שלום לך שואלת יקרה,

קראתי את שאלתך והפכתי בה עוד ועוד, עד שהפכתי גם אני לשואלת. אשתף אותך בשאלות שלי:

האם מה שמתואר כאן הוא לא התמודדות זוגית, מהסוג שרוב הזוגות המאושרים עברו ועוברים?

האם מה שמפריע לה זה פערים בין גבר ואישה, בין סגירות לפתיחות, בין מעשיות לעומק רגשי?

האם מדובר כאן על נקודות קושי שניתנות לפיתרון?

ואולי לא? האפשרות השניה היא שמאחורי הדוגמאות התמימות יש גבר עם בעיה חמורה שעדיין אולי אין לה שם. אולי יש לו אספרגר? אולי הנחמדות שלו היא הגנה שמכסה על חוסר יכולת להתקשר רגשית?

אני מתחבטת איתך בשאלות.

יש לי עוד שאלות, אבל הן מופנות אלייך:

איזה דפוס של זוגיות ראית בבית הורייך? האם הייתה לך הזכות לחוות מהצד מודל של זוגיות קרובה, שבה יש פערים אבל יש גם דרכים כדי להכיל אותם ולגשר עליהם?

ומה החלק שלך במשחק הזוגי? האם את מתקרבת? נפתחת? חמה? מביאה את העומק שלך?

ומה הכלים שבהם השתמשת עד היום? מה את תורמת לקשר ולשיח שביניכם?

אין לי תשובות, אבל דבר אחד אוכל לומר לך יקרה. כל עוד את במקום הזה של "יום אחד נתגרש" – אין לכם סיכוי. לא משנה מה תעשי, ומה הוא יעשה, ולאיזה יועץ תלכי או תלכו. מאז החתונה את הוגה במחשבה שיום אחד אולי תתגרשו, ויכול להיות שבאמת מאז החתונה לא הייתם נשואים אפילו יום אחד. תדמייני לרגע אדם שרוצה לעבור דירה ומחליט לגור בדירה החדשה באופן זמני כדי לבדוק אם היא מתאימה. אבל בגלל שהוא עדיין לא סגור על כך שזו הדירה שלו, הוא חי בה על המזוודות. הוא לא פותח תריסים, מחליף נורה שרופה או פותח סתימה בשירותים כי חבל, אולי עוד יומיים הוא עוזב. זוגיות דורשת בנייה והשקעה, ואין סיכוי שזה יקרה כשאת חיה על המזוודות. אפילו אם לא העלית במפורש את האופציה של גירושין בכל בוקר עם הקפה, מספיק שזה בראש שלך ובאנרגיות שלך.

נישואין זו הבטחה של מחויבות וקבלה בסיסית. ממליצה לך לקרוא את הספר חוקי הזוגיות של יצחק מנדלבאום. החוק הראשון מתוך עשרת החוקים שלו הוא חוק הביטוח ההדדי, שאומר: גם אם אתה לא בסדר, יש לך ביטוח אצלי. אנחנו לא נפרדים או מתפרקים. את כמובן לא חייבת לחתום על החוק הזה, אבל בלעדיו אין זוגיות, ובלעדיו בעלך לא יוכל לעולם להיות בעל טוב. הוא יוכל להיות אדיב ונחמד אבל לא בעל.

אני בטוחה שבזוגיות שלך יש פערים שקשים עבורך להכלה והתנהגויות שקשה לך לשאת. אם כך, אולי הגיע הזמן לשנות עמדה. את כבר הרבה זמן על פרשת דרכים, לא חותכת לשום כיוון, משאירה לך את כל האופציות פתוחות אבל בעצם גם לא מתקדמת.

אני מציעה שתקחי לך זמן כדי לקבל החלטה: או שתחליטי שאת לא רוצה להמשיך בחיים המשותפים, או שתחליטי שכן. יש כאן רק שתי אופציות, כי האופציה השלישית (להמשיך ביחד ולהגות בגירושין) היא לא אופציה. כדי להבין למה זה כך, תחשבי רגע על הבינוניים של ימי הדין. אלה שהם לא צדיקים ולא רשעים. הם תלויים ועומדים ובסוף נכתבים בספרם של רשעים, כי המקום הבינוני הזה לא מאפשר להם להתקדם. אני מברכת אותך על הסיום האמיץ של המכתב שלך, שבו את כותבת: אחת ולתמיד אני רוצה תשובה. זו יציאה מהמקום של השואלת הנצחית, למקום שרוצה לקחת החלטה ולעשות בחירה.

אז בואי נלך על זה. קחי לך זמן קצוב (נניח חודש) שבו תשבי על הנושא ברצינות ותבחני את שתי האופציות.

1. להתגרש. זה אפשרי, ומותר, ולפעמים גם חובה ומצווה. יהיו לזה השלכות על חייך ועל חיי הילד שלך. צאי למחקר שטח קטן כדי שתדעי על מה את הולכת. תשאלי נשים שעשו את זה איך החיים אחרי גירושין. איך זה לגדל ילד לבד, איך זה לחפש שידוך, איך זה לבנות זוגיות פרק ב' עם אדם שיש לו סטנדרטים וזיכרונות ואולי גם ילדים מפרק א' שלו, איך זה ללוות את הילד שלך לחופה כשאבא שלו (ואולי גם אשתו השניה) באולם. הבדיחה על אישה שהתחתנה בפעם השניה עם בעלה הקודם כי "בשביל זיווג שני הוא בסדר גמור" לא מצחיקה בכלל. הרבה פעמים נשים פוגשות בפעם השניה את אותם אתגרים שהן ברחו מהם בפעם הראשונה, למרות שהן בחרו בבעל שנראה מאוד שונה.

אני לא כותבת את זה כדי להרתיע אותך, אלא כדי שתעשי בחירה מושכלת. אם תבחרי להתגרש זה צריך להיות אחרי שיש לך את כל הידע על הצד הזה של החיים, שבדרך כלל ממעטים לדבר עליו.

2. האופציה השניה היא להתחתן. להתחתן מכל הלב עם האדם הזה שעכשיו את יודעת את החסרונות שלו, ולהחליט שאת רוצה אותו ככה. שאת תיתני כל מה שתוכלי ותקבלי כל מה שתוכלי. לבחור להביא את כל הטוב שיש לך לתוך הקשר, לשמוח במה שתיצרו ביחד, לכאוב על מה שלא תיצרו ביחד, ולנסות לבנות כל יום עוד קצת. להתחתן זה גם אומר לוותר על האופציה של גירושין, וכשאין כזו אופציה מה שנשאר זה להתמסר ולהשקיע כמה שאפשר ולהשלים עם מה שלא יהיה. להתחתן זה גם אומר להפסיק לבדוק אותו לבחון אם הוא מספיק ראוי ושווה את ההשקעה שלך, ולהפנות את המבט יותר פנימה.

בנושא הזה אני מבחינה בשינוי מאוד גדול שחל בעולם הטיפולי כלפי הנושא של זוגיות. אם בעבר הדגש היה על תקשורת בינאישית ועל המרחב המשותף שהזוגיות יוצרת, היום יש קולות שמדברים על עבודה אישית עצמית בתוך מערכת זוגית. זה ריקוד, שבו עם אחד משנה פוזיציה כל הריקוד משתנה. אולי יעניין אתך הקורס 'יסודות הדינמיקה הזוגית' של זלטי רוזנטל, שמסייע לנשים לשנות את הזוגיות שלהן בלי לשנות את הבעל. אני מציינת את זה כי בשאלה לא סיפרת כמה את השקעת, במה את השתנית, ולאן הזוגיות לקחה אותך. אז בלי לדעת יותר מדי אני מעלה השערה שייתכן שיש עדיין מקום לעבודה אישית, וזה יכול לשנות את הפרספקטיבה וגם את המצב בשטח.

כתבת שאת רוצה תשובה, ואני מחזקת את ידייך בעניין הזה. מאחלת לך שתמצאי את התשובה בתוכך, תהא אשר תהא האופציה שנראית לך נכונה. ה' יכוון אותך אל הדבר הנכון עבורך ביותר, ותזכי להיות מחכמות הנשים, שבונות את ביתן עדי עד.

ברוריה