דלג לתוכן
אני שומע רבנים כאלה ואחרים, וחלקם מפחידים והולכים בשיטת ההפחדות, אומרים להסתכל על אלה שהיו איתנו בתחילת תשפ"ו ועכשיו כבר לצערנו לא איתנו, ומהנקודה הזאת, של הפחד, משם להתכונן לראש השנה.
ואני שואל את עצמי, האם אכן זו הדרך? האם אכן לפחד ולרעוד מהשם ומיום ראש השנה זו הדרך הרצויה? האם זה רצון השם? שהבן שלו ירעד ממנו מפחד וירוץ לעשות מה שאבא שלו אומר לו כדי שאבא שלו לא חלילה ירביץ לו?
ואני לא מצליח לשנות את הגישה, הגם שאני מרגיש שזו רמה נמוכה למדי של יראה, ושזו אינה היראה הרצויה והראויה לאדם, אלא זו דרגה מאוד נמוכה – יראת העונש, ובכל זאת, כל כך קשה לי להשתנות ולאמץ גישה אחרת, נינוחה יותר ובריאה יותר לנפש.
שמעתי רבנים שמדברים אחרת, ובכל זאת, משהו בתוכי לא זז, אולי בגלל שבנערות שלי שמעתי הפחדות, אני זוכר את עצמי כבר אז, מפחד, מפחד מאוד. וכך לימדו אותי לעבור את הימים הנוראיים – בפחד וחלחלה ואימה.
למה יש רבים מלמדים כך? האם כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות מול בורא עולם? רק לפחד? השאלה הזו פוגשת אותי באלול כל שנה.
וכשמעיינים הן בסליחות ובמחזור והן בחז"ל ובספרים הקדושים רובם ככולם מדברים בעיקר על אימת הדין ועל כך שבכל ראש השנה זה כפתור איפוס מערכות. שנת התקציב הסתיימה ואיתה גם התקציב השנתי הסתיים ועכשיו קובעים לגבי השנה הקרובה. ולא התכוונתי בדווקא לתקציב ממוני. כל החיים. וכשמישהו נפטר במהלך השנה זה קרה בגלל שהוא לא זכה לעבור את ראש השנה. כבר אז הוא קיבל את הקו האדום על גבו. כבני מרון, שלא יודעים שיש עליהם את הפס הזה ולא מבינים את משמעותו. הנושא של חסד והשפעה ברור שקיים אבל זה יותר בצד המוצל של היום.
