דלג לתוכן
שלום,אני אישה חרדית מבית טוב נשואה לאברך משי
אני מתמודדת עם קשיי פוריות, לאחרונה הייתי בהריון והייתה הפלה, מאז ההפלה אני לא מצליחה להתפלל כמו שצריך. אם לפני ההריון המיוחל שסופסוף הגיע, בכיתי בדמעות כל תפילה והרגשתי מחוברת, עכשיו אני במין ניתוק ,מתפללת 3 תפילות ביום, ריקות מתוכן.
וגם—אני מרגישה שאני לא מחוברת מספיק, לקדושה…
מה עושים?!?!!?
אציין כי אני בוכה לעצמי במשך היום, ומדברת עם אלוקים בצורה חופשית, מה שקודם גם היה,אבל היו גם התפילות…
בס"ד
שלום אישה יקרה.
אישה חרדית. מבית טוב. נשואה לאברך משי.
משי נושב מבין השורות שלך. משי, אצילות ועידון.
את מתמודדת עם קשיי פוריות. וגם עברת הפלה.
יש רגעים שנגמרות לי המילים. נותר רק מבט, נודם. מרכין ראש ביחד איתך. בשקט. בדמעה.
ואם אני שותקת, אביא את דבריו של הגר"י זלברשטיין בתורת היולדת: "אישה שהפילה… אל תאמר להבל הריתי ולבהלה ילדתי, מאחר שיש שכר לפעולתה. והנה, נמשיל ונאמר לאם. אילו מלך גדול היה מפקיד בידייך פיקדון יקר מאד, וכי לא היית שמחה? וגם אחרי שדרש המלך וקיבל בחזרה פקדונו, זכות היא שהיית שומרת למלך, והיית ארון הקודש שספר תורה מונח בו, שאוצרת בקרבה תינוק אשר נר אלוקים על ראשו ולומד כל התורה כולה"…
כל כך עצוב, שהתינוק הזה לא זכה להעטף בזרועותייך, להיות בבית המשי שלכם.
כל כך מערסל את הלב, שהוא נישא בתוכך. ולו במעט. עד שהשבת למלך פקדונו.
…
עכשיו את מרגישה עכשיו שתפילותייך ריקות מתוכן. ואת לא מתחברת מספיק, ואת מחפשת את המקור לכך. אנני מכירה את דקות נפשך ודקות רגשותייך, אנני מכירה גם את הסדרות שאת צופה בהן, ולכן לא אדע האם משם עולה חוסר החיבור…
אולי לרגע, אם יורשה לי, אציע כיוון מחשבה אחר, אולי הוא מדוייק עבורך, ואולי לא, תנסי להקשיב למילים האלו ולבדוק האם הן מתאימות לגבייך:
את עטופה באמונה. נאחזת בביטחון. ואת – גם כאובה. אולי, אולי עולים בך רגשות נוספים כעת. סוג של רגשות ש"אסור להרגיש אותם". והם אלו שחוסמים את החיבור האמיתי, הפשוט, הטיבעי, "לדבר עם אלוקים בצורה חופשית" כמו שאת מגדירה בעדינות מרגשת כל כך.
כאילו… כאילו להרגיש את הציפיה לישועת השם, והתקווה לפורקנו והייחול אליו יתברך, מותר לנו להרגיש, ואת הרגשות האחרים של התהיה, האכזבה ואפילו הכעס, כלפיו יתברך, אנחנו לא מרשים לעצמנו להרגיש.
אנחנו לא מתריסים כלפי מעלה, חלילה וחס. בטוחים וברורים שכל דרכיו יתברך, חסד, אמת ומשפט.
אבל להדחיק את מה שממילא קיים – עלול להביא לאותו ניתוק שאת מתארת.
את בטח מכירה את הוורט על המילים "אין כאלוקינו… מי כאלוקינו". ראשית אנחנו מצהירים על אמונתינו, שהיא למעלה מכל הבנה ושכל. אחר כך, אנחנו מרשים לעצמנו גם לתהות. "למה השם תעמוד ברחוק". זה כואב לי. והרי אתה אבא שלי. וכואב לי, השם.
בקשר של אמון אמיתי, של אמונה אמיתית, מותר, ואפילו – רצוי והכרחי, להביא גם את אותם חלקים לא מרנינים שיש לנו כלפיו, יתברך.
האם תסכימי, להביא גם את החושך והצלמוות הזה לפניו? גם את החלקים האלו, להישאר, ומתוכם לצעוק אל השם? דווקא משם, מעימקי השאול, להתפלל?
הרי השם יתברך גדול הרבה מעבר לכל רגשותינו, ולכן, אף את הנמוכים והקטנים שבהם הוא יודע. האם תוכלי גם את להישאר שם – שלו, מאמינה בו, וצועקת, רבונו של עולם למה, ודי ועד מתי?
יקירה, השם הטוב מחכה למילים שלך. ממתין לקרבתך, זו שמגיעה בדיוק מהמקומות האלו, התוהים, התועים, המחפשים אותו עד להכרה אמיתית בו ובדרכיו.
חיה הרצברג. מצטטת את רבי נחמן שאומר: "וְזֶהוּ בְּחִינַת סְפִירַת הָעֹמֶר, כִּי עַל-יְדֵי הֲנָפַת הָעֹמֶר שְׂעוֹרִים מְגַלִּין וּמְפַרְסְמִין כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ וּבְכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ, דְּהַיְנוּ לְגַלּוֹת לְכָל הַנּוֹפְלִים וּלְכָל הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל-יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים חַס וְשָׁלוֹם, לְגַלּוֹת לָהֶם כִּי עֲדַיִן ה' עִמָּם וְאֶצְלָם וְקָרוֹב לָהֶם תָּמִיד בְּחִינַת 'הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ'.
יש לנו רגעים של ריחוק. של ניתוק. של חוסר חיבור לקדושה ולמתיקות של התפילה.
לפעמים, כשאנחנו מרגישים את מתק התפילה ואת החיבור שבדיבור אל השם, אנחנו בבחינת בנים. דיברנו עם אבא. עשינו מאהבה, קיבלנו מאהבה.
אבל לפעמים… הו, יקרה. לפעמים האהבה שלנו הרבה יותר גדולה. אנחנו לא מרגישים את המתק, ולא את החיבור, אנחנו במצולות של ניתוק ושיממון פנימי, ואף על פי כן, הנשמה שלנו אוהבת, הנשמה שלנו מדברת ולא מפסיקה לפלל אליו.
להמליך את השם במקום הזה, זה להסתכל על הניתוק הכי גדול שלנו ולומר, דווקא כאן אני מכניסה את השם, גם מכאן, הוא יציל אותי, גם את זה אני מבקשת ממנו להושיע.
בזה אנחנו נבדקים, אישה יקרה שכמוך. אם אנחנו מניפים את עומר השעורים, מרימים אותו, מעיזים להוציא לעין את החלקים הפחות יפים ומעוצבים שלנו, גם אלו הפחות מחוברים. לבוא ולומר לו: השם, בדיוק פה נתקעתי, בחוסר החיבור הזה אלייך. ברגעי הקושי האלו, אחרי הפלה, אחרי אכזבה קשה כל כך, אני מנותקת. בבקשה, גם מכאן תוציא אותי, אני מייחלת לישועתך. אנא, כאן בדיוק, עטוף אותי ברחמך.
את, יקירה, ברגעי שיממונך, מוציאה את הצעקה הזו לעולם, מולידה, מתוכך, חיים חדשים ומחוברים.
ואני תפילה לך, שעוד מעט, עוד מעט, תקויים בך נבואת ישעיה, "ואמרת בלבבך: מי ילד לי את אלה? ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה. ואלה – מי גידל? … כה אמר השם אלוקים הנה… והביאו בנייך בחוצן ובנותייך על כתף תינשאנה. שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו לך".
אם תרצי, אני כאן.
תמר ע.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
