שלום לך, שואלת יקרה.

את שואלת שאלה שכולנו, נשים ואמהות, מתחבטות בה. זהו אחד הנושאים המאתגרים את יומה העמוס של אשה יהודיה, שמתנהל סביב גידול ילדים וניהול בית, ומוכתב לפי סדר יום שהיא נשאבת אליו כמעט ללא שליטה. ממילא כל שאלה בנושא זה תהיה, לא מה הרצוי והאידילי, אלא מה ניתן או מהי הפשרה ההלכתית בגדר הנסיבות. לתוך זה. שאלתך מציגה אתגר רחב יותר: האם באמת 'שווה' להתאמץ בשביל להתפלל? האם יש ערך לתפילה כזו, שנאמרת בחטף. בלי קביעות, בלי תכנון, כשהלב נתון למרק שנשפך ולמוצץ שנעלם.

הניסיון שלך למצוא את הזמן לתפילה ולהתמיד בכך לאורך זמן, מעורר התפעלות, בפרט אצלך, שאינך מורגלת בכך אפילו מילדות. מכל הדברים לקחת דוקא את נושא התפילה לעבוד עליו, וזה אומר שאת מחפשת חיבור ומשמעות. למרות הפטור שיש לך, בתור אם לשלושה קטנטנים. למרות הקושי האובייקטיבי, את לא מוותרת. זה גדול.

כך שלמעשה, ניתן לחלק את שאלתך לשניים: האם אני חייבת בתפילה וכמה? זוהי השאלה ההלכתית-מעשית, והשאלה השניה, שמסתבר משמעותית יותר עבורך: האם יש ערך לתפילה כזו שנעשית בחפזה, בלי כוונה? האם לא עדיף להסתפק במינימום ולשמור את המאמץ לזמנים של פניות נפשית וטכנית גבוהה יותר?

לגבי החיוב המעשי, אכן הדעות בפוסקים חלוקות ונעות בין חיוב מינימלי ('בקשה כל שהיא') לבין חיוב בשתי תפילות ביום – שחרית ומנחה, עבור דרך רמות שונות של חיוב (ברכות השחר וברכות התורה בלבד, תפילת עמידה אחת ביום וכו'):

"נשים חייבות בתפילה, ויש מחלוקת אם יוצאות ידי חובה על ידי אמירת איזו בקשה, או שצריכות להתפלל שחרית ומנחה, והעיקר הוא שצריכות להתפלל שחרית ומנחה. שכן דעת רוב הפוסקים, אבל ערבית היא רשות ואינן חייבות בה" (משנ"ב ק"ו ד').

לפי החזו"א, נשים חייבות להתפלל כל התפילות, ואם יש להן ילדים, אולי יש להן פטור של חולים ומשמשיהם, אבל נשים צדקניות מוצאות להן תמיד זמן להתפלל

וכך פסק גם הרב ש"ך למי שבא לשאול על אשתו שאין לה זמן להתפלל מחמת הטיפול בילדים. הוא הציע לו לשמור עליהם רבע שעה בבוקר כדי שאשתו תוכל לומר שחרית, ושתמצא חמש דקות אח"צ לשמו"ע של מנחה.

צריך לזכור כי את כל הלכות תפילה, כולל שמו"ע, למדנו מחנה, שהיתה כמובן אשה. כך שהפטור הוא רק פטור זמני ולא ויתור.

הרבה סוברים שאשה המטופלת בילדים רכים דינה כמשמש את החולה שפטור מן המצוות (הח"ח ועוד).

אם את מבקשת הכרעה הלכתית, תוכלי לפנות לרב שמקובל עליך או אם תרצי, פני אלי למייל שבתחתית הדף ואתן לך את המקורות שבידי (כולל סדרי העדיפות בזמנים של לחץ ודחק).

בכל אופן, מה שעולה משאלתך הוא מעבר לכך. לא נוח לך במינימום הנדרש, ואת רוצה מעבר לכך.

עם זאת, בשאלתך עולה פן חזק של חיוב – מה אני חייבת, מציק לי שאינני פותחת סידור יותר מפעמים בודדות בשנה, אני צריכה לחרוק שיניים כדי להתמיד. זה מצביע על כך שתפילה נתפסת אצלך בתור משהו שחייבים לעשות. פעילות שאת רואה אותה אידיאלית אבל קשה לך אתה. ההוראה שגדלת עליה, להסתפק בתפילה כלשהי, אולי נתפסה אצלך כויתור: עזבי, אל תטרחי, את לא חייבת. זה אמנם עשוי להיות נכון. אבל רק מפן אחד. זה לא רק ענין של חובה!!

כשתפילה נתפסת בגדר חיוב, היא הופכת לעול במשך הזמן. אצל גברים זה חלק מהענין, התפילה היא חלק אינטגרלי מסדר יומם, כמו עבודה וכמו סדר הלימוד. אולם נשים בנויות אחרת, לא לחינם נפטרו ממצוות שהזמן גרמן. העבודה סביב ילדים ודינמיקה של בית לא מאפשרת לעזוב הכל ולרוץ למנין, וכשאת סוף סוף נעמדת להתפלל, זה מושך בחצאית, זה מטפס אל הכיריים, זה נושך, זה צורח, זה מורח, והשמחה רבה.

אם את בכל זאת רוצה להכניס את התפילה לסדר יומך, תצטרכי לבוא מעמדה נפשית אחרת. לא רק מתוך חיוב וצורך לעשות את הדבר הנכון. אלא גם, האם אני רוצה להתפלל, ולמה? מה חסר לי? מה זה ממלא אצלי?

תפילה היא קודם כל – מפגש עם אבא שלך שבשמים. אפילו העובדה שאת חייבת לפחות בתפילה כלשהי, מצביעה על כך שהקב"ה לא מוותר לך על קשר יומיומי אתו, אפילו מינימלי וחפוז. תפילה היא קודם כל "עבודה שבלב". הקב"ה רוצה את לבך, רוצה שתראי בו כתובת. תפילה כלשהי אכן תוציא אותך ידי חובה, אבל לא תמלא אותך ברמה כזו שתטעין את היום העמוס שלך ותתן מענה לצורך הרגשי שלך – כמו של כולנו – בחיבור וקרבה ואהבת ה'.

בהבט הסגולי, התפילה מקצרת לנו תהליכים, ולפעמים עצם זה שאנו מפנים זמן לתפילה – מוריד עלינו שפע של סיעתא דשמיא ומחליק את הדרך. אם את מצליחה להתמיד בתפילה יומיומית, מן הסתם את מרגישה את הגמול שהתפילה מביאה אל חייך. כך שאם את שואלת, איזה ערך יש לזה, התשובה היא: יש לזה ערך מידי – עבורך! זו לא רק מתנה שאת מביאה לקב"ה (בחינת קרבן), אלא גם משהו שנותן לך עצמך קודם כל. זה מה שהקב"ה רוצה בשבילך. שתמשכי אל חייך את כל הטוב הזה. זו לבדה סיבה להמשיך להתפלל.

אבל איזה ערך יש לזה אם אני לא מתכוונת!!??

תפילה היא אחת העבודות הקשות שבמקדש. הראש מוסח ללא הרף, ככה כולנו. גברים ונשים, נערים וזקנים, כולנו באותה סירה. זו עבודת חיים לכוון אפילו בקטע שלם אחד. הענין הוא שגדלנו על "תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה" ועוד אזהרות מהסוג, שאנחנו מתייאשים עוד לפני שמתחילים. באמת, איך אפשר ואיזה ערך יש לזה? נזכור שעצם המאמץ שלנו להתקרב לקב"ה הוא יקר בעיניו ורצוי ואהוב. זה עצמו חתיכת כוונה שעושה את העסק כדאי. הרבה יותר קל לגשת לתפילה בידיעה שעצם זה שאני מרימה סידור ורוצה בזה – יקר בעיני ה'. זה כמו להרים את האפרכסת מצד אחד ולדעת שמן הצד השני הוא כבר מרים את השפופרת ומקשיב. למלים המקוטעות שלך, לניסיון הכן שלך יום אחר יום, פעם אחר פעם, לצער שלך שלא הלך לך בדיוק, לצרחות של התינוקת באמצע כל זה. אמרה לי חברה: כשאני מתפללת מתוך הסידור, מתכוונת או לא, אני 'מחתימה כרטיס' אצל הקב"ה. אני מצהירה בכך: אני עובדת אצלך. "עברי אנוכי ואת ה' אלוקי השמים אני ירא".

[נקודתית, לענין אמירת שם השם בלי כוונה, לזה מועיל לומר כל בוקר לפני התפילה "הריני מכוונת מעתה עד למחר בעת הזאת, בכל פעם שאזכיר שם וכו'" נוסח שמודפס לפני תפילת השחר בהרבה סידורים. חשוב רק לזכור שזה לא מועיל לפסוק הראשון של קריאת שמע.]

כשאת שואלת "איזה ערך יש לזה", את תוהה אם זה פועל, אם זה עושה משהו בעולם. תדעי שלתפילה שלך יש כח בכל מקרה – בין אם זו תפילה אישית שיוצאת מתוכך, ובין אם זהו הנוסח שתקנו עזרא ובית דינו. התפילה שנתקנה לנו בסידור היא בבחינת חרב. את דברי יעקב אבינו "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" מתרגם אונקלוס: בצלותי ובבעותי. כלומר: בתפילתי ובבקשתי. תפילה סדורה היא בבחינת חרב. בקשה אישית היא בבחינת קשת. מה ההבדל ביניהן? כדי לירות חץ יש צורך למתוח מיתר ולכוון אל המטרה. ככל שהיורה מיומן יותר, והוא מושך בקשת יותר בחזקה, כך החץ יירה למרחק גדול יותר. כדי להשתמש בחרב אין צורך במומחיות גבוהה, החרב חדה מטיבה והיא פוגעת בכל מקרה, גם אם האדם לא התכוון לפגוע.

תפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה היא כמו חרב. כוחה רב לפעול גם אם האדם 'לא מתכוון'. תרתי משמע. למלים הקדושות יש כח, שנולד מעצם נוסח התפילה, מצרופי האותיות, המלים, הפסוקים הקדושים, מהכוונה היצוקה במלים עצמן. עצם זה שאדם 'מרים' את החרב על מנת להשתמש בה – כבר פועל את פעולתו.

לעומת זאת, תפילה אישית היא כמו חץ. לחץ אין כח בפני עצמו, אלא מעצם מתיחתו על מיתר ו'התכוונות' לפגוע במטרה. כלומר, ללא 'כוונה', החץ לא יעשה את העבודה. כך גם התפילה האישית והבקשות הפרטיות. אם נמלמל את הנוסח (למשל, כל התפילות למיניהן על חינוך הילדים וכד') בלי להכניס את עצמנו, את לבנו ואת דמעתנו לתוך התפילה, ספק גדול אם היא תעשה שינוי בעולם.

וכמו יעקב אבינו, אנו זקוקים לשני האמצעים כדי להתחבר לקב"ה. דרך של תפילה קבועה, סדורה, שמשגררת אותנו ומדבררת אותנו בלי מאמץ, ודרך של בקשות אישיות שמחברות אותנו בחוטים דקים וצפופים אל ריבונו של עולם.

אביך אמר לך שאין עליך חיוב וזה אולי נכון, לשיטות מסוימות, אולם זה לא מה שהקב"ה אומר לך. הוא לא מוותר לך על החיבור ועל הקשר. לגבי מסגרת קבועה ומחייבת – בדקי עם עצמך או עם סמכות הלכתית מקובלת עליך בכמה את יכולה לעמוד, בתנאי חייך הנוכחיים. באשר לקשר עמוק ורציף עם הקב"ה – בזה לא תוכלי 'לצאת ידי חובה' בתפילה כלשהי. נשים אינן פטורות מתפילה – הן רק פטורות (במצבים מסוימים) מהצורה הפורמלית הקבועה המחייבת. אבל להתחבר כולנו חייבים וזקוקים. כל אחד ממקומו הוא. חשבי איזו מתנה נפלאה את מעניקה לילדותיך, כשהן רואות אותך נוטלת סידור ומתפללת – תפילה כלשהי. מה זה עושה להן, לעולם הרוחני הרך שמתהווה כאן. אין דבר מתוק מפעוט שנוטל סידור הפוך וממלמל ומתנדנד כמו אמא.

[ממש לאחרונה שמעתי בשם ר' חיים קנייבסקי שאמא שמתפללת, גם אם לא מצליחה לכוון, יש בזה המון, כוונה היא מעין בונוס. החלק המפתיע שבהמלצה זו, הוא שהוא אמר זאת לגבי תפילת ערבית! שבה נשים לגמרי לא התחייבו.]

מקווה שהדברים נתנו מענה לספקותיך. את מוזמנת לברר את הדברים הלאה אם תרצי.

מאחלת לך חיים של חיבור, שמחה ואהבת ה'. שתהיינה תמיד כל תפילותיך לרצון.

בהערכה רבה,

אורית [email protected]