ פגיעה . שלא יהיה אכפת לי גם מה הוא אומר עלי .
מצד שני – האם באמת זה האידיאל? זו הדרך ? זו הזוגיות הנכונה?
מצד שלישי- גם אם זו הדרך הנכונה, איך אני עושה את זה בלי לפגוע בזוגיות,בקשר? אני לא חושבת שאני אוכל להתמסר לבעלי באותה עוצמה אם אני אתרגל שלא אכפת לי מה דעתו עלי !
או יותר נכון לנסח את השאלה כך – איך אפשר להמשיך להעריך את בן הזוג ושיהא אכפת לי ממנו , ויחד עם זאת לא להיפגע קשות מכל אמירה של ביקורת או חוסר הערכה מצידו כלפי ?

(כי במצב הנוכחי ההרגשה היא שהלב שלי נשבר לרסיסים מידי הרבה… ואני ממש לא נחשבת כאחת רגישה במיוחד… רק יש לי רגישות יתר כשמדובר בבן הזוג …ונראה לי שהרגישות יתר הזו כלפי בן הזוג היא בעיה מצויה אצל הרבה נשים נשואות … )

תודה רבה על האפשרות לשאול , לנתח , ולשפוך את הלב!
שבורא עולם יברך אתכם!

תשובה:

שלום לך רעיה יקרה!

שמשקיעה בקשר עמוק גם אחרי כמה וכמה שנות נישואין… גם כשאין משבר זוגי, “סתם” קושי רגיל של אישה בריאה בזוגיות בריאה. אשרייך!

הצגת את השאלה שלך בחדות ובבהירות. הזדהיתי איתך מאוד. אני בטוחה שהקושי הזה מטריד נשים רבות. אני מסכימה איתך שפגיעוּת מול בן זוג, ובפרט בזוגיות עשירה ומפותחת היא עוצמתית יותר.

אין השוואה בין הכאב שיש לך מול פגיעה של אדם שרחוק ממך, לכאב שיש לך כשפוגע בך אדם שכל כך קרוב אלייך. זה ראוי, נכון, בריא ונורמלי שאמירה שלו תסעיר אותך יותר מאמירה של אדם אחר.

ואני מזמינה אותך להתבונן מהי הדרך שהסערה והכאב הללו לא יחריבו את הקשר ולא יגרמו לך לרצות לקחת צעד אחורה.

הנטייה הטבעית כדי לא להיפגע – “אובייקטיביזציה”

כשאני קוראת את הדרך שבה התמודדת בעבר ושבה את מתמודדת גם בהווה עם ביקורת או חוסר הערכה מצד אדם אחר, אני שמה לב שאת בוחרת בדרך כלל באחת משתי אופציות.

אופציה אחת היא “אובייקטיביזציה”: את מתייחסת לביקורת כאל אמירה עניינית. אם הביקורת מוצדקת, את מקבלת את האמת ממי שאמרה, ואם לא, את מתעלמת ממנה. כביכול הייתה הביקורת נורת חיווי שמזכירה לך שטעית במשהו. אבל העניין הוא שהביקורת כואבת לא בגלל שהיא נכונה. היא כואבת כי ביקורת מהווה דחייה וביטול מסוימים מצידו של הזולת. אנחנו זקוקים לקשר, לשייכות, להערכה ולאהבה. אם מישהו מעליב אותי ואומר לי שאני לא טובת לב, אני לא מצטערת מתוך המבט של חשבון הנפש. אני מצטערת כי קיבלתי מכיוונו של אותו אדם חץ בלב של ריחוק וניכור. (בדרך כלל אותה פגיעה היא זו שגורמת לנו דווקא להתנגד לקבל את הביקורת ולא לנסות לתקן משהו בעקבותיה.)

הנטייה הטבעית השניה- להתרחק ולא להצטרך

האופציה השניה שאני שומעת במכתב שלך, וכולנו בוחרים בה פעמים רבות, היא המעטה בחשיבות הפוגע. צמצום המרכזיות של הקשר בינינו. אני לא צריכה אותו, אני לא זקוקה להערכה והתמיכה שלו.

כמו כולנו, את מרגישה צורך לבטל ולהמעיט בערכו של הפוגע, ולמזער את חשיבותו בחייך. המילים שכתבת: “הוא לא שווה לכאוב בגללו”, “מי הוא שתיפגעי ממנו”, העלו בי את המחשבה שזה הכיוון שעוזר לך להימנע מהפגיעה.

אך, כמו שכתבת, השיטה הזאת לא עובדת כשמדובר במישהו שאת כן רוצה להעריך, כן רוצה להישאר זקוקה לו וקרובה אליו. אני מעריכה את דקות ההבנה שלך שדרכה דייקת את הקונפליקט הכואב.

מחובר זה לא קרוב – קשר מתקיים רק בין מובחנים

אז מה כן?

הכותרת שנתת לשאלתך היא מובחנות. ואת כל כך צודקת! זה ממש הנושא כאן.

האם את רוצה להיות מובחנת? מהי בכלל מובחנות?

במבט פשוט, יש לנו מצד אחד אופציה להיות קרובים ומחוברים, וממילא גם פגיעים מאוד, ומן הצד השני יש לנו אופציה להיות מרוחקים ובהתאם לכך פחות פגיעים. קרוב או רחוק.

אבל המובחנות היא משהו עדין הרבה יותר. המובחנות היא לא להיות פחות קשורים. אלא אדרבה היא הדרך היחידה להיות קשורים. מה הכוונה? רק עובדת היותנו שניים, ולא יחידה אחת, מאפשרת לנו לאהוב זה את זה. והיו לבשר אחד – זו דרמה, רק בגלל שהם לא באמת בשר אחד… האם אני קשורה ליד שלי? אני מחוברת אליה בעצמות ובשרירים, אבל מי ה’אני’ כאן? היד היא חלק ממני ולכן אין בינינו מערכת יחסים שיכולה לכלול אהבה והערכה.

מובחנות היא להיות שני חלקים שלמים

מובחנות היא לא נפרדות והיא לא מרחק. מובחנות היא משורש ב.ח.ן. היא מציאות שבה אפשר להבחין ולראות איפה נגמר האני ומתחיל הזולת. אפשר להיות צמודים, אבל הצלע של הריבוע שלי היא לא הצלע של הריבוע שלצידי. הצלעות יכולות לעמוד צמודות זו לזו, הן אולי ייראו אפילו קו אחד. אבל מבט חודר יוכל להבחין ולומר כאן קו הגבול. אם משהו ירחיק בין הריבועים הללו, הם לא יתפרקו, וממילא הם יכולים לבחור כל יום מחדש להתקרב זה לזה, כי הם לא תלויים אחד בשני, המפגש ביניהם הוא לא מוכרח.

יש כאן שני ריבועים שלמים עם 4 צלעות. ולא מלבן אחד. מלבן אחד לא יכול להיות מחובר לעצמו. שני ריבועים כן.

איך זה מתבטא במציאות?

המובחנות היא היכולת לספק לעצמי צרכים חיוניים. היכולת הזאת מאפשרת יצירת קשר. התינוק בבטן אימו אינו מתקיים בזכות עצמו. על מנת שהתינוק יהיה מובחן מאמו, הוא צריך להיות מסוגל לספק לעצמו חמצן, הוא הופך להיות שלם רק כשהוא נושם לבד.

ודווקא מהרגע הזה כשהוא אדם שלם, הוא מתחיל להיות קשור אליה. כך זה גם ברובד הנפשי. רק כאשר אני מסוגלת לקיים את הנפש שלי, אני יכולה להיקשר לאחר. מה הכוונה לקיים את הנפש? היכולת להעניק לעצמי את צרכי הליבה של הנפש: ערך, משמעות, יציבות וביטחון. אני מרגישה יקרה וראויה לאהבה גם אם הזולת לא אוהב אותי. אני נשארת יציבה ובעלת ערך גם אם השני לא מעריך אותי. רק כך אני הופכת לאדם שאפשר לייקר ולאהוב. אדם שלא אוהב את עצמו לא מעורר אהבה. אדם שלא מעריך את עצמו, קשה להעריך אותו. זה לא סותר בכלל שאני זקוקה לתוספות ולחיזוקים שמעניקה לי האהבה של הזולת, אדרבה, כשיש לי חמצן רגשי, אני פנויה להזדקק לקשר שמרומם אותי ומשמח אותי.

קיום עצמאי מאפשר לי להזדקק לאחרים ולתת להם להשפיע עלי

אני לא מציעה לך להיות במקום של “לא צריכה אף אחד” אבל גם לא במקום של “תלויה באחרים ברמה קיומית”, אלא משהו דק באמצע.

להיות מסוגלת לספק לעצמי את החמצן, הלחם והמים, ולהשאיר לאנשים סביבי את היכולת להשפיע עליי, לתת לי עוף, וירקות, שוקולד וגלידה.

בעומק הדבר, המוכנות שלי לתת לאחרים להשפיע עליי, אך לא ברמה קיומית, היא לא אמצע. כי דווקא היכולת לספק לעצמי את הצרכים הרגשיים החיוניים, היא זאת שמאפשרת לי את האומץ לתת להם להשפיע עלי ועל המצב רוח שלי כל כך חזק.

דווקא בגלל שאנחנו מובחנים, אנחנו יכולים להיקשר. המובחנות מעניקה לנו את האומץ לפתוח את הלב וגם הופכת את האהבה בינינו למשהו רומנטי ובעל משמעות. ככל שאנחנו יותר “עצמאיים”, מסוגלים לקיים את עצמנו מבחינה רגשית, אנחנו יותר מעריכים ומתרגשים מהבחירה של בן הזוג להתקרב אלינו, ופחות מתפרקים כשהוא פוגע בנו.

אדם מובחן לא חושש להיפגע ולהתפרק, ולכן נותן לאחרים להשפיע עליו. תבחני את עצמך. האם את יכולה להרשות לעצמך להעריך את הקשר בינך לבין חברה שפגעה בך, להסכים להיפגע ויחד עם זה להישאר מספיק חזקה ולנשום עמוק? האם את יכולה להצליח לכאוב מצד אחד ולהישאר יציבה? כשאת מחזקת בעצמך את המובחנות, את שומעת שחברה לא רצתה להיות בקרבתך, ואת לא מתפרקת. אבל שימי לב! בו בזמן את נותנת לה את היכולת להשפיע עלייך. את לא חוששת להיפגע, להצטער ולהיעלב. את מספיק מוגנת כדי להיפגע ולהישאר יציבה. אם אנחנו מרגישים צורך להמעיט ולבטל את חשיבות הפוגע ולא מסכימים לתת לו להשפיע עלינו, זה לא בגלל שיש לנו קיום עצמאי ומובחן, אלא מפני שאנחנו חוששים שאם נִפָּגע, הפגיעה עלולה להיות מסוכנת. במצב הזה לא יכול להתקיים קשר.

מובחנות בזוגיות היא עבודה קשה…

המובחנות היא עבודה בכל הקשרים ומערכות היחסים, אבל בתוך זוגיות היא עבודה בליגה אחרת. ככל שאנחנו מתקרבים ויוצרים קשר משמעותי, המובחנות הולכת להיות מאתגרת יותר. בין בני זוג מובחנות היא עבודה תמידית וספירלית, והעבודה הזאת, שלפעמים נשמעת כאילו היא התרחקות, יוצרת חוויה נפלאה של קרבה.

הבאת את המטאפורה היפה על הלב שלי שאני מניחה בידיו של בן הזוג. כיוון המחשבה שהייתי רוצה להציע לך הוא לא להשאיר את הלב שלך רק ברשותך, אבל גם לא רק בידיו של בעלך. אם נמשיך בדימוי היפה הזה, ההצעה תהיה אולי: להחזיק את הלב בידיים שלך ואותן להניח בכפות ידיו. כפות הידיים שלו ינועו, יתרוממו, ירדו, יהדקו וירפו, וליבך בעקבותיהן, אבל הלב שלך לא יתפרק, כי יש משהו ראשוני ובסיסי יותר שמחזיק אותו – הידיים שלך.

המובחנות והקרבה משפיעות זו על זו

ככל שאנחנו מובחנים אנחנו מסוגלים להתקרב יותר, וככל שאנחנו קרובים יותר אנחנו צריכים להשתדרג במובחנות שלנו.

עבודת המובחנות היא ספירלה שבה בכל פעם אנחנו מסוגלים להתקרב עוד קצת בלי לטשטש את הגבולות שלנו, וכך אנחנו יותר ויותר מסוגלים לאפשר לבן הזוג להשפיע עלינו. לְרַגש להעצים להכעיס ולפגוע, מבלי להתנפץ. בזכות המובחנות אנחנו ממשיכים לראות בקרבה בינינו משהו פלאי ובחירי, גם כשאנחנו יחד שנים ארוכות בעז”ה.

מעריכה את השאלה שלך. עזרת לי לחדד גם לעצמי את הנושא הזה.

ציפי

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

4 תגובות

  1. תודה על התשובה המושקעת! תודה על הזמן ועל ההשקעה! תבורכי!

    אהבתי והתחברתי במיוחד לרעיון של התחליף שהצעת לדימוי של הלב – “להחזיק את הלב בידיים שלך ואותן להניח בכפות ידיו של בן הזוג” .

  2. וואוו איזו תשובה מדהימה!!!
    כל כך מדייק את המקום שלי ואת המקום שלו בזוגיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

לא מתקדם בקשר מחשש להחליט
אני לא חרדי האומנם אבל אני צריך תשובה אמיתית אני צריך תשובה אמיתית לצד היגיון ואמונה אני בזוגיות כבר שנה יש לציין שאנחנו לא נשואים אני שמתי לעצמי זמן יעד לזוגיות כדי להחליט להקים בית אני לא סמכתי על עצמי בהתחלה לכן נתתי לעצמי זמן להחליט זמן להכיר את הצד...
אשתי מדי צנועה וסגורה בשבילי
אני אברך חסידי שאשתי מאוד יר”ש ומאוד צנועה (ובשבילי זה מידי), בעבר היה יועץ שפתח אותה קצת בהתנהגות הזוגית אך זה רק היה לתקופה קצרה שלאחריה אמנם המשיכה אבל רק כמו שכפאה שד, גם בנושא הלבוש שלה בבית וגם בנושא כל ההתנהגות שאני כמה ליותר אהבה שתתבטא בין השאר גם...
קושי עם שמירת שבת מול בעלי והילדים
אני נשואה ויש לנו ב”ה שני ילדים בני 10 ו12 חזרתי בתשובה ממש לאחר נישואי ולבעלי ממש קשה עם זה. יש לנו הרבה ויכוחים סביב הנושא בכלל ובעיקר בכל מה שקשור לשמירת שבת וחגים. ב”ה הילדים שומרים שבת ככל יכולתם כבר כמה שנים. וזה נושא שעוד יותר מעלה כעסים ,גם...
איך מפרקים נישואים שיש ילד בתמונה?
אני ואשתי נשואים כבר מעל שנה יש לנו ילד בתמונה ומאז שהגיע לעולם אשתי לא מתייחסת אלי יפה, זה מתבטא בדיבור קולני בחוסר סבלנות אלי, כבר המון פעמים ריבים שלנו הגיעו לשיחות על גירושים , ונראה שאנחנו כבר בחצי הדרך לשם, אני יודע עמוק בתוכי שאם לא היה ילד בתמונה...
בעלי מסתיר ממני
אני נשואה כבר מספר שנים הזוגיות שלנו טובה. אני אוהבת ומעריכה את בעלי. הוא אדם מכובד בקהילה שלנו ובאמת טוב לנו. לאחרונה גיליתי שבעלי מסתיר ממני משהו משמעותי מעברו. כשניסיתי לשוחח איתו על כך, הוא נמנע מלשתף אותי בפרטים וטען שהוא מטפל בעניין בעזרת גורם מקצועי. אני מתלבטת כיצד להגיב....
התפרצויות ותחושת בדידות בנישואין
אשמח לעצה ,עזרה ,הקשבה. אני כותבת ובוכה. מרגישה לבד בזה ממש. אני בת 35 נשואה כ 12 שנים עם 3 ילדים. האמת שמתחילת הנישואים היה קשה. ממש. כבר בשבוע הראשון מהחתונה היה ריב גדול ממש ,האמת שזה לא ריב אלא יותר התפרצות של כעס מצד בעלי. הוא ממש צעק וכעס...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן