דלג לתוכן
מכל היום המטורף הזה אני לא מצליח להבין כלום. איך ה' עושה דבר כזה? באמצע תפילה! בבית כנסת! לראש כולל! מה זה אומר בשבילנו? "רק להתחזק" כדברי המשגיחים והמעוררים? מה זה עוזר????
מה עושים עם ארוע כזה? אני סה"כ בחור בישיבה, אין לי נשק או כח אחר. אז מה לעשות?
שלום בחור יקר,
היטבת לתמצת את התחושות של רובנו אם לא כולנו, בעיקר תחושת הבלבול וה'בלגן'.
לא ברור מה אנחנו אמורים לעשות ביום לאחר מכן.
להמשיך כרגיל כאילו לא קרה כלום? – זה הרי בלתי אפשרי!
משהו בתוכנו צועק, מתקומם, ואפילו לפעמים מתריס.
ומרוב כאב וזעקה קשה לזהות מה צועק בתוכנו.
האם זה חוסר צדק?
האם זה כבביכול מוגבלות של ה' שלא יכול להגן?
האם זו הפרת הבטחה של "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?
האם זו דרישה מאיתנו לשנות? להשתנות?
ולצד השאלות הרוחניות, אנו נבוכים גם מהרגשות האנושיים הפשוטים,
תחושת פחד, חוסר ביטחון, דיכאון, חוסר יציבות.
ולכן שמחתי לראות משאלתך שאתה מכוון לתכליתיות,
במקום לשבת מדוכא אתה רוצה לעשות משהו מועיל.
הקבלות של המשגיח נראות לך כבלתי יעילות ואתה מחפש משהו אחר.
לכן ננסה רגע להפריד בין הציפיות שלנו מהקב"ה לבין הדברים המועילים שאנחנו יכולים לעשות.
אמונה – אחריות הקב"ה
עם שאלת האמונה תהיה לנו התמודדות תמיד, עד היום שה' יגלה לנו את חשבונותיו.
כשמתו שני בני אהרן, הוא שתק, "וידום אהרן" – כי באמת שאין לנו אפשרות להגיע להסבר.
אנחנו כן יודעים בוודאות גמורה שה' חפץ בטובתנו, והוא מנהל אותנו כל הזמן לטובה.
עד לפני מאה שנה היה הרבה יותר קשה לראות את התהליכים, אבל כיום זכינו ואנחנו רואים שהגלויות מתקבצות, אנחנו רואים את מאות אלפי היהודים שחוזרים בתשובה כדברי התורה: "וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ", ואנחנו מבינים יותר מתמיד שהכל מתנהל בצורה ברורה.
תורה – אחריות האדם
מצד שני, הדבר ברור שאיננו בובות תיאטרון, אנחנו לא בהצגה גדולה ואנחנו לא זזים בעזרת חוטים. זהו כוח הבחירה שלנו, וזה התפקיד שלנו – להיות שותפים במעשה הבריאה, כלומר לנהל את העולם.
אנחנו לא יכולים לחשוב (להאשים) כל פעם הקב"ה עשה לנו את זה מטעמים נסתרים, כי כבר לאדם הראשון נאמר "תן דעתך שלא תשחית את עולמי" כלומר שהרבה שחיתות בעולם היא מעשי ידי אדם. והקב"ה לא מונע את הרשע מלבצע את זממו.
למה הקב"ה לא עוצר את הרשע?
כי זה פועל לשני הכיוונים, אם אנחנו רוצים שהקב"ה יעצור את המחבל – כלומר שהרשע יהיה בובה על חוט, והוא לא יוכל לבחור ברע – ממילא לא יהיה לנו כוח בחירה לטוב, ולא נוכל לקיים מצוות וליטול שכר – משום שגם קיום המצוות יתבצע כאוטומט.
ובמקום הזה אנחנו נמצאים, במקום של מלחמה בין הטוב לרע, זהו חבל ארוך שמתוח בין אנשים שרוצים למשוך את העולם לטוב, רחמים וחסד – לבין אנשים שלא אכפת להם לשנוא, לגנוב, ואף כאלו שרוצים להרוג ולטבוח.
כשהמשגיח אומר לקבל קבלות – פירוש של דבר – שאנחנו לוקחים אחריות על מה שנעשה בעולם, וכשמתברר שהצד הרע הצליח למשוך בחבל לצד שלו – אנחנו צריכים בתגובה למשוך את העולם לצד הטוב.
ובשלב הזה זה התפקידים מתחלקים, אנשי המשטרה שהיו באזור התפקיד שלהם היה להשתמש בנשק כדי להרוג את המחבלים. אנשי ההצלה – להציל את הפצועים, אנשי חברה קדישא – לקבור, וכן הלאה כל אחד בתפקידו.
הנסיונות שלנו בישיבה ובכולל הם בטלנות, רכילות, השתתפות במחלוקות ציבור ועוד כהנה וכהנה – שזו האופציה שלנו להיות שותפים חלילה לצד הרע, והפיתרון היחיד והיעיל כנגד זה – הוא התחזקות בצד הטוב.
אנשים אחרים צריכים לעשות חשבון נפש אחר, של התחזקות בנושאים החלשים שלהם. כל אחד והתפקיד שלקח על עצמו בחיים.
וזה גם מה שמחזיר אותנו לשפיות, כשאנחנו מבינים שיש תוכנית גדולה שהקב"ה מנהל, וכשמבינים שגם מקרים מזעזעים הם חלק מהכוח העצום שניתן לנו כבני אדם להשפיע בעולם.
הלקח מכך הוא שאם אפשר להשפיע כל כך רע – פירושו של דבר שאפשר להשפיע באותה עוצמה לצד השני. אולי לא שמים לב, כי מעשים טובים מאוד לא מזעזעים את הנפש אלא נוסכות בו מתיקות.
הרי כל שוטר שסיכן את חייו בכדי להפסיק את הרצח, כל מתנדב שסייע לפצועים או עבד במשך שעות לגרד כל טיפת דם – כל אחד עצום פי אלף כמה לצד הטוב.
אבל כיון שזה כל כך מתוק, אנחנו לא מתרעמים -"איך יש בני אדם כל כך טובים בעולם?"…
וזו המשימה שלנו. ואנחנו ננצח!
בברכה
מתי
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
