דלג לתוכן
המשנה באבות אומרת על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה נולד וכו' ידוע גם מאמר חז"ל נוח לו לאדם שלא נברא משנברא א"כ איך יתכן שאלוקים בא בתביעה לאדם שלא קיים מצוות עכשיו ממה נפשך אם מטרת בריאת האדם להיטיב אם ברואיו הרי המטרה לא הושגה (ולא כאן המקום להאריך בזה) שהרי על כרחך אתה חי ורק אלוקים ברא את האדם לכבודו למה כאדם מוטלת עליי החובה לעשות רצונו ולהודות לו?
המצפה לתשובה
בברכה
גדי
שלום גדי,
אמר החכם "שאלת חכם – חצי תשובה" מבין השיטין של שאלתך ניכר כי "נשאת ונתת באמונה" ויסודות האמונה היהודית נתבררו אצלך. נפלא לפגוש צעירים אשר יהדותם ואמונתם בנויה ומבוססת ואינה מצוות אנשים מלומדה.
אכתוב לך בקצרה תשובה ואח"כ נרחיב לעיין במקורות ונלמד יחד את הסוגיה המרתקת שהעלית.
אתה שואל בעצם שלש שאלות
א. אם האדם נברא בעל כורחו איזו תביעה יש לבורא על כך שהוא לא עשה את מה שהצטווה?
ב. איך יכול להיות שהבורא שיכול לעשות רק טוב ובשל כך הוא ברא את העולם על מנת להיטיב, בורא אדם בעל כורחו כשהנברא מרגיש שזה רע לו?
ג. אם האדם נברא רק לכבוד הבורא ובגלל ש"מחוק הטוב להיטיב" מה המחייב של האדם לקיים את צו הבורא?
יש בדבריך כמה הנחות יסוד וראוי לבחון אותן.
א. אם הנברא מרגיש שזה רע – אז זה באמת רע. מניין לך?
ב. האדם מחויב לקיים את צו בוראו רק אם מראש הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד. מניין לך?
ג. האדם הוא ישות עצמאית ויש לו אפשרות לבחור האם לצעוד במסלול שבו חפץ הבורא ולעשות את רצונו או לצעוד במסלול אחר שמשרת רק את האדם מבלי לשים לב לרצון הבורא. האמנם?! יש מסלול נוסף?!
מבלי להתייחס כרגע למובאות שציטטת (אתייחס אליהן בנפרד), בהנחה שאמונת הייחוד מבוססת אצלך וברור לך כי הבורא הינו טוב ומיטיב, אז נגזר מזה שלמרות שלאדם נראה לפעמים כי עדיף היה לו שלא לחיות הרי שהבורא אשר תכנן את כל זה לקח זאת בחשבון ובכל זאת בראו – לטוב לו.
מכיוון שהבורא לא יכול לברוא משהו חסר, לא יתכן שהוא ברא בריאה שלא תמלא את ייעודה. הייעוד של כל הבריאה כולה הוא לגלות את ייחוד ה'.
איך כל נברא משתתף בגילוי הייחוד?
בחלק הקטן הזה יש לנו בחירה.
אנו יכולים לבחור האם נגלה את הייחוד על ידי קיום מצוות שיעזרו לנו להשליט את השכל האלוקי על כל פעולותינו וכך נבנה אדם שפועל כחלק אלוה ממעל והוא מתעלה ומעלה העולם עמו, או שנבחר למרוד בבורא, לא לקיים את המצוות, לא להגיע לזיקוק הפעולות שלנו ולהמלכת השכל האלוקי על פעולותינו ואז יתגלה ייחודו בעולמו על ידי הדין שהוא יעשה ברשעים.
(חשוב לזכור כי הבחירה שלנו היא מאוד מוגבלת. אנו נבראים כבעלי מין מסוים, בתוך משפחה/דת/חברה/מצב כלכלי/שכל/גובה/יופי וכו', וכמובן שאין לנו בחירה בלתי מוגבלת. חלק ניכר מהבחירה כבר עשה עבורנו הבורא כשנתן אותנו בתוך כל ההקשרים הנ"ל. ועם כל זה, בתוך ההקשרים הללו, כל נברא יכול לבחור איך הוא מגלה את ייחודו בעולם ובכך הוא ממלא את תפקידו ואת ייעודו עלי חלד.)
אשמח לשמוע ממך האם נעזרת בדברים אלו, ואודה לך אם תשתף אותי במחשבות ובתובנות נוספות שלך בסוגיה זו.
למיטיבי לכת
בשאלתך אתה מצטט כמה מאמרי חז"ל, הבה נתבונן במקורות וננסה ללמוד האם יש מהם קושיה.
לצורך כך אחזור שוב על הנחת יסוד הכתובה בשאלתך בין השיטין.
בפרשת בראשית מסכמת התורה את מעשה בראשית במילים "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" הרי לנו כי כל מה שנעשה בששת ימי הבריאה הינו טוב מאוד.
מיסודות אמונת הייחוד היא כי הבורא הינו הישות היחידה הקיימת וכי מציאותו הינה המציאות המושלמת – הווי אומר כי הוא תכלית הטוב מפני שמושלם הינו טוב. כתולדה מתפיסה זו מבאר הלוצאטו כי הטוב השלם הינו הטוב המשפיע מטובו ולפיכך ברא הבורא את העולם על מנת שיוכל להשפיע מטובו לנבראיו שיזכו לדבקות נצחית בטוב המושלם כתמורה ושכר להתמודדותם בעולם הזה והוא לא יכול היה להעניק את הדבקות הזו ללא העבודה שקדמה לה מפני שקבלת דבר בחסד ולא בזכות איננה טוב מושלם מפני שהמקבל מרגיש שיעבוד ובושה כלפי הנותן.
לאור הנחת יסוד זו שואל אתה לפשר מאמרי חז"ל המדברים על הסבל של האדם בהבראו, איך יכול להיות שהבורא הטוב אשר ברא את העולם והאדם על מנת להיטיב טוב מושלם בורא אדם שחי פה בעל כרחו?
המקור הראשון שהזכרת הוא:
"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל.
הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא,
והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא.
נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא
עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו". (ערובין יג:)
שנתיים וחצי נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה זו, במהלך תקופה ארוכה זו העלו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל טיעונים רבים לכאן ולכאן. מה שורשה של מחלוקת עצומה זו? סבורני, כי ביסוד המחלוקת עומדת השאלה האם יש למקום תמידי לעבודה מיראה או שלאחר שאדם הגיע לאהבה אין לו כבר צורך בעבודה מיראה, ועל כך נחלקו בית שמאי ובית הלל, האם כל חיינו עלי חלד צריכים אנו לעבוד את ד' ולא לחטוא מתוך פחד, מתוך יראת העונש ואז חש האדם המתמודד כל העת מול מאווייו כי נוח לו שלא נברא או שמא ניתן להגיע לשלב של עבודה מאהבה ואז עבודת האלוקים ומאוויי האדם אינם סותרים זה לזה וחש הוא כי נוח לו שנברא. וזהו שנמנו וגמרו כי ראוי לו לאדם לעבוד תמיד גם מתוך יראה ואף האדם העובד מאהבה – יפשפש במעשיו. וכמאמר הירושלמי ברכות פרק ט' הלכה ה' "עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע כי אתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט".
הרי לנו כי אין כאן סתירה להסבר כי בריאת האדם הינה על מנת שידבק בטוב הנצחי כשכר מאת א-ל אחד. יש פה רק מחלוקת מהי דרך העבודה הראויה.
וכעת ניגש לאזכור השני שהבאת
"הוא היה אומר, הילודים למות והמתים להחיות והחיים לדון.
לידע להודיע ולהיוודע שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון.
ברוך הוא, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל שלו.
ודע שהכל לפי החשבון.
ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר [ועל כרחך אתה נולד] ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מתועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". (אבות פ"ד משנה כ"ב)
וברש"י שם כתב: "שעל כרחך אתה נוצר – שבא לו מלאך הממונה על ההריון אצל הפרגוד שבו נשמות חקוקין ואומר לה לכי ביתי עמי והכנסי במעי אשה פלונית, ואומרת, האיך אלך במקום הטינופת ואני מקום טהרה כזה? מיד בא מלאך ונוטלתה בעל כרחה ומכניסתה למעי אשה. ועל כרחך אתה חי – לפי שיש אדם שהוא מדוכא ביסורין ובשעה שהוא ישן בלילה ואין הנשמה רוצה לחזור מפני עול הצרות שהוא סובל אומר לה הקב"ה חס ושלום, לא אכפור באמונתי לעולם אלא אשלם לו הפקדון שהפקיד אצלי…"
הרי לנו, כי הנשמה – חלק אלוק ממעל, היא בפני עצמה איננה זקוקה לקבל את הטוב בדרך שכר עבור עבודתה, היא חלק מהטוב, וטוב לה כך. אך הבורא הטוב, חפץ להעניק טוב מושלם ועל כן הוא מורידה לעולם שלנו על מנת שתצליח להעביר את הגוף בעולם ההסתר ולהאיר לו את הדרך אל גילוי הייחוד על מנת שהם יחד יזכו לשכר עבור עבודתם זו. הנשמה עצמה תמיד שואפת אל הטוב, להסיר את הסתר הפנים, אך הגוף הוא זה הממסך, מסתיר, ומדמיין כי יש טוב במחוזות גשמיים, תפקידנו פה הוא לגלות את ייחודו יתברך המופיע בתוך כל הבריאה, אך יש הסתר רב, לכן הנשמה לא יורדת לפה מתוך רצון, היא יודעת שהיא מתרחקת, שהיא הולכת לתקופה (מה זה תקופה אצל נשמה נצחית?!) אבל זה לא סותר לכך שכל זה הוא לטוב לה.
וברמב"ם שם כתב "שעל כרחך אתה נולד – ומה שדבק בו, שהוא זכר עניינים טבעיים שאין בחירה לאדם בהן שעליהם אמרו רבותינו ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולא אמר על כרחך אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד ומה שדומה לזה שאלו כולם עניינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם…" הרי לנו כי הרמ' אף הוא התקשה בביאור משנה זו האם היא באה לשלול את הבחירה, ועל זה כתב שלא, יש עניינים בהם אין לנו בחירה אך במה שיש מצווים אנו לבחור בחיים.
ובאותו עניין, ישנו משל מפורסם, כמדומני מהמגיד מדובנא, בעיירה מסוימת חייתה נערה עיוורת ובעלת לשון חדה כתער, אוי לו למי ששבט לשונה צלפה בו. באותה עיירה חי בחור חרש בעל פנים מעוותות ומראה מכוער מאוד. השדכן של העיירה חשב כי הנה ענבי הגפן בענבי הגפן, הוא לא ישמע את לשונה המשתלחת, היא לא תחזה בפניו המעוותות ובית נאמן יבנה בישראל. ממחשבה למעשה, הלך השדכן הציע ואכן הזיווג עלה יפה. לימים, הגיע לעיירה רופא מומחה, בני הזוג ששמעו על בואו פנו אליו והוא אמר להם כי יש ביכולתו לרפא את האשה מעיוורונה ואת הבעל מחירשותו. לאחר יממה, הגיעו אל הרופא בני הזוג הפיקחים, בתביעה כי ישיב את כספם. לדבריהם, מאז שנתרפאו שוד ושבר בביתם, הם לא מפסיקים לריב. אמר להם הרופא, את הכסף אני לא מחזיר, אבל אם ברצונכם, אני יכול להשיב אתכם למצבכם הקודם. בני הזוג אמרו מיד פה אחד, חלילה, אנו רוצים להשאר במצב הנוכחי. כך הדבר לגבי הנשמה והגוף, על כרחך אתה חי, אבל גם על כרחך אתה מת.
אני מקווה כי יש בדברים הללו פתח להבנה טובה יותר בסוגיות אלו שהן הן הדברים העומדים ברומו של עולם.
בהערכה רבה,
אליעזר
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
