דלג לתוכן
התחתנתי בגיל מבוגר יחסית.
ויש לי קושי: קשה לי להתפלל.
זה התחיל אחרי שסיימתי את הלימודים והתפילה העלתה בי קושי כי זה הזכיר לי את בית הספר שזה היה חלק מהלוז וחובה. אחר כך קרה לי משבר עם אבי לפני כמה שנים
ונגרם לי כעס כל כך גדול על אלוקים שלא יכלתי לפתוח סידור.
לפני שנה התחתנתי, בגיל 24 ומאז החיים נהיו טובים אבל עדיין אני לא מצליחה להתפלל:(
ניסיתי שבוע רק ברכות השחר וזה לא הצליח
ואני ממש מיואשת
מה אראה לילדים שלי?
שלום מבקשת יקרה,
ברשותך, אתחיל מהסוף, כי יש לי תשובה בהירה לשאלה הזו. אין לי ספק מה הילדים שלך יזכו לראות ולחוות: מודל של עבודה עצמית, של חיפוש והתמדה בדרך העולה!
האנרגיה השואפת שלך מורגשת בשורות וביניהן, וזהו משאב אדיר!
אני קוראת אותך ומתבוננת בתהליך שאת מתארת: (1) תפילה כי חובה, (2) קשר שלילי עם אבא- נציגות הקשר עם אבא שבשמיים. כשהפניה אל אבא גרמה לתסכול וכעס, זה כאב עד כדי דיכוי כל בקשה מדמות אבהית. (3) רצון להתפלל למען דור העתיד.
המסע שלך מספר שהתפילה נחווית אצלך כדבר שצריך וראוי לעשות אם רוצים לקבל משהו טוב בהמשך.
על ההנחה הזו אני מבקשת להתבונן. מהי מטרת התפילה?
הרמח"ל בספרו המכונן "דרך השם" מסביר (חלק ד' פרק ה') כי לתפילה שני רבדים:
1. ברובד הראשון, הוא מסכים איתך: השפע הטוב שממתין לרדת אלינו, ממתין ב"צינור" עד שתבוא התפילה ותאפשר לה לרדת אלינו.
2. הסיבה העמוקה יותר היא שבמכוון ולא במקרה, האדם בעולם הזה עסוק בעניני החומר. זאת כדי לתת לו בחירה בין שקיעה לתובנות החומרית, או קידושו ורוממותו.
כשפועלך והשתדלותך נובעים מתוך הכרה שאת עושה את חלקך באמונה ולפי חוקי התורה, ואילו הנתונים והכח לעשות חיל הוא רק מאיתו יתברך – את מאירה את עצמך ומרוממת את כל הבריאה איתך.
הפעולה יכולה להיות זהה בין שתי מצבי התודעה, אבל ההבדל הוא תהומי: בין זמן וחומר מתכלה, לבין אור נצחי.
כאן נכנסת התפילה. היא מאפשרת לנו להיות במצב תודעתי גבוה יותר, לחיות את הרגע במלואו ובמיצוי הפוטנציאל שלו.
כמובן שיתכן שאדם לא יתענין ברוממות חייו, אבל אז יש שאלה קיומית בסיסית של מהות החיים בכלל, וגם עליה אי אפשר לדלג.
מתוך נקודת הנחה שאת חיה עם מבט גבוה יותר (אחרת לא היית חושבת על דור העתיד, אלא רק על עצמך כרגע), ביכולתך להמשיך עם הקו הזה.
קווי אל ה'- ציירי קו ישיר ממך אליו, כי אין עוד כח בעולם מלבדו, ואין לו מטרה אחרת מלבד הטוב הנצחי שלך ושל כל ילדיו.
שימי יד על הלב, ממש פיזית, והרגישי את התשוקה שלו לחיבור אמיתי. אנשים יכולים לאכזב, וגם בורא עולם יכול לאכזב. ההבדל הוא שאבא שבשמים לא טועה. כל מה שהוא נותן הוא חומר לקנין הטוב השלם.
לא כל מה שתבקשי- תקבלי.
אבל כל מה שאמור לרדת אליך מהשפע שלו- יבוא בתפילה,
וכל מה שיורד אליך- יגיע אל תיקונו דרך ההודיה, ודרך הבקשה להכוונה איך להשתמש גם בו לטובה, לטובתך.
ישעיה הנביא אומר: "אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני" – יום אחד נוכל לראות הכל בפרספקטיבה, ונוכל לראות איך גם הלילה והחושך הם חלק מפסיפס אחד גדול וטוב. זו תהיה הנחמה האולטימטיבית.
עד אז- יש לנו עבודה, לבחור איך להאיר מתוך מה שיש.
תפילה היא מלשון חיבור (פ.ל.ל.). ולכן ראשית, אני מציעה לך לפנות אליו בדברים השוטפים בחייך, לא מתוך טקסט. אפשרי לעצמך להענות להזמנה הזו: "פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד".
לאחר שתחושי את מתיקות עצם הפניה אליו, בהכוונת אור הפנס אל חייך, תמשיכי לצעד הבא.
כשתרגישי שאת מוכנה לנסות חיבור מתוך טקסט, נסי להבין ולהפנים את משמעותה של ברכה אחת או פסוק אחד, נניח "שמע ישראל" או "שהכל נהיה בדברו". העמיקי במילים, ראי מה הם מרגישות לך, מה המובן עבורך. בדרך זו הן תהפוכנה להיות שלך, אישית. התפילה המודפסת נכתבה בידי אנשי כנסת הגדולה, שחלקם היו נביאים. יש בה כח אדיר, באופן שאין אנו מבינים איך זה פועל, אבל זה מכוון כנגד עולמות עליונים וכל מילה שם יוצר תהודה עצומה של טוב שאין אנו יכולים לשער.
כך תוכלי להתקדם מפסוק לפרק, מברכה לברכה. זה יקח זמן, ותני לעצמך את הלגיטימציה לכמה זמן שצריך. תנשמי את המשמעות, ורק כשאת רוצה עוד- תני לעצמך עוד קצת מתיקות של חיבור. כך בצעדים קטנים אך מעוגנים בליבך, תתקדמי ביכולת שלך להאיר את חייך בשיח עם הבורא, מתוך הלב ומתוך הכתוב.
רק הוא כח עליון, והוא אך ורק מיטיב. יום אחד גם נראה איך ולמה. דווקא מתוך ההסתר שאין זה ברור מאליו, יש לך את אפשרות הבחירה.
ואת זה הילדים שלך בע"ה יספגו ממך, בעמלך. את יכולה לתאר לעצמך את גודל המתנה?!
שלך בתפילה לתפילה,
שפרה
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
