שלום אישה יקרה,

נתחיל מהסוף. לא יכול להיות שבת ישראל נועדה להיות שפחה חרופה. לא בשם הדת ולא בשם אף ערך אחר. בת ישראל (שזה את!) היא בת מלך, ואמורה לחיות בשמחה ובטוב לבב. כשאני קוראת על אישה יהודייה שנחנקת, שעובדת קשה עם קושי עצום, ובביתה ריבים קטסטרופליים עד זוב דם – אני יודעת שמשהו כאן לא ראוי, וכשזה המצב אז לא רק את בולעת דמעות, גם השכינה עצובה יחד איתך. כי עם כל האמונה בערך של לימוד תורה שעליו עומד העולם כולו, ערך שגם את האמנת ועדיין מאמינה בו – בכל זאת לא כך היא דרכה של תורה.

זו הנחת יסוד שבלעדיה אי אפשר להתקדם. אז רגע לפני שאת ממשיכה תעצרי ותבדקי אם עצמך: מרגיש לך נכון ואמיתי? מתחבר למשהו בפנים שתמיד ידעת?

אם כן, המשימה עכשיו היא לחשוב איך לעשות שינוי ולגרום לכך שהחיים ייראו כמה שיותר דומים וקרובים למה שה' רוצה ולמה שליבך מבקש.

עוד רגע נדבר על בעלך, בואי נדבר עלייך. שבי רגע עם עצמך ותעשי סדר: כמה שעות עבודה את אמורה לתת ועדיין להישאר שפויה ואפילו נינוחה ושמחה? כמה שעות לימודים בנוסף? כמה לטיפול בילדים? כמה זמן את צריכה כדי לנשום אוויר? תנסי להגיע לנוסחה שנראית לך הכי נכונה לך כרגע. נוסחה שכוללת שעות שינה סבירות וגם זמן לפטפט עם חברה.

ובכן, אם זה מה שנראה לך נכון – זה הנכון ביותר עבורך. אלה היכולות שלך, אלה הגבולות שלך, ואלה הרצונות שלך, ואת מוזמנת לבנות את סדר היום שלך לפי זה בדיוק.

ומה עם המשכנתא? או עם חשבון החשמל?

אז בשביל זה יש לך שותף לחיים והוא בעלך. הוא זה שהתחייב בכתובה לזון ולפרנס אותך כפי צרכייך ברמת חיים סבירה. אותה תורה שהוא יושב ולומד בכולל היא זו שדורשת ממנו לקיים את הכתובה. בכתובה לא נאמר באיזו דרך הוא יעשה זאת, ולכן זה בכלל לא קשור אלייך. הוא יכול לעבוד מבוקר עד ערב, או ללמוד תורה ולקוות שתרד לו רגל של זהב משמים (יש תקדימים!) או לפנות לקופת העיר. זו תהיה בחירה שלו באיזו דרך למלא את חובתו כלפייך, שהיא בעצם חובתו כלפי ה'.

אני משערת שכרגע המחשבה הזו מבעיתה אותך. איך אני אוכל לסמוך עליו? את שואלת. הרי ברור שזה לא יקרה.

ובכן, זה לא יקרה כל עוד את תגבי את זה. כל עוד תמשיכי לעבוד מעל ומעבר לכוחותייך ולקחת אחריות על ההתנהלות הכלכלית שלכם כמשפחה – הוא לא יצטרך לעשות זאת. אבל ברגע שתגדירי לעצמך מה הגבולות שלך, ותמשיכי לתת את הכי טוב שאת יכולה, ותשאירי לו את המרחב והזכות לתת את מה שהוא אמור וצריך לתת – הוא יהיה חייב להתעורר.

דמייני את זה. את מספרת לו שהעול הכלכלי גדול עלייך, ואת תמשיכי לעבוד אבל מי שינהל את החשבונות זה הוא. והנה מגיע סוף חודש. חשבון הבנק לא מרנין, ואתם (לא את!) צריכים לקנות נעליים לילד. את מספרת לו על כך ושואלת איך לשלם, אם באשראי או בצ'ק. עוד חודש, וצריך לעשות קנייה גדולה. ושוב את שואלת אותו איך לדעתו כדאי לשלם. עוד חודש, ואת שוכחת איך קוראים את העו"ש, רק מביאה הביתה בשמחה את הכסף שהרווחת בעבודה, ונותנת לו את ההזדמנות לקחת אחריות ולשלם על הוצאות המשפחה.

מה יקרה?

הילד עם כפית הזהב בפה ילמד שהוא כבר לא ילד וכפית הזהב כבר לא בפה. האם הוא יחליט לקמץ בהוצאות? או להגדיל הכנסות? או לבקש עזרה מההורים? זו באמת תהיה בחירה שלו. מותר לו לבחור באיזה סטנדרט לחיות ואם לבזבז על אוכל מוכן או לא, אבל הוא צריך לקיים את התחייבותו בכתובה.

ועכשיו עוד כמה מילים על זוגיות בכלל. אני מבינה שעם הזמן נוצר פיחות בערך של בעלך בעינייך. כרגע את לא רואה בו את אברך המשי שהיכרת, אלא אדם עצל וחסר כישורים, חסר מוטיבציה וחסר יכולת התמדה. המבט הזה שרואה את ה'חסר' הוא מובן, אבל לא מאפשר צמיחה. כרגע בעלך עסוק בלהצדיק את המבט המחסיר, וכנראה שהוא די מצליח בכך.

אם תמשיכו ככה, את תהיי יותר ויותר צודקת, ותחיי עם בעל יותר ויותר חלש.

אז רציתי להזכיר לך שאתם לא שני צדדים בהתנגשות. המטרה שלך היא לא להוכיח שבעלך אכן חלש, אלא לעזור לו להוציא מעצמו את נקודות החוזקה. לא סתם הנשמות שלכם בחרו זו בזו. בואי ננסה רגע לעבור יחד לצד שלו ונראה איך הדברים נראים משם ואיך את יכולה להיות עזר (לא שפחה, כן עזר) כנגדו.

אני ילד שגדל עם כפית זהב בפה. אף פעם לא עשיתי בייביסיטר והרווחתי 12 שח לשעה. אף פעם לא ציפו שאשתתף בתשלום על אופניים חדשים שקנו לי. בתחילת כל עונה היו לי נעליים חדשות, ובחופשים נסענו לטיולים שווים. עכשיו פתאום אני צריך לפרנס משפחה. סיפרו לי שהתורה היא התשובה להכל, ושאם יש תורה יש קמח, אין לי מושג איך אני יוצא לעבודה כלשהי. אף פעם לא למדתי לבגרויות או עשיתי מבחן רציני. תמיד למדתי כמו שלומדים בישיבה אבל לא כמו בעולם הגדול. מדי פעם אשתי מדברת איתי על לימודים ועבודה, אני פוחד שזה יוציא אותי מהלימוד, וגם אין לי את הכלים והשפה שיש לאנשים שמתמצאים בעולם שמעבר לכולל. זה מלחיץ אותי אז אני נכנס איתה למריבות רציניות, כאילו שזו סוגיה בגמרא, אבל גם אם אני מנצח בוויכוח אני מרגיש נורא. אני יודע שאשתי לא מאמינה בי, ואולי בצדק. אולי באמת אני כזה חסר אחריות, אז עדיף שהיא תמשיך לנהל את ענייני הכספים ואני אמשיך לשבת בכולל. אני כל כך רוצה להיות בעל טוב, פשוט אין לי מושג איך.

לא בטוחה שאלה המילים, ואולי את תיטיבי לספר את הסיפור של בעלך. אולי תבקשי ממנו פעם בניחותא לספר בעצמו את הסיפור. אבל אני מניחה שיש כאן אדם עם רצון טוב, ושהוא זקוק לעזרתך כנגדו. תני לו את ההזדמנות לקחת אחריות על ביתו ולזון את אשתו.

לסיכום, מה שניסיתי לומר לך יקרה, זה שבכל שלב בחיים ה' מזמין אותך לחיות ישר. תנהלי את חייך לפי מה שנראה לך ישר, ותורידי ממך מה שלא קשור לתחום האחריות שלך, כך תעזרי לבעלך לראות את תפקידו במשפחה ולמלא אותו בדרך שתהיה ישרה בעיניו.

מאחלת לך שתהיי עזר כנגדו, במובן הכי עמוק ואמיתי של המילה, ויחד תצמחו שניכם ללקיחת אחריות על הבית ועל הזוגיות שלכם,

ברוריה