שלום יקרה,
האצילות משתקפת בסגנון הכתיבה וההתיחסות העדינה שלך, הכל כך מכבדת גם במצב מעורר כעס ותסכול עצומים כל כך.
גם הנחישות שלך להמשיך ולא לוותר, לנסות שוב ושוב מבלי להרפות או להתעצל- מרשימים מאד, ואלה שתי תכונות שימשיכו ללוות ולשרת את המשך התפתחותך.
את עומדת בנקודת הזמן הזו, ומגששת לחפש לפעול מכיוון אחר, שביל שיוביל ויקדם לאנשהו, במקום להסתובב במעגלי אשליה שמשהו אחר יקרה הפעם. ההתפכחות הזו כל כך בריאה!
כדי לתת קריאת כיוון אנסה להגדיר מה נשמע שאת פועלת עד עתה, ואפשרויות חדשות שקיימות עבורך.
מה שאני קולטת שניסית שוב ושוב, בדרכים רבות ומגוונות זה המאמץ למצוא חן, לרצות (מלשון ריצוי), להוכיח שאת ראויה לערך. נשמע שמרגע לידתך את עסוקה בנסיון הזה, מכיון שלא חשת שיש ערך בעצם קיומך. המסר שקיבלת הוא "את ראויה רק בתנאי", ועוד יותר מכך- סודות התנאי לא נגלו לך, או שהשתנו בכל פעם באופן בלתי צפוי.
החוויה הזו בהתפתחותך טומנת פגיעה כפולה: ההתניה בערך, והרחקת מד הערך כך שלעולם אין לך גישה לרף הרצוי.
כעת אני מזמינה אותך לנשום רגע, ולראות את הילדה הקטנה הזו, שזקוקה לצורך הבסיסי ביותר- חווית ערך וקשר, והוא לא קיים עבורה.
קחי את הזמן להתבונן עליה, לראות את התנוחה שלה ואיפה היא ממוקמת. מה הבעת הפנים שלה, מה המשאלה שלה בלב.
מה את מרגישה כלפיה?
שדרי לה את הלב שלך.
מה המרחק ביניכן? האם היא יכולה לראות שאת שם בשבילה כעת?
מה היא רואה בעיניים שלך?
ומה את רואה כשאת מביטה בעיניה, מתוך אהבה וחמלה?
האם היא רוצה שתהיי איתה במקום שבו היא נמצאת, או לצאת איתך למרחב אחר?
לכי על מה שמתאים לך ולה.
***
ובואי, יחד איתה, לגדול ללמוד עוד כמה דברים על קשר ועל אפשרויות שקיימות במרחב הפנימי והבין אישי.
1. הדדיות –
כשצד אחד רוצה משהו, ואין פרטנר בצד השני, נוצר פער. הפער הזה הוא מקור לאכזבה, לתסכול, לתחושה שהמאמצים הינם לשוא. כשאת משתפת בתחושות שלך (כמו "אמא, לא נעים לי ככה") והן אינן מקבלות את היחס הראוי- את נשארת מרוקנת, ערומה. שיתפת, והמילים שלך היוו מטרה לעוד כאב.
אז לפני שאת משתפת בכל דבר, בין אם זה עיצה או רעיון או רגשות או חוויות שלך- תבדקי קודם אם יש מישהו בצד השני, אם יש ידיים מושטות לקבל ודלת פתוחה.
אל תתפרצי לדלתות סגורות ואל תתני מהיהלומים שלך אם הם יפלו לרצפה.
2. מרחב ההתפתחות פנימי –
כדי להתפתח, אדם זקוק לחווית ערך בסיסית שאינה תלויה. אני שווה בעצם קיומי. הדרך הרגילה לפתח את התחושה הזו היא בקשר ההורה-תינוק הראשוני. אך גם אם לא קיבלת את זה בהתפתחות הרגילה, יש עדיין תקווה. יש לך אפשרות ויכולת להיות המעודדת של הקטנה שלך! כתבי לך על אבן, על פוסטר, והפנימי באמצעות חיבוקים לעצמך. לאט לאט, הקטנה תתחיל להאמין לך.
לאחר ההתמלאות בחוויה הבסיסית הזו, את לא תצטרכי את האישור מבחוץ. את תוכלי לשים את העיסוק חסר היעילות הזה בצד, ולהיות עסוקה בהתמלאות ממך-אליך. ההתמלאות הזו תאפשר לך להיות אמא לילדים שלך כמו שאת לקטנה שלך: באהבה על עצם הקיום, בשמחה על עצם ההוויה.
את מתלבטת אם לנתק קשר לגמרי או חלקית,
ואני מציעה לך לצאת מההתלבטות הזו אל מרחב אחר, כזה שמקשיב ויודע על עצמך.
את לא חייבת להחליט מעכשיו ולתמיד. את יכולה לדעת שכרגע (לשיחה הזו/ליום הזה/לתקופה הזו) נכון לך לשתוק או לא לשתף, או לשתף רק בסוגי שיח מסוימים.
מה שבטוח זה שאת מפסיקה לרצות אותה ולחפש את האישור שלה. את זה את תתחילי לקבל ממקורות אמינים יותר.
קחי נשימה, הביטי בעצמך, באהבה. ושאלי את הדמות שלך: מה נכון לך כרגע? ותני לה את כל הרשות לפעול עם התבונה שלה.
הילדים שלך זכו באמא שהיא מודל לחיקוי: אמא שלא מוותרת על החיפוש, מדייקת את עצמה באומץ ובנחישות למצוא דרך טובה יותר.
תזכי להמשיך להאיר בעולם דרכך וכל דורותייך,
שפרה
__________________________________________________________________________________
דלג לתוכן
תגובה אחת
מעבר למה שכתבו.
אמא שלך נשמעת עם הפרעת אישיות.
תקראי על זה.
מציעה לך לדלל את הקשר איתה למינימום עד שתטפלי בעצמך, ילדות כזו צריכה טיפול טוב. (רק טלפונים וגם זה בתדירות מינימלית ממש, אחת לחודש בערך)
רק כשתהיי חזקה ממש, תוכלי להדק את הקשר חזרה.