שלום לך …. יקרה,
קראתי, התנצלת על האריכות, לא ראיתי אותה. ראיתי אכפתיות, מסירות, אהבה וכאב , וכן, ראיתי גם תסכול ובלבול.
נגע ללבי התיאור החמים שלך על קול התורה המתנגן בבית, הציפיות שקול התורה הזה יהדהד גם בביתך, והרצון האמיתי להיות חלק מהדבר הגדול הזה, בית של תורה.
רק מה, פעמים רבות דווקא מתוך רצון עז להנחיל חינוך של מסירות נפש לתורה שהיא לב העולם, לב החיים ולב העם,מתפספסת אצל הבנות ההולכות ומתבגרות לקראת עול הבית, הנקודה המאוד משמעותית, והיא – תפקידה של האשה.
האשה מבקשת לעזור לבעלה; לעזור לו להתקדם, לגדול ולהתפתח, כפי כוחות נפשו ויכולותיו. לעזור באהבה, ביציבות, בנאמנות אינסופית ובשימת לב מתמדת לכל צרכיו. מטרת האשה היא לא שבעלה ילמד תורה! לא יתכן שיצוו על אחד לתכנת את רעהו! הקדוש ברוך הוא תובע מכל אדם לשקוד על טיפוח העולם הרוחני שלו, לא של זולתו. יש אמנם מצוות חינוך, אך היא מוטלת על הורים, לא על בני זוג.
וכאן כמובן, תשאל השואלת, נו, ואם אמרנו שהדבר החשוב ביותר הוא ללמוד תורה, והדבר החשוב ביותר הוא לעזור לבעל, הרי שהתוצאה היא – דירבון אינסופי של הבעל ללמוד תורה. לא?!
אז זהו, שלא. ממטבעות הלשון בהם נקטת, ניכר שאת חדורה במושגים המקובלים, 'יום שלם', 'בית של תורה', 'שפיץ', 'לנצל פסיק ממה שיש לו', והמציאות הזו, של מושגים וכותרות מוחצנים, שהפכו את לימוד התורה למשהו שהוא מוסכמה חברתית בסיסית, המציאות הזו גורמת, בין השאר, לתסכול אינסופי של נשים צעירות רבות, ודווקא הטובות ביותר, המחונכות והערכיות, המוכנות למסור את נפשן על לימוד התורה של בעליהן, בעיוורון, מתוך הקצנה שהיא לפעמים שטחית, ואינן רואות כי בדהרה אל ספירת הדפים והשעות, לא ראו את הבעל, את יכולותיו, את מגבלותיו, מאווייו, חלומותיו, את כל אישיותו.
הן רואות לפניהן בחור כשרוני, שיכול להיות גדול הדור לדעתן, ובראשן מהדהד לו הסיפור על 'יצחק אלחנן שמאלה', אם את מכירה, והשיר על 'עקיבא עקיבא', וכל עשרות המצגות, הבלדות, והפלייבקים על מסירות נפש.
כאשר אדם שומע זאת ומתחזק לעצמו. אין דבר ראוי מזה. בחור ישיבה המחליט ללמוד כל חייו, או בת סמינר המחליטה שהיא מוכנה לוותר על הנאות גשמיות אם יהיה צורך, שניהם עושים את הדבר הנכון – שומעים ומתחזקים. אך כאשר נערה שומעת זאת ודומעת למראה החיזיון העתידי של בעלה. הרי שיש פה מציאות עגומה ומבלבלת.
נקודת המוצא השגויה של בנות רבות היא: אני אנשא לגר"ח קניבסקי, עליי להיזהר להיות כמו הרבנית בת שבע, ולא להפריעו מלימודו. ואם הוא לא יהיה הגר"ח? אז אני אהפוך אותו לכזה! שהרי הכל בידי הרצון…
או לחילופין – עליי לכבד את בעלי, בגלל התורה שבו, לחכות לו בשובו מבית המדרש ולהכין לו ארוחות כדי שיהיה לו כוח ללמוד תורה.
והטעות היא גדולה. יש פה ערוב שני ערכים יחד. עליי לכבד את בעלי, נקודה. כי זו מהותה של זוגיות קדושה כדת משה וישראל. חוץ מזה, כמובן, אין דבר חשוב מן התורה, ואם בעלי תלמיד חכם, על אחת כמה וכמה.
שואלת יקרה,
המציאות מוכיחה כי אדם רגוע ומסופק בביתו, אז אשתו חשובה לו, ערכיה חשובים לו, והם מתקדמים יחד. בייחוד במקרה כמו שלך, בו את מתארת אדם טוב וערכי.
אם את תראי בכל רגע מנוצל שלו – אוצר, ולא בכל רגע מבוזבז – אסון, אז האוירה בבית תהיה אוירת התחשבות, נתינה והערכה, ולא אוירת מחנך העומד על ראש חניכו ומכה על קדקדו, גם אם בדממה.
אם את אוהבת תורה, וכך הרי ניכר מדברייך הכנים, אז כל רגע של תורה הוא קדוש ויקר לך. בואי, תתמקדי בו.
למול כל אותם סיפורים נוראי הוד על אנשים שנצלו את זמנם עד תומו, יש את הדוגמה המאלפת של דבורה הנביאה, שופטת בעם ישראל, שהיטיבה להתמקד בעולמה הפנימי והרוחני, והגיעה למעלת מנהיגות בעם ישראל, כי היטיבה להבין כי עבודת השם של האדם היא לדאוג לרוחניותו הוא, ולגשמיות האחר.
אשת לפידות, זהו כינויה, על שנתנה לבעלה להוליך פתילות לבית המדרש. לא חינכה אותו, אלא ניווטה אותו בתבונה לנקודת חיכוך עם התורה, באופן הרלוונטי לו.
אתייחס ברשותך לנקודה נוספת שניבטה מבין השורות – חוסר החשק שלו. וזה דבר שאמור לעורר התייחסותה של האשה. כי חוסר חשק מראה על מצוקה, אולי דכדוך? אולי חוסר סיפוק? אולי חוסר הצלחה? בכזה מקרה, תוכלי לפנות לאדם אמין ורגיש שיש לו ערוץ שיחה נעים ומשפיע עם בעלך, ותוכלי בעדינות לדאוג לכך שבעלך יקבל את ההכוונה ועצה מאדם קרוב.
לקראת סיום תשובתי, אני קוראת שוב את מה שכתבת, ומבקשת ממך, אנא, קראי שוב את השאלה, נסי להשוות בין שני הבתים אותם תארת, בית אביך, העמל לפרנסתו והתורה היא לו סם חיים בערב, וביתך את, אשת האברך שהיה שעות רבות בכולל, והיא, שבורה.
את שבורה, כי לא טוב לו וממילא לא טוב לך. ואת הרי אוהבת אותו באמת כפי שכתבת. אנא, שווי לנגד עינייך מה ייטיב איתו, איך ומה יעשה וירווח לו. אדם שמח, אינו מתבטל, הוא אולי מתאוורר או נח, אדם מרוצה אינו הורג את הזמן.
כאשר האוירה בבית תהיה אוירת הערכה אמיתית, לא מגמתית, כאשר ענן האכזבה יעזוב את החדר, יהיה מקום לקבלת איש את רעהו, לשיתוף לא מותנה ולא שיפוטי, וממילא לצמיחה אישית של כל אחד מכם.
ונקודה אחרונה לסיום. נראה לי, כי אשה האוהבת תורה, ערכים ומידות, ואלו הדברים החשובים לה באמת, בלי כל קשר לסכמות חברתיות, אשה כזו, ביתה תמיד יהיה בית ועד לחכמים, בית של תורה במובן האמיתי והפנימי ביותר, בית בו סולם העדיפויות נכון, ההלכה היא במקום ראשון במעלה, החסד, הנתינה, השלום והשלמות.
הרבה הצלחה, בבניית קשר איתן, ובתפקידה המיוחד והמופלא של האשה, תפקיד שכולו תבונה וטוב,
עזר כנגדו.
מקווה שעשיתי קצת סדר, נסיתי.
שירה
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
שאלה מדהימה ומרגשת.
תשובה קולעת ומקיפה.
האשה אינה אחראית שבעלה ילמד וממילא גם אינה אשמה אם אינו לומד.
לימוד תורה הוא תפקיד של הבעל, ואם הוא מתבטל זו בעיה שלו בלבד. כמובן שיותר נחמד להיות אשה של אברך מתמיד ונחשב, אך אולי דווקא בזה יש פחות מסירות ושכר…
יתכן שהחוסר חשק נובע מתוך איזה חסך, ויתכן שהחסך הזה בא ממשהו בבית, כמו שיתכן שהוא בא ממקומות אחרים.
לשבת וללמוד יום שלם כולל בבית בערב זה דבר לא פשוט שלא כל אדם מסוגל, לא הרי אדם שעובד כל היום ומגיע ללמוד שעתיים בבית כהרי אדם שכל יומו פנוי ללימוד, ברור שרוב האנשים במקרה השני ילמדו באחוזים פחות. אולי מצער אבל סביר.
ישנם גם תקופות לכל בן עליה, ימי האהבה וימי השנאה, יש דברים שמבשילים עם הגיל, לפעמים יש משבר מחמת חברותא או מסכת [כמו שלא כל אדם יכול להיות נשוי לאשה הכי טובה, כך גם אינו יכול ללמוד כל סוגיא, צריך כימיה בין הסוגיא דרך הלימוד והלומד].
מה שברור שהדבר האחרון שיעיל לסייע לבעל להתמסר ללימוד, זה שאשתו מאוכזבת ממנו, ולכן מה שיש לך לעשות זו עבודה עצמית פשוט לא להתאכזב, להפנים ולהשיב אל הלב את דברי הכותבת.
לסיום.
מאד מרגש לראות את אהבת התורה שלך שמנהמת מתוך השאלה.