שלום וברכה
קראתי את המכתב שלך, והדבר הראשון שהרגשתי הוא שהכנות שלך היא באמת יוצאת דופן היכולת שלך להכיר שהחלום בו אתה רואה את עצמך כאב אוהב אינו עולה בקנה אחד עם המציאות היא מאוד מיוחדת. אתה מתאר שאתה לא מרגיש אהבה מיוחדת לבתך וזה יוצר בך תחושה של תסכול. ובהחלט ניתן להבין שזו תחושה לא נעימה. ובפרט כאשר ההרגש לכלב יש בו משהו יותר מאשר ההרגש לילדה שלך שהיא בשר מבשרך. והשאלה שלך כאן בהחלט מעידה על כך שאתה אדם שלוקח אחריות על ילדיו וכואב לו כאשר הוא לא מצליח לממש אחריות זו.
תחילה צריך לדעת התיאור שאתה מתאר אינו מעיד על פגם כל שהוא ואסביר מדוע: כל פעם אחר עת הלידה קיימת ציפייה לזוג ההורים שברגע שהתינוק יוולד יציף אותנו גל של אהבה וממילא נהיה ההורים הכי אוהבים שיכולים להיות.
אלא שכאן ישנה נקודה שמאוד חשוב לדעת שהמציאות עבור גברים שונה לחלוטין, מאשר אצל נשים והתופעה שאתה מתאר מוכרת אף בספרות המקצועית כ"תסמונת האב הטרי" שדווקא מופיעה אצל אבות ולא אצל נשים והינו שאצל גברים ישנה התופעה שפעמים שהם מתקשים ליצור חיבור לילד שלהם.
הסיבה לתסמונת זו היא משום שיש הבדל עצום בין גבר לאשה אחר הלידה: שכן אצל האשה תהליך החיבור לילד נוצר כבר ברמה ההורמונלית. שכן האם עוברת מעין סערה הורמונלית אדירה לאורך כל ההריון ובעת הלידה הורמונים רבים מציפים אותה ובינהם ההורמון שקשור לאהבה לילדים (אוקסיטוצין) ומאחר שהורמון זה ממלא את המוח הורמון זה מביא לדחף טיפולי חזק בתינוק וחיבור רגשי מאוד גבוה אליו שמתרחש פעמים רבות כמעט באוטומט ובפרט בעת ההנקה השחרור ההורמונלי הזה מתעצם.
אצל גברים לעומת זאת אין את המערכת ההורמנלית הזו ולכן התופעה אותה אתה מתאר בהחלט שיכולה להיות. משום שאין משהו במפנים שיכול לקשר אותנו לילדנו.
מה כן קושר את האבות לילדיהם במסכת דרך ארץ זוטא פ"ב כתוב: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך הוי נושא ונותן בטובתו" וכאן מגלים לנו חז"ל שני דברים הדבר הראשון שזה בסדר גמור לרצות לאהוב משהו שכעת פחות אוהבים אותו "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך" ובטח ובטח שזה בסדר גמור ולגיטימי לרצות לאהוב את ילדנו כאשר אנו לא מרגישים את זה כ"כ. והיסוד השני שמלמדים כאן רבותינו שהאהבה הזו תלויה בהתנהגות של אהבה והינו אם נחפש להיטב עימם אף ללא הצורך הרגשי לכך (כפי שיש לנשותינו) באופן טיבעי האהבה הזו תגיע ונמצא שהחיבור שלנו לא יגיע מהשמיים; הוא נוצר מתוך פעולות קטנות שמראות אהבה.
עוד אתה מספר שאתה מנסה לשחק איתה, להצחיק אותה, ואחרי 15-30 דקות היא בוכה, "מאבדת את זה", ונרגעת מיד אצל אשתך. מה שאתה מתאר כאן היא דרך הגברית להערכה עצמית והיא היכולת לפתור בעיות ומזה שאתה לא מצליח לשעשע אותה מדי זמן את קובע עמדה לגבי עצמך "היא לא רוצה להיות איתי" וכאילו שמשהו לא בסדר בך. וזה ממש ממש לא כך.
אלא פשוט הקב"ה טבע בבריאה מנגנון שבו התינוק, בראשית דרכו, קשור בעבותות טבעיים לאם שנשאה אותו. ההירגעות המהירה שלה בזרועות אשתך לא מעידה מאומה על טיב האבהות שלך או על האישיות שלך אלא היא פשוט נמשכת אל המקום המוכר לה ביותר מקור ההזנה הראשוני שלה. כשהיא נרגעת אצל אשתך, היא לא בוחרת בה אלא פשוט נאחזת בבית הראשון שהכירה.
עוד אתה כותב: "אשתי מתעקשת רק להניק אותה, אז לי אין הזדמנות להאכיל או להתחבר דרך זה…". אני חושש שכאן בדיוק טמונה הסיבה המרכזית לכל החוויה שלך. והיא התקשורת בינך לבין אשתך.
קצת מרגיש לי שאתם מנהלים שתי שיחות שונות לחלוטין, הפסוק בשמואל אומר: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב". במצב הנוכחי, אשתך רואה רק "לעיניים", כלומר את הרובד המעשי. במפת העולם שלה, ההתעקשות להנקה נובעת ממקום של נתינה טבעית, הרצון לתת לילדה את ההכי טוב שהיא יכולה לקבל ואת ההכי טוב שהיא בתור אמא יכולה לתת. ייתכן מאוד שכשהיא שומעת אותך מציע לתת בקבוק, היא כנראה בטוחה שאתה פשוט מציע לה "עזרה טכנית" כדי שתנוח, והיא בוחרת כרגע לא לקבל אותה. הרצון הגדול להעניק לילדה מונע ממנה לראות את ה"לבב" שהוא בעצם הרצון שלך לחיבור רגשי. ייתכן שאשתך פשוט לא יודעת שהסירוב התמים הזה שלה גורם לך להרגיש דחוי ומיותר.
מעבר לכך, חשוב לי להוסיף: ייתכן שאשתך תרצה להמשיך בהנקה מלאה ללא שילוב של בקבוק, וזה בסדר גמור. אבל עצם זה שהרצון שלך להיות שותף הוצג בפניה הוא משמעותי בפני עצמו. ויש בו שני תועלות מאוד גדולות: הראשונה עצם השיחה על שותפות יכול להביא לרעיונות חדשים לקרבה בינך לבין בתך. והמעלה השניה: זה מקשר בין שניכם שכן מאוד נעים לאמא לשמוע שבעלה מחפש אקטיבית דרכים להעמיק את הרגש והקשר לתינוקת שנולדה להם, זה פשוט יעצים חלק עיקרי במחנה המשותף שבניכם שזו הבת שלכם. לכן אל תתמקד כל כך בהפעולה הטכנית של ההאכלה, אלא על עצם השיתוף ברצון הכנה שלך להתקרב
ובדיוק על זה אמר שלמה המלך במשלי: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה", וחז"ל במסכת יומא (ע"ה ע"א) דורשים: "ישיחנה לאחרים". הצעד הראשון שלך הוא לדעת להוציא את התחושה הלא נעימה שלך החוצה, ולהפוך את התסכול שלך לשיח מול אשתך. ידוע מאמר רבותינו שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ולכן נכון יהיה שלא לדבר על "מי מאכיל" או על בקבוק, אלא לדבר באמת על מה שאתה מרגיש.
לא צריך להרגיש לא נוח לאמר לאשתך שכאשר אתה רואה אותה מאכילה אותה ויש ביניכן את הקשר הזה, אני מרגיש בחוץ. ועוד תסביר לה שכאשר אתה מבקש להאכיל, אז מעבר לרצון להיטיב עימה ככל אבא אני מחפש גם את הדרך להרגיש קרוב אליה ולהרגיש אבא יותר משמעותי. פשוט תאמר לה שאתה זקוק לעזרה שלה.
פעמים רבות אנו נמנעים מלומר את מה שאנו מרגישים, מתוך חשש שזה יישמע לא טוב. מדוע אנחנו עושים זאת? מכיוון שאנו פוחדים להצטייר כחלשים, כקנטרנים ש"מקנאים" בתינוקת, קיים בנו פחד טבעי שהמילים שלנו יתפרשו כביקורת אישית או כהתקפה על ההנהגות של נשותינו (כמו ההנקה). לכן, אנו בוחרים להסתגר עם התסכול מתוך אשליה שכך אנו שומרים על המערכת, בעוד שבפועל האמת היא שאנחנו רק בונים חומת שתיקה בינינו לבינה שסופה כעת ותסכול.
אבל האמת היא שברגע שתעז לחצות את החומה הזו ותחשוף את האמת שלך שהמניע האמיתי שלך הוא רק אהבה ורצון לחיבור המגננות של אשתך ירדו מיד וסבירות גבוה שתגלה שהיא שותפה מלאה שלך.
כתבת " אני מרגיש שהגיע למשפחה משהו שרק משבש הכל, את כל השגרה, את כל מה שאשתי ואני בנינו יחד אני מרגיש שהכל הולך לילדה." בספר דגל מחנה אפרים על בראשית מובאת אימרה יסודית של הבעש"ט "במקום שמחשבתו של האדם נמצאת שם נמצא האדם כולו" ולכן חשוב שנסדר לעצמנו את המחשבות בצורה נכונה יותר.
כאשר אתה מסתכל על התינוקת ורואה בה כעין "פולשת" למרחב הטוב שבנית עם אשתך באופן טיבעי יוקשה עליך ליצור עמה קשה משום שכדברי הבעש"ט הנ"ל המחשבה הזו פשוט מכניסה את כולך למעין מלחמה קטנה בה. ולכן אני ממליץ לך לתרגם את הרגש הזה למה שהוא באמת והוא געגוע לאשתך. ואף לזה מאוד תועיל השיחה עימה ולספר לה כמה אתה מתגעגע לזמן שלכם יחד, ואתה יכול לספר לה שאתה מרגיש קצת אבוד בתוך כל השינוי הזה. תזכור השיח הזה אינו משדר חולשה אלא אהבה ושותפות, ומזכיר לשניכם שאתם עדיין זוג שמתמודד יחד עם אתגר לא קטן ואינכם שני עובדי משמרות יריבים.
ומכאן לגבי ההשוואה שלך לכלב שיותר מראה לך אהבה לעומת הילדה שבוכה. יש משהו טבעי שאנו אוהבים להיות בקרבת מי שנותן לנו להרגיש אהוב ורצוי ובפרט ברגעים כאשר אנו מרגישים מאוד לא כאלו.
אבל האמת היא שהאהבה מהכלב היא רק הפיצוי זה שאתה מרגיש טוב עימו זה מספר לנו מה אתה באמת מחפש עכשיו. אתה פשוט צמא להרגיש נחוץ, להרגיש שרואים את המאמץ שלך. הכלב נותן לך את זה בקלות, אבל המקום שבו אתה באמת, באמת רוצה לקבל את זה, זה מאשתך.
הכלב סה"כ נותן לך נחמה קלה אבל התפקיד שלך הוא לאזור אומץ ולבקש את מה שאתה צריך במגרש האמיתי. אתה יכול להרגיש נוח ולאמר לעצמך את האמת "אני מרגיש עכשיו חוסר באהבה" וכאשר תאמר את זה לעצמך בכנות יהיה לך יותר ברור מה אתה מחפש כעת ותדע היטב היכן לדרוש את זה.
המשפט הקשה יותר בדבריך הוא הוא: "לפעמים אני מרגיש שעדיף שאשתי תגדל את הילדה… כאילו כבר קרוב לוותר ולראות אולי זה יגיע בגיל יותר מאוחר". כשאנחנו הגברים מרגישים חוסר מסוגלות, האינסטינקט שלנו הוא להימנע כדי להגן על עצמנו מתחושת הדחייה והכישלון. אבל כאן ישנו מוקש מסוכן כאשר אתה מתעלם או עושה רק את מה שכעת אתה מוכרח לעשות אתה בעצם יוצר נתק רגשי אדיר בינך לבין הילדה, ויותר מזה זה עלול ליצור כעס מצד אשתך שתרגיש שהשארת אותה לבד.
וכפי שאמרתי קודם האהבה והחיבור העמוק אינם נוחתים עלינו מן השמים כאשר היא תהיה בת שנתיים. לא הם נבנים ממש עכשיו בהחלפות החיתול כשאתה עייף ובהליכה עימה בסלון כאשר היא בוכה ומקשה על אשתך לנוח כך נבנה הקשר תזכור קודם עושים ורק אחר כך מרגישים.
בהקשר הזה, חשוב להאיר על נקודה מאוד חשובה שההתמקדות בה יש בה כדי להרגיע את הלחץ והאשמה שאתה אולי חווה סביב המחשבה "אני לא מרגיש אהבה, אז איזה מן אבא אני?".
החובה שלנו כהורים היא לאו דווקא להרגיש את האהבה באופן מיידי, אלא כפי שאמרתי קודם החובה היא יותר היא המעשים שדרכם נגיע לכך שאנו אוהבים.
ולכן חשוב שנזכור את החובה הראשונה שלנו כהורים והיא קודם כל לתפקד כהורים אוהבים.
ועל מנת להקל ביישום תפקיד זה אני תמית ממליץ לחשוב על אדם שנראה בעיננו כאבא שמאוד אוהב וניכרת אהבתו לילדיו וכאשר תחשוב על אדם זה תשאל את עצמך: מה אותו אב אוהב היה עושה עכשיו? מלביש? מגן? מרדים? מפנק? שומר? ולאחר מכן מגיע חלק הזריעה הקשה אשר מבטיחה לנו פירות של אהבה. תתחיל לעשות את אותן פעולות שאותו אב היה עושה בלי שום קשר למה שאתה מרגיש או לא מרגיש באותו רגע. תזכור שהעיקר כעת הוא להתנהג כאבא אוהב ומסור, ואז מובטח שהרגש כבר יגיע בזמנו הטבעי מתוך אותה עשייה.
ואסיים בעצה עצה פרקטית להיקשרות תינוקות נקשרים למי שבו הם מרגישים ביטחון ובטחון בגיל הזה הוא קשור מאוד להזנה שלהם. אחר שהיא מסימת לאכול קח אותה עליך ותנסה שהיא תעשה את ה"גרפס" עליך אחר מספר פעמים היא תתחיל לזהות שמאוד נוח לה עליך ואתה נותן לה את מה שהיא זקוקה לו וחוץ מזה בעת שמקלחים אותה כדאי מאוד שתלמד לעשות את זה אין ספק שזה מהפעולות שבהחלט קושרות קשר אמיץ בין אבות לילדהם
אסיים במעין מה שפתחתי העובדה שכואב לך כל כך, והעובדה שהקדשת זמן לכתוב ולחפש דרך היא ההוכחה החזקה ביותר שאתה אבא טוב ושאכפת לו באמת. מאחל לך שתזכה לבנות את החיבור העמוק והאהבה הגדולה שאתה כל כך מייחל לה.
אם יש לך צורך לעוד התיעצות אני כאן
טל
[email protected]
דלג לתוכן
