שלום לך בחורה יקרה וכאובה. ליבי איתך.

שאלת שאלות רבות, טובות ועמוקות, נדמה לי כי חוט דק מחבר ומקשר ביניהן. חוט דק של התחבטויות וספיקות בנוגע לאמונה ותכלית. נפשך נושאת על גבה משא ומשקל לא קל. והיא מותשת מכך. אך מבעד לכך שאלותייך ובקשותייך הן עדות חיה לכך שנפשך בריאה חיה ונושמת ומבקשת אוכל ומזור. אין דבר טבעי מכך בחיינו, ואין דבר חשוב מזה.

ראשית לכל, אני רוצה להקדים דבר אחד פשוט, אני אינני יודע את התשובות לכל השאלות. גם לא לשאלות הפשוטות ביותר ששאלת.

מכיוון ששאלות אלו הן שאלות יסודיות מאוד בתחומי היהדות, שאלות כבדות משקל, אשר תשובה עליהם היא עמל ועיון רב, אך יותר מכך, תשובה עליהן היא מסע של חיים, של הבנות של תחושות של חיפוש, של עליות וירידות. לכן אני אנסה בכנות מוחלטת לענות פה ושם, אך בעיקר אנסה לדבר עמך ואל ליבך, בתקווה שלכל הפחות ההזדהות תיטיב עימך.

*

מי יצר את אלוהים? מדוע יהודי הוא מוחלט ללא יכולת שינוי? האם אפשר להוכיח את נתינת התורה שבעל פה? אלו הן תהיות יסוד על בסיסי העולם האדם והיהדות. בהמשך את ממשיכה לשאול שאלות על החיים עצמם, כמו אמונה בדברי הרבנים? באיזה מגזר לבחור? איזו צורת חיים עלי לחיות? יחס לנשים, ושאלות חשובות נוספות.

המשותף לשאלותייך הוא שאת מחפשת הוכחות, הוכחות שהדברים נכונים. הוכחה היא הדבר הכי מרגיע שיש. כשיש הוכחה אפשר לסמוך עליה במאה אחוז וזה יוצר שקט נפשי. ככה הם החיים.

ואני רוצה אולי לאכזב אותך במעט. לצערי הרב החיים אינם מעבדה לוגית, והנפש אינה מחשב. והראיות כמעט ואינן.

זה המצב.

זה קשה, זה זקוק לעיכול. אבל זה כך. החיים אינן מסע של הוכחה, אלא הם מסע של חיפוש, של תהיה, של בירור, ושל מזגי נפש עולים ויורדים. זה החיים. וזה לא הולך להשתנות כנראה. מה שנותר לנו כבני אדם, זה לדון בדברים, ולנסות לגלות את העומק של הדברים, ואת החיבור של הנפש שלנו לכך.

*

"בכלל לא בא לי להיות יהודיה לא מתחשק לי מרגיש לי שהכל עול כבד בשבילי כבול כזה" – כך את פותחת.

תחושה מאוד מוכרת, לכולנו. זה לא קל להיות יהודי או יהודיה. זה עמוס בחובות ובחיובים שלפעמים מעמיסים עלינו, ואנו רוצים לפרוק. וזה בסדר גמור. המחשבה איננה חטא. והאמת היא, שאף אחד לא מכריח אותך לעשות כלום. את יכולה לבחור בכל צד וצעד שתירצי, אם רק תחפצי. אך אם תחושות ממלאות אותך, סימן הוא ששום דבר אינו מוכרח אצלך ואת מסופקת. לכן עלייך לחשוב ולבדוק ולהחליט החלטות.

הנתונים הם כאלה, בכל מקום שתלכי תהיינה לך התמודדויות, כאלה ואחרות. הדת יכולה להיות קשה, אך יכולה גם להיות קלה מאוד ואהובה עד כלות. הכל תלוי בצורה שניגשים אליה, באופן שתופסים אותה, ובאנשים שסובבים אותך.

סביר מאוד שחווית החמרות רבות מתוך קשיחות ללא טעם, ובשל כך הדבר מרחיק אותך מאוד. ואני מבין לליבך. אך עלייך להישיר אל זה מבט, ולנסות לאפס את הכל ולהתחיל מחדש. הדת לא מסתכמת בהמתנת שש שעות בין בשר בחלב, שזו אגב הדעה המחמירה ביותר, וודאי לא בגריבת גרביים מסוג מסוים. הדת נמצאת מעבר לכך, בקירבה וקריבה אל הא-ל, בהיסמכות והישענות על כוח עליון אוהב סועד ותומך. בהליכה יד ביד עם בורא עולם לכל מקום. בתחושה של חיבור וממד עליון מעבר למה שקורה כאן בשטח.

המבוכה שלך בין הזרמים (חרדי, חסידי, דתי לאומי) והפחד "להיתקע" בשידוך שלא יתאים לך, אולי נובעים מכך שאת מנסה להחליט על כל עתידך בבת אחת, תחת לחץ וחרדה. אינך צריכה להגדיר את עצמך מחר בבוקר בתבנית נוקשה. החיים אינם שחור ולבן. יש מקום באמצע, מקום של חיבור בריא, שבו את יכולה לבנות בית יציב, תורני ומכבד, עם אדם שיבין את נפשך וילך איתך יחד בקצב שלך.

נכון, יש שאלות רבות, ישנן סוגיות רבות וכבדות משקל, כמו השגחה על הברואים, טיבה של האמונה ועוד. כל השאלות הללו הן שאלות שמותר בפירוש לשאול, רק צריך למצא את המקום הנכון, את האיש הנכון, ואת השעה הנכונה. ולא להתייאש עד שנמצא מישהו שידבר אל ליבנו באמת. מישהו שיזדהה עם השאלות, והשפה תהיה משותפת.

חשוב להבין את המבנה הפנימי של התורה: התורה שבכתב ניתנה כשלד, כעקרונות יסוד כלליים, והתורה שבעל פה היא האופן שבו העקרונות הללו חיים ונושמים בתוך המציאות האנושית המשתנה. חז"ל לא קמו יום אחד כדי להציק או להקשות על חיינו. תפקידם של גדרים וסייגים הוא כחומת מגן, בדומה מעט למעקה של מרפסת או גדר שמונעת נפילה לתהום. ככל שהעולם התפתח והפיתויים או הבלבול גברו, חכמים ראו צורך להרחיק את האדם מן המכשול כדי לשמר את גרעין הקדושה.

יחד עם זאת, עלייך לדעת להבחין בין עיקר הדין לבין חומרות ומנהגים. לעיתים החברה והסביבה מעמיסות על האדם אינספור מנהגים וחומרות עד שהוא נחנק ומרגיש שהכול הוא גוש אחד בלתי אפשרי. התורה ניתנה על מנת לחיות בה, למצוא בה נועם וחיבור, ולא להיקבר תחת עול חסר פרופורציה. כשאת שומעת הלכה חדשה ונלחצת, זכרי שאינך חייבת לאמץ בבת אחת את כל מדרגות החסידות. קודם כל יש לבסס את היסודות הבריאים והמאוזנים של החיים. ורק לאחר מכן להחליט הלאה מתוך תחושת חיבור ורצון על תוספות וגדרים כאלה ואחרים.

בחיים שכאלה, אין צורך לחשוב על הילדים, איך נחנך אותם, מה נאמר להם ומה לא. הילדים ילמדו לחיות, לשאול לחפש ולברר. הילדים לא זקוקים בהכרח לתשובות, אנשים רבים מסתובבים בלי תשובות, השאלה היא מה היחס שלנו לשאלות ואיך אנו מנהלים חיים לצידן של השאלות והתהיות של החיים. ואם הילדים יספגו אהבה ובטחון גם כשלא כל ברור ויציב, זה מה שהם יקחו איתם לחיים – להישאר יציבים גם בעיות משבר.

*

אתייחס לנקודת שהעלית בנוגע לתורה שבעל פה וסמכות חז"ל.

השאלה הזו אינה פשוטה, אך נקודת המוצא שממנה כדאי לגשת אליה היא דווקא מתוך הכרת במציאות: התורה שבעל פה אכן נכתבה ונמסרה על ידי בני אדם, ולא רק שאין בכך פגם, זוהי בדיוק מהותה ותכליתה. התורה שבכתב אינה ספר חוקים סגור וקפוא. היא שלד של עקרונות יסוד. הקדוש ברוך הוא בחר במכוון שלא להוריד ספר הלכה מפורט עד לפרט האחרון, אלא רצה לתת לאדם תפקיד של שותף. המפגש בין השכל האנושי של חכמי התורה לבין הטקסט האלוקי הוא המקום שבו התורה חיה, נושמת ומתחדשת בכל דור. לא בשמיים היא – מרגע שניתנה התורה, מסר הבורא את סמכות הפסיקה, הפירוש וההרחבה לידי בית הדין והחכמים שבכל תקופה. אם התורה שבעל פה הייתה יורדת כטקסט שמיימי קשיח שאינו עובר דרך כלי הקיבול האנושי, לא היה לאדם שום מקום של יצירה, עמל וחיבור פנימי בתוכה. החכמים שהעלו את הדברים על הכתב לא פעלו בחלל ריק ומתוך גחמות אישיות, הם פעלו מתוך מסורת פרשנית רציפה שראשיתה בהר סיני, ומתוך עול כבד של יראת שמיים ואחריות לגורל האומה. הדיונים, המחלוקות וההכרעות שבמשנה ובתלמוד משקפים בירור עמוק, כן ומיושב של רצון ה' בתוך המציאות. העובדה שהתורה שבעל פה עברה דרך מוחם, קולמוסם וידיהם של בשר ודם אינה גורעת מקדושתה, אלא היא-היא העדות לגדולתה, תורה אלוקית שמצאה משכן בתוך ליבו ובשכלו של האדם.

*

התקשית בהבנת שמות הבורא המופיעים בצורת רבים, כמו "א-לוהים" או "אדנ-י", בעוד שהפנייה אליו היא בלשון יחיד: "ברוך אתה".

הביאור לכך טמון בעומק לשון הקודש. המילה "א-לוהים" בלשון המקרא משמעה "תקיף ובעל היכולות כולן" (מלשון אֵיל וכוח). בעולם קיימים כוחות רבים – כוח הטבע, כוח הים, כוח הרוח, כוחות הנפש. הבורא יתברך כולל ומאחד בתוכו את כל הכוחות כולם יחד, ולכן שמו מבטא את ריכוז כל העוצמות הקיימות באחדות מוחלטת. כך גם הכינוי "אדנ-י" אינו ריבוי של אדונים שונים חלילה, אלא ביטוי של "אדון האדונים" – הסמכות העליונה והבלעדית על כל הבריאה. הפנייה "ברוך אתה" מדגישה בדיוק את הנקודה הזו: למרות שהוא מחזיק בכל הכוחות כולם (א-לוהינו), הוא יחיד ומיוחד, ואנו עומדים מול נוכחותו האישית והקרובה.

*

הכאב שלך על היחס המזלזל, הקר והדוחה שחווית לעיתים ממענים שונים או מקווי הלכה, מכאיב לי עד עמקי נשמתי.

אדם שבא עם לב פצוע ומבקש מענה, ונתקל בקוצר רוח ובשיפוטיות בגלל טלפון לא כשר – זוהי טעות גמורה ופגיעה שאין לה מקום.

אולי הדרך הנכונה יותר היא להפסיק לחפש מענה וירטואלי, ולנסות לחפש מענה אנושי קרוב יותר, כמו רב או מורה דרך מכל סוג שהוא, שאפשר לדבר איתו או איתה בצורה של דו שיח והבנה הדדית. באופן הזה לאט לאט תוכלי לברר וללמוד דברים ישנים וחדשים, באופן שימלא אותך יעצב אותך וייצב אותך.

תקוותי חזקה היא שקיבלת כאן ראשיתו של מענה, והדברים יסייעו לך לעמוד איתנה, שלווה וממוקדת אל מול הימים הבאים.

מאחל לך עשייה ברוכה, שלווה מרובה ושמחת עולם על ראשך.

שנה טובה ומבורכת

דוד ב.

[email protected]