שואל יקר ונכבד מאוד

וואו. וואו. איזה הצפה של שאלות. אתה רוצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת ?. השאלות שלך מקיפות עולם ומלואו, מהיחס לגויים, לאמונה, לשכר ולעונש, לתורה שבעל פה. בקיצור, חוץ מעל אבולוציה שאלת כמעט הכל.

אני לא רוצה לפתח בך ציפייה שהתשובה שלי, ארוכה ככל שתהיה, תיתן מענה מושלם לכל השאלות. גם בגלל שזה לא אפשרי לדחוס בתשובה אחת כל כך הרבה. וגם בגלל שאני לא רוצה לקחת לך את חדוות השאלה והחיפוש אחר תשובה.

יש תשובות בענייני אמונה שהם דינמיות. התשובה שתספק אותך בגיל 20 לא בהכרח תרגיע אותך בגיל 30. ככל שאדם מתבגר ורוכש ידע וניסיון חיים, יכולת הראיה שלו נהיית מרחבית יותר. וקל לו יותר להבין דברים מורכבים ומופשטים.

כדי להקל עלי ועליך. אני אצטט משפט שלך מול תגובה שלי.

למה אגדות חז"ל לא כתוב בתורה במפורש ואיך חז"ל יודעים שזה מה שקרה הרבה אנשים סבורים שקיימות לתורה שתי מערכות. מערכת אחת הנקראת תורה שבכתב, שאותה ניתן לקרוא בכוחות עצמנו. ועוד מערכת נפרדת הנקראת תורה שבעל פה, שבה אנחנו קוראים את הכתובים על פי חז"ל. אבל כל אחד שמעיין בתורה שבכתב רואה שהיא ניתנה לנו כספר החתום. רוב מצוות התורה לא ניתנות להבנה בקריאה פשוטה. חז"ל קיבלו במסורת רשימת כלי עבודה שבעזרתם צריכים לגשת ללימוד הכתובים. על ידי אותם כלים ניתן להבין מה התכוונה התורה.

אותו דבר גם בנוגע לאגדות התורה. חז"ל ידעו לקרוא את הסיפור 'בין השורות' ולהבין מה הרמזים המסתתרים בסיפור. כמו כן ישנם דברים שהיה ברור לחכמים שלא ניתן לקרוא את הסיפור כפשוטו. למשל היה ברור לגמרא שלא יתכן לומר שדוד המלך מחבר ספר תהילים חטא באשת איש. משכך ניסו חכמים להפוך בזכותו ולדקדק בלשון הכתובים, כדי למזער את חטאו. כמו שאם אנחנו נקרא היום סיפור על הרמב"ם שייראה לנו מוזר, אנחנו ננסה לקרוא את הסיפור באופן שמאיר את הרמב"ם באור חיובי.

לומדים בישיבה בבא קמא, ושלומדים מהפסוקים שהחיוב בנזיקי אדם זה ממון ולא עין תחת עין ממש, למה התורה לא כתבה שמדובר בממון כי משמע מהפסוק שמדובר ממש בעין ממש

בנוגע לעין תחת עין, אתה מבין לבד שלא יעלה על הדעת שחכמים פתאום קמו בבוקר ושינו את ההלכה. הרי כבר היו דיינים בישראל. ואם נאמר שאותם דיינים דנו שעין תחת עין הכוונה ממש, איך פתאום באו חכמים ושינו. אלא האמת היא שהיה ברור לחכמים ולכל ישראל שכוונת הפסוק היא לתשלומי ממון, וכל האריכות בגמרא היא רק לחפש את המקור.

אני אביא לך שתי אסמכתאות לדברי. אחת, הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה ו) כתב לגבי עין תחת עין: "אף על פי שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיני וכולן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו". במילים אחרות, הרמב"ם מדגיש שלא נחשוב שחז"ל שינו, אלא בעצם המנהג היה כך עוד לפני חז"ל, והם רק חיפשו מקור.

האסמכתא השניה מופיעה בריטב"א (סוכה דף לה עמוד א) לגבי נטילת אתרוג: "תנו רבנן פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג ופרכינן ואימא פלפלין. פי' והא ודאי קים לן דהדר היינו אתרוג ולא היו מסופקין בדבר שעשו מימות משה, אבל לפי שאמר הכתוב פרי עץ ולא אמר הדר לבדו שהוא שם האתרוג ללמדנו שהדר הזה הוא האתרוג שפריו ועצו שוה ושזה סימן והוכחה גמורה שהוא שם אתרוג אקשינן דודאי אי מהא ליכא למשמע מינה דאימא היינו פלפלין ונמצא שאין הוכחה בכתוב שזה אתרוג הוא אלא שקבלנו כן מפי השמועה, ופרקינן דודאי הוכחה גמורה היא דפלפלין ליכא למימר דפרי אחד אמר רחמנא ואין לך לומר אלא שהוא אתרוג, וכן הא דאמרינן זה הדיר עד שיבואו קטנים גדולים קיימין ואמרינן נמי הדר באילנו משנה לשנה לא שיהא זה הוכחה גמורה שהוא אתרוג שהרבה אילנות אחרים יש שהם כך, אלא שהקבלה העידה לנו שהדר זה אתרוג ואתרוג לשון חמדה וריגוג ובשם התואר בא הלשון להעיד על סימניו".

לפעמים יש קושיה לתנא/אמורא מפסוק או מברייתא או משנה, ואז האמורא מעמיד את המשנה במקרה מסוים וגם אותו דבר קושיה מפסוקים, ולמה לא כתוב בפסוק או במשנה או בברייתא את מה שהאמורא/התנא מעמיד? (כמו בסוכה על הסתירה בין משנה לברייתא על "צלתה מרובה מחמתה")

אמנם חשוב לזכור שאנחנו בגלות. הגלות הזו היא לא רק גלות חומרית וגשמית, אלא גם גלות רוחנית, כמאמר הכתוב (איכה ב, ט): "מלכה ושריה בגויים אין תורה", ומבאר הגר"א ששכחת התורה ארעה עם הגלות וכך אנחנו הולכים מדחי לדחי.

בוא נתאר לעצמנו שמישהו מביא לנו דף צופן עם הוראות פענוח, ומגלה לנו שתוצאות הפענוח רומזות על מטמון כל שהוא המונח אי שם. אנחנו מנסים בכל הכיוונים, עד שמוצאים. גם חז"ל לא תמיד ידעו כיצד הדבר רמוז בתורה, ואז כל תנא ותנא ניסה ליישב את דעתו ולמצוא רמז בתורה. היו תנאים שהעדיפו לקרוא את הפסוקים באופן של כלל ופרט, היו כאלו שדרשו באופן של ריבוי ומיעוט. היו כאלו שדרשו גזירה שוה גם במילים שאינם דומות לגמרי, והיו כאלו שהסתייעו בגימטריות.

סוף דבר, חז"ל ידעו שהאמת איתם, ולכן הם ניסו לאתר רמזים לדעתם. גם במשניות הקדומות וגם בפסוקים. ואם ישאל השואל, אם כן למה ניתנה התורה חתומה. שתי תשובות בדבר, אחת כדי שמי שלא ראוי לא יוכל להבין את סודות התורה ורמזיה. והתשובה השניה והעמוקה יותר, טומנת בתוכה מסר יסודי. הקב"ה רצה שאנחנו נהיה שותפים ביצירת התורה [בניגוד לעמדת המלאכים (שבת פח, א)], לשם כך הוא מטיל עלינו משימה נכבדה. לקרוא את הספר שלו ולפענח את צפניו, וללמוד מזה הלכה למעשה [אולי זה גם עוזר לתורה להיות רלוונטית בכל זמן..]. אם התורה היתה מגיעה ברורה לחלוטין היינו מרגישים חוסר חיבור לתורה. כשם שאין אנחנו מרגישים חיבור לחוברת ההוראות של התנור [בהנחה שיש מישהו שקורא?], משום שאנחנו לא שותפים ליצירת ההוראות, כך היה יכול לקרות עם התורה.

האם יש לגויים גן-עדן ואם לא אז למה הגויים סובלים? ואם כן למה אנחנו מודים ב"עלינו לשבח" בתפילה שאנחנו לא גוים, וגם בברכות השחר וכו'?

ודאי שיש לגויים גן עדן, כמבואר ברמב"ם (הלכות מלכים פרק ח הלכה יא): "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם".

לא הבנתי מה אתה מתכוון לשאול "למה הגויים סובלים?", ולמה היהודים סובלים אתה כן מבין? שאלת הסבל בעולם היא אחת מן השאלות הנוקבות ביותר. הכיצד הבורא הרחמן והמושלם בורא עולם עם סבל? תורת הקבלה עוסקת בשאלה זו רבות. מה שניתן לומר בקצרה, שצורת העולם שאנחנו מכירים כיום אינה הצורה הראשונית. חטאי האדם הורידו את מצב העולם. מאידך, כיום אנחנו רואים שחלק מקללות האנושות מתמעטות, אם זה הקללה של בזיעת אפיך תאכל לחם, ואם זה קללת בעצב תלדי בנים ועוד.

אנחנו מודים שאנחנו לא גויים. כשם שחייל המשתבץ ביחידה חשובה יותר, בעלת תפקידים רבים יותר, מודה על שלא שיבצו אותו בחיל האפסנאות [מבלי לזלזל בחיל זה, שהרי הצבא צועד גם על קיבתו..]. כמו כן, היהודי המחויב בתרי"ג מצוות מודה לה' שזכה להשתבץ בלגיונו של מלך, ולשרת אותו יותר משאר האומות, ולהיות שותף בתיקון העולם.

ושמעתי שחסידי אומות העולם יש להם גן-עדן והרי כל אדם מתנהג לפי הטבע שה' נתן לו, למשל אדם שנולד עם "חוש צדק" או "מיזנתרופ" הוא היה אדם טוב ואדם שנולד "סדיסט" הוא היה אדם רע, לפי הטבע שלו (ואין לא סיבה להשתנות כי אין לו תורה)

סתם הערה – "מיזנתרופ" בעיניך הוא אדם טוב? מסופקני. לגופו של ענין, התורה לא מצפה שכל האנשים יהיו אחידים כמו ככרות לחם היוצאים מן המאפיה. התורה מצפה שכל בני האנושות על שלל תכונותיהם יתנהגו ברף מינימלי של אנושיות. גם מגוי מצופה לא לרצוח אנשים, אין לזה שום קשר לתכונות אופי. שום תכונת אופי לא מתירה לרצוח. שום תכונת אופי לא מתירה לנאוף.

אני רוצה לצטט לך קטע מדברי האור החיים הקדוש שיעזור לך להבין עוד נקודה נוספת. וזה לשון האור החיים (דברים פרק יג פסוק יח): "ונתן לך רחמים ורחמך. כוונת מאמר זה כאן לפי שציווה על עיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנידחת לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה". וכן ידועים דברי החינוך (ספר החינוך מצוה טז): "דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו".

העולה מדבריהם יסוד גדול בכוחות הנפש. אדם יכול לשנות את תכונותיו, לצמצמם או להרחיבם. אדם הרואה שיש לו נטיה לסדיסטיות, מוטב כי ירחיק את עצמו ממעשי הרג. וכן הלאה.

וגם למה אנחנו אומרים ארור המן והרי הקב"ה נתן לו טבע שהיה כזה, ואם הוא היה נולד אם טבע שונה יכול להיות שהוא לא היה רוצה להרוג את היהודים

נדמה לי שכעת זה מובן לך.

כתוב "שלכל ישראל יש חלק לעולם הבא" אבל יש לי ישראלים שממש מושחתים אז גם זה נאמר עליהם? אני יודע שאם הייתי נולד במקומם יכול להיות שהיתי מתנהג כך ולכן אני מנסה לא לשפוט אותם, וזה מה שמעלה לי את השאלה שכל אחד מתנהג לפי הטבע והאזור שבו הוא נולד שהקב"ה נתן לו, ולכן יש אנשים שמוסר לא מענין אותם, אז למה אנשים טובים מקבלים גן-עדן ואנשים רעים לא, והרי אם האנשים הטובים היו נולדים בתור האנשים הרעים כנראה שהיו מתנהגים כמו האנשים הרעים (שאלה של חבר שלי)

חלק מהשאלה הזו נכלל בדברים הקודמים. אני רוצה לצטט לך גמרא מעניינת ששואלת בדיוק את השאלה של החבר שלך. וזה לשון הגמרא (מסכת בבא בתרא דף טז עמוד א): "אמר רבא: ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו: ריבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות; בראת גן עדן, בראת גיהינום; בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך! ומאי אהדרו ליה חבריה [דאיוב]? אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל – ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין".

אתה מבין מה כתוב כאן? איוב טען שכשם ששור נוגח ואי אפשר לבוא אליו בטענות למה הוא לא כמו החמור, כיון שהוא נברא שונה, כך לא ניתן לבוא בטענות כנגד הרשעים, כיון שהם נולדו עם תכונות רעות. נו. ומה הגמרא עונה? הגמרא עונה שאדם הוא שונה מבהמה. אדם יכול לשנות את התכונות שלו. כמו שאדם מתרגל להתנהג בנימוס ולא לחטוף אוכל, אפילו שהוא מאוד רעב. כמו כן עליו להתרגל לכופף את הרצונות שלו לרצון התורה. אדם שונה מבהמה.

הרמב"ם מוסיף בדברים נחרצים מאוד כנגד הטענה הדטרמיניסטית הזו שגורסת שכל הבחירות של האדם בנויות על צירוף נסיבות חיים ותכונות. אצטט לך את דבריו הנחרצים (רמב"ם הלכות תשובה פרק ה הלכה א – ב): "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו.

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או א סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה, הוא שירמיהו אמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, כלומר אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה, הוא שכתוב אחריו מה יתאונן אדם חי וגו', וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו שהרשות עתה בידינו הוא שכתוב אחריו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו'"..

אני נחשפתי לטענות של "יהודים" משיחים לצערי, וקשה לי לא לחשוב על רבנים שאולי הם משקרים, וכך קשה לי להאמין לסיפורי צדיקים לצערי. ולמשל בדורנו יש "רבנים" שאומרים שקרים בין בהחזרה בתשובה ובין בדיבור על רבנים אחרים. והאם יש דברים שאני יתחזק באמונה בחז"ל

קודם כל, עדיף לא להקשיב לטענות של יהודים משיחיים. זה לא מחזק בקיום המצוות. בנוסף, אין חובה להאמין בסיפורי צדיקים. אם זה מחזק אותך, תאמין. אם לא זה גם בסדר. אין חובה להאמין. החתם סופר כותב בתשובה (אורח חיים סימן טז): "וכבר כתב רמב"ן בספרו מלחמות חובה כל מה שלא נמצא בש"ס בבלי וירושלמי ומדרשיהם אין אדם מחויב להאמינו והמאמין יאמין".

בחז"ל אפשר להתחזק הרבה. על ידי קריאת ספרי המוסר המפורסמים, בצורה של הכנעה ורצון לקבל ולהפנים.

יש לפעמים סיפורים בגמרא שנראים מוזרים, כמו עם הבית-כנסת שהיה במצרים

שהיו שם מאות אלפים ויש עוד דברים דומים. האם אפשר לתת לי הסבר (שיכול להיות שיש דברים בגמרא בתור גוזמא) והשאלה הזו זה לא מזלזול, אני פשוט רוצה לדעת כי יכול להיות שלא הבנתי משהו (וסליחה מראש)

יש בנושא הזה חילוקי דעות. ישנם שטענו שכל הסיפורים בגמרא הם כפשטם כולל המספרים המוזכרים בכל סיפור. אם כי בגמרא עצמה כתוב (תמיד כט, א): "אמר רבי אמי: דברה תורה לשון הבאי, דברו נביאים לשון הבאי, דברו חכמים לשון הבאי", כלומר שנאמרו דברי גוזמה אף על ידי חכמים.

המהר"ל נוהג לדקדק את המספרים שהוזכרו ומוצא בהם משמעות. למשל כאשר חז"ל מזכירים מספר של שש מאות אלף, כוונתם לתאר מצב של כלליות האומה כמו ביציאת מצרים. וכן הלאה. למעשה כבר רבי אברהם בן הרמב"ם כותב במאמר על אודות דרשות חז"ל [מובא בספרו של ר' ראובן מרגליות, מלחמות השם, מעמוד עט ואילך] שישנם חמשה סוגים של דרשות חז"ל. דרשות המתבארות על פי פשט. דרשות שיש להם משמעות חיצונית ופנימית והכוונה היא רק הפנימיות [כמו למשל דברי הגמרא (תענית לא, א) שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, שאפילו שאפשר לפרש לפי פשוטו ודאי שהכוונה היא בדרך פנימית]. דרשות שהם לפי הפשט אבל צריך להתאמץ להבין אותו. חלק רביעי כמו מליצה. חלק חמישי לשון הבאי ודמיון.

גם סיפורי חז"ל מתחלקים לארבעה סוגים. מעשיות שהיו, כמו המעשה עם סבלנותו של הלל. מעשיות שאירעו בחלום. מעשיות שאירעו באמת ונכתבו בלשון גוזמה. מעשיות שנכתבו בלשון חידה.

שמעתי שאנחנו נחשבים כחמורים ביחס לראשונים. אז למה לפעמים אנחנו מכוונים לשאלת תוספות או שאלת הרא"ש וכו' ,ולמה יש שאלות בגמרא שהגמרא שואלת שאלות שגם אנחנו הינו יכולים לתרץ אותם

חכמים לא התכוונו לומר שאנחנו לא יכולים ללמוד. אחרת איך הם עצמם שנחשבו כחמורים לעומת בני דורם הקודם, ישבו ולמדו. כוונת חז"ל היתה שכשם שחמור אינו מסוגל להבין את שיקול דעתו של אדם, כך אנחנו צריכים להיזהר שלא לחלוק על דברי הקדמונים, ששיקול דעתם היה רחב וגבוה יותר. אם אכן כיוונו לדעתם סימן שהפעם הזאת הצלחנו להתעלות מחומריותנו ולכוון לאמיתה של תורה. גם חמור לפעמים אומר דברי חכמה..

האם גם דוגמה לרמב"ם או לרש"י וכו' היה להם שאלות באמונה. ואם היה הם תירצו את השאלות האלו או שעבדו את הקב"ה למרות השאלות באמונה (כי אחד הדברים שמחזקים אותי זה שהם היו יותר חכמים ממני ואם יש לי שאלה אז הם בטוח היה להם את השאלה הזאת והם תירצו אותה)

על רש"י אני לא יודע תשובה. אין לנו חיבור בענייני אמונה שחיבר רש"י. אבל הרמב"ם חיבר חיבור שלם הנקרא "מורה הנבוכים" העוסק בהיבטים הפילוסופיים של ניסים, אמונה, השגחה, ידיעה ובחירה. גם רבי יהודה הלוי כתב חיבור שלם "ספר הכוזרי" העוסק במטרת המצוות ובתכלית בחירת ישראל. ועוד. רבי סעדיה גאון שקדם לשניהם חיבר אף הוא חיבור מיוחד הנקרא "הנבחר באמונות ודעות" שבו עוסק הוא במגוון נושאי ליבה ביהדות.

בעל החיי עולם משתמש עם הטענה הזו כדי להרגיע את לב המחפש אמונה. בתוך הדברים הוא כותב שלא צריכים להיות כזה בעל גאווה לחשוב שרק אנחנו מתלבטים בשאלות. אף אחד מבני הדורות הקודמים לא היה תמים שמוכן לעבוד את הבורא בלי לדעת מה הוא עושה.

האם יש אפשרות בדורנו לראות דברים על-טבעים שיחזקו אותי באמונה? (שמעתי שאם משקים נבטים במים שבירכו עליהם הם יגדלו יותר מנבטים רגילים. אבל אני לא יכול לבדוק את זה) והאם זה מותר הלכתית

אני לא יודע לענות לך על זה. אני רק מכיר את דברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א): "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".

בספר מורה הנבוכים מאריך הרמב"ם לזלזל במי שמאמין מכוח מופתים. הרי הטבע הוא כל כך עוצמתי, למה הוא לא מספיק חשוב כדי לגרום לבן אדם אמונה? רק השינויים גורמים את זה? מי שחושב ככה מאמין שאצל הקב"ה יש הבדל בין מעשה תמידי למעשה זמני.

ואיזה דברים אני יכול לעשות בשביל שלא יבואו לי שאלות באמונה? כי רוב השאלות שלי הם מטופשות שבסגנון "ומה אם לא" וכו' ולפעמים זה גורם לי להיות פחות מרוכז

או להיכנס לדיכאון או להיכשל בעברות וכו'

אוי ואבוי אם לא יהיו לך שאלות. שאלות הם דבר מצוין. הם מגיעות מסקרנות ומחקר. צריך רק להיזהר לא להחליט בגלל שאלות לא לקיים מצוות. כמו שאנחנו אומרים בתפילה: "אין כאלוקינו אין כאדונינו. ואז מי כאלוקינו מי כאדונינו". קודם מכריזים שיש בורא ללא ספק, ורק אחר כך יוצאים למסע חיפושים מרתק.

מאחל לך מסע נעים במשעולי חיפוש האמונה הקסומים.

בידידות.

בניהו