שלום אהובה, יקרה וחכמה מאוד

את שואלת שאלה עמוקה מאוד והייתי בעצמי צריכה להרהר בה עד שהתגבשה לי תשובה. לפני שאענה את התשובה אני לא מתאפקת מלשאול אותך את השאלה הסקרנית הבאה: "מה גרם לך, בגילך הצעיר, לשאול כזו שאלה מהותית ועמוקה?" אני תוהה האם מדובר פה 'רק' באיזשהי דילמה או מחשבה שלא הצלחת לגבש לה תשובה או שיש משהו שקרה או קורה שהביא אותך להתעמק בדיון.

כך או כך, מקווה שהתשובה שתקראי תניח את דעתך. ואם לא, כמובן אל תהססי לפנות לכאן שוב או לחפש את התשובה שתתיישב על ליבך

"נתינה מולידה אהבה"

משפטו הידוע של הרב דסלר שהוא אחד מהדברים הבסיסיים בהבנת עולם הנפש ומיישב את הדעת בדיוק בהקשר של הדילמות שהעלית. חשוב להיות כנים ולמרות שאולי לא תמיד קל לשמוע: יש נשים שמתארות שברגע הלידה הן מאוד שמחות עם התינוק, מתרגשות עם האירוע והמאורע אבל לא מיד מיד חשות את רגש האהבה הזה שממלא את הלב. לאט לאט ככל ועובר הזמן והאמא והתינוק 'מכירים' יותר והיא מטפלת בו וממלאה את צרכיו ודואגת לכל מחסורו – שם בדיוק מתפתח רגש האהבה הזה שגורם לה לאהוב אותו בלי קשר הדוק ליכולות הפיזיות והקוגנטיביות שלו או לניראות החיצונית. מטבע הדברים אנו נותנים ודואגים יותר לאנשים הקרובים אלינו > ולכן, במציאות נורמטיבית ובדר"כ, אנחנו אוהבים אותם יותר בדיוק כמו שאומר הרב דסלר: כשנותנים – אוהבים, וככל הנראה כשניתן יותר – נאהב יותר.

חשוב לי להוסיף, דווקא בגלל הגיל שלך ואולי הנושא כבר מעסיק אותך שבנישואין הכלל של "נתינה מולידה אהבה" גם כן תקף מאוד ושם נכנס עוד פרמטר לתמונה של "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם" שמעתי פעם שמדובר במובן הפשוט ביותר של הדבר: אהבה של איש ואישה היא לא דבר טבעי לאורך זמן ועשורים. בכלל, כל קשר כל כך קרוב והדוק שנמשך זמן רב בעז"ה יכול לעלות על שירטון. ולכן, הקב"ה נמצא שם ודואג שאש האהבה לא תיכבה ושהבית ימשיך להיות משכן של אהבה, אחווה ונשיאת חן לאורך עשרות שנים. מה שנקרא "הוא על זה".

האם האהבה היא עיוות של המציאות?

האהבה היא לא עיוות של המציאות, האהבה היא רגש שגורם לנו להסתכל על המציאות בצורה מרוככת וחומלת יותר, בצורה מאפשרת. רגש האהבה כלפי מישהו (ובפרט אם זה ילד או מישהו שהוא תחת חסותינו ואין לנו ממנו ציפיות) מוריד באופן אוטומטי ומשמעותי את הביקורתיות והדרישות וגורם לנו להסתכל על אתגרים או חסרונות או אפילו, ה' ישמור, מומים בעיניים פחות ביקורתיות אלא מנקודת מבט ששופטת את האדם לטובה.

בנוסף, חשוב לדעת שברמה הפסיכולוגית יש לנו נטייה לאהוב ו'להצדיק' את מה ששייך וקשור אלינו כי אם נחשוב אחרת אז נרגיש תסכול פנימי מתמשך ופער מאתגר בין הרצוי למצוי. נניח למישהו יש זוג נעליים מרופט אך נח מאוד וכרגע אין לו את התקציב לקנות חדש ינסה למצוא את "הסיבות" למה בעצם הכי טוב ל להישאר עם הנעליים הישנות" אולי כי זה נח, אולי כי זה איכותי יותר מכל דבר חדש שהוא יקנה, אולי כי תיכף יתחיל סוף עונה.. הוא בעצם מנסה למצוא סימוכין למה מה שיש לו כרגע הוא הכי טוב, למה בעצם הוא אוהב ונכון לו להישאר עם מה שיש כרגע כי אחרת הוא חי בקונפליקט לא נעים. הרבה פעמים נראה שברגע שמגיע התקציב לנעל החדשה – אז פתאום הישנה כבר לא מספיק נוחה או שבדיוק עכשיו היא מאוד מאוד התבלתה… 😊

לכן אם נתייחס לדוגמא של אחיין שלך (שאני בטוחה שהוא באמת הילד הכי חמוד בעולם) כנראה זה באמת מה שאת מרגישה כלפיו כי תמהיל הקרבה המשפחתית, האהבה אליו ועצם זה שהוא קרוב משפחה שלך ובן של אחותך כאילו יוצרים באופן אוטומטי את האהבה כי מה בעצם, אם לא תאהבי אותו מה זה אומר עליך? על המשפחה שלך? עליו? (אי אפשר להתעלם מזה שיש פעמים שקשה לנו לאהוב אנשים ובטח ובטח את הקרובים לנו – אבל זה בדר"כ יושב על סיבות שניתן לטפל בהן ולהבין את שורשן. ברוב המקרים אנו אוהבים יותר את מי שקרוב אלינו).

"עניי עירך קודמים"

שאלת גם על זה, למה עלינו לתת למי שקרוב לנו יותר. אני רוצה להזכיר כאן את מה שמובא בחז"ל "גדול מי שמצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" בהקשר של האתגרים שעומדים מול מי שדואגים לו כש"חייבים" לעומת מי שדואגים לו סתם מרצון טוב ומוטיבציה רגעית של נתינה. אם תשאלי אנשים מנוסים תגלי שיותר קל להיות נחמדים לשכנה בגינה, ולאחיין שקפץ לביקור מאשר לילד הפרטי שלך: ילדים ביולוגיים לפעמים מאתגרים אותנו, לוחצים לנו על נקודות רגישות ובגלל האהבה הגדולה אליהם הם מפעילים את חיישני הדאגה והבהלה. כל זה אם נוסיף למשוואה את זה שהילדים והמשפחה שלנו הם איתנו בעז"ה 24/7 ברגעים שאני עייפה, מתוחה, לחוצה או עמוסה מאוד ולא יכולה להגיד להם (כמו לאחיינים שלי או סתם אנשים קרובים) שכעת לא נח לי לארח, או להכין ארוחה וכד' אלא למשפחה הגרעינית תמיד דואגים שהכל יהיה אז הגיוני ששם דווקא תהיינה יותר התפרצויות בגלל כל המיכלול שתיארנו. בנוסף לכך במשפחה גרעינית מקבלים בדר"כ עשייה כמובן מאליו (וכמובן אפשר לדבר על זה ולהציף את זב שכלום לא ברור מאליו) ולכן מאתגר ופחות מפדבק, במובן מסויים לתת לקרובים לנו ומשם כנראה מגיע הציווי "עניי עירך קודמים" כי בנתינה החוצה בדר"כ מקבלים יותר תהילה ופידבק.

מה יפה באהבה?

בשאלה הזו אני אסיים כי זו שאלה מקסימה בעיני: אהבה היא סם חיים, היא יכולה להיות המשמעות והדבר שמאפשר למצוא תקווה ברגעים מאתגרים. כשאוהבים מישהו מוכנים לעשות בשבילו מעל ומעבר. האהבה מאפשרת התמסרות, התבטלות ודאגה עמוקה, כנה ומקרבת מאוד בין בני האדם. האהבה מאפשרת לנו להתקרב אחד לשני, להתמסר וכשמדובר על קשר בין חברות או זוגיות זו היכולת לחוות את המתנה בלהישען על האחר ולהיות בקבלה ובהכנעה ומתוך כך להיעזר היכן שצריך. אולי משהו בציווי "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" הוא זה שמגלה לנו את היכולת (שכן אם לא לא היינו מצווים) ואת השפע והמרחב הבריא והגדול שיהיו לנו אם נצליח לאהוב באמת את הקב"ה בכל לבבינו למרות ועל אף כל מה שקורה ועולה בקשר שלנו איתו (שלא הכל אנו מבינים, ולא את כל בקשותינו ממנו אנו מקבלים) . כשיש את היכולת הזו בנפש כבר מתפתחת המיומנות של לאהוב את הסביבה, המשפחה ובעז"ה את בן הזוג ולהקים איתו ביחד בית שהוא מקום לשכינה הקדושה, שהוא בית שבונה את אחת מחורבות ירושלים והוא מקום בו ניתן לאהוב, להיות אהובים ולהשפיע אהבה למשפחה הגרעינית והמורחבת, לסביבה ולהיות מגדלור של אהבה וחסד שמקרב את הגאולה

מקווה יקרה שתשובתי הניחה במשהו את דעתך ויישבה את הקושיות שלך בעניין

כאמור, תרגישי חופשי לשוב ולשאול ולא להרפות עד שהדברים יתקבלו על ליבך

בברכה לעוד שנים רבות של אהבה ושפע

רותי