דלג לתוכן
שלום אני נשואה פעם שניה לבעלי יש ילד בן שמונה ולי יש ילד בן 3 קצת מפונק בעלי זה מפריע לו שכל דבר עם הילד זה ויכוח ודיאלוג
וכמובן שגם לי רק אני יותר רכה ובעדינות ובעלי יותר בתקיפות וכו… מה עושים איך מתמודדים?
2.הילד בן השמונה קשה לו עם אח קטן פתאום ומתנהג אליו קצת לא יפה ומעליב אותו ולי גם קשה עם אני לא יודעת איך להתמודד זה יוצר לי מרחק מהילד של בעלי וגם שלילד הגדול קשה פתאום עם כללים של בית וכ”ו אני מרגישה שאני רעה בסיפור איך עושים מה מתמודדים
שואלת יקרה,
תודה רבה לך על שאלתך. ניכרת האחריות שלך והאכפתיות לברור הנכון והטוב.
זוגיות היא דבר מאתגר. יש בוודאי משהו קל יותר בלגדל ילד לבד, באופן שאין לך עוד גישה, ואת פועלת לפי שיקול דעתך. אין לך התנגדויות. אבל הקב”ה יצר את העולם בחכמתו כך שלמשפחה תקינה יש שני הורים. ושני הורים = שתי דעות, שתי גישות.
הרווח הראשון שאת מקבלת מכך שיש עוד קול בבית הוא דוגמה לילד / לילדים איך מתמודדים עם גישה שונה, עם דעה אחרת. (חשבי בינך לבין עצמך, האם את יודעת לשמוע עוד צד, לכופף את דעתך לעיתים, וגם אם יש לך השגות – לומר אותם בשקט, ברוגע ובכבוד; או שמא את חושבת שרק דעתך היא הקובעת וכל אחד שלא חושב כמוך את כופה את דעתך עליו באיזשהו אופן).
רווח נוסף הוא: עצרי, אולי יש כאן משהו אמיתי? אולי הקב”ה שלח לך שליח, בדמות בעלך, כדי ללמד אותך משהו?
את כותבת שאת יותר רכה ובעלך נוהג יותר בתקיפות. הדרכים הללו יפות ונכונות שתיהן – כל אחת במינון המתאים. באופן כללי עד גיל שש בערך אין כל צורך בדיאלוג ובהסברים לילד. הדבר מבלבל אותו כי זה מלל רב מדי לגילו. במקביל המלל הרב גם מחליש את האם כי האם נכנסת למקום של מגננה. לדוגמה: הולכים לישון בשבע בגלל ש…. כי כדאי ש… הדיבור הזה מנסה לשכנע וניתן למשא ומתן במקום לתת פקודות.
אם את מרגישה שאת נוהגת עם הילד בעדינות כשבעלך נוהג יותר בתקיפות – זה בסדר מצד שניכם. יש מקום לשתי הגישות. אל תשדרי חוסר הסכמה והתנגדות לבעלך כשהוא תקיף מדי לדעתך, כי השדר הזה מגיע לילד שמתחיל להתנגד לאביו – לבעלך. אם יש ביכולתך תני לו לנהוג בילד על פי דרכו (כמובן כשהכל בגבול הנורמה ולא גובל בהתנהגויות חריגות).
אם את חשה שאין בכוחך לראות זאת מבלי לשדר חוסר הסכמה – צאי מהחדר, פני את הזירה לבעלך והאמיני בו שהקב”ה נתן לו את האישור להיות אבא.
בקשר לשאלתך השנייה – כדי להסתגל נדרש תהליך, תהליך דורש זמן ומטבע הדברים ישנן גם נפילות או טעויות. ברגע שאת מבינה ומקבלת את התהליך של הילד כולל הנפילות – זה לא ייצור לך מרחק מהילד, אלא הבנה בתהליך שלו. במקביל לתהליך שהוא עובר – גם את עוברת תהליך. תני לעצמך להיות בתהליך, לטעות לפעמים, להתרגל ולהתקדם.
כתבת שאת מרגישה הרעה בסיפור כי הכנסת כללים של בית לחיים של הילד. אם יהיה לך ברור שרק את טובת הילד את דורשת כי בית בלי כללים לא מתפקד כבית – לא תרגישי הרעה בסיפור אלא ה”אוכפת חוקים”. הכל תלוי בנקודת המבט ובהגדרה אישית שלך. את לא הרעה אלא האמא.
אני מקווה מאד שהקב”ה ינחה אותך בדרכך החדשה בשמחה, באהבה ובהשראת שכינה!
תמר פ.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
