שלום לך

איזה כיף לקרוא אישה מלאת הערכה כלפי בעלה! אישה שמנהלת זוגיות עם שיח פתוח ומאפשר! זה לא מובן מאליו, ואין נקודת פתיחה טובה מזו לניהול קונפליקט זוגי.

במכתבך את מספרת שבמשך השנים נוצר פער רוחני בינך לבין בעלך. האמת היא שפערים הם חלק בלתי נפרד מזוגיות, והם האחראים לרוב הקשיים במערכות יחסים. זה כולל פערים קטנים וטכניים (סטנדרטים של קיפול כביסה) אך גם פערים משמעותיים יותר (סטנדרטים של בילוי, חיסכון, ביטויי אהבה וקשרים עם משפחה מורחבת). לרוב, נקודות הממשק שבהן בני זוג מתואמים והולכים באותו ראש, יוצרות התלהבות בתחילת הדרך, אבל עם הזמן הן פחות מורגשות ואפילו נראות מובנות מאליהן. במקביל, עם השנים צפות יותר נקודות חיכוך שמשקפות את השוני, עד כדי כך שלפעמים נדמה שמשדרים בתדרים שונים.

באופן טבעי, פער שמתגלה מלחיץ ומבהיל והנטייה הטבעית של רוב האנשים היא לנסות לבטל או לפחות לצמצם אותו. בדמיוני אני רואה זווית שמתחילה בנקודה אחת ונפרדת בהדרגה לשני קווים שהולכים ומתרחקים אחד מהשני. אז מה עושים עם המרחק שנוצר? לפעמים אחד מבני הזוג מוותר על עמדתו ומיישר קו עם השני, ולפעמים כל אחד ממשיך בכיוון שלו ונוצר ריחוק, שיכול להתבטא במריבות, שתיקות או הסתרה.

לדעתי השאלה לא צריכה להיות איך לסגור את הפער אלא איך לחיות עם הפער באופן שלא יהיה נתק. איך מצליחים לכבד את השני ולהמשיך להיות מעורבים בחייו ושותפים אמיתיים למחשבות שלו למרות שיש שוני. ואז אפשר להגיע למצב שבו הקווים שלנו לפעמים קרובים מאוד (שזה הכי נעים), לפעמים מקבילים ולפעמים מצטלבים, וגם אם בנקודות מסוימות הם מתרחקים – לא מדובר בפער זוויתי שרק הולך ומעמיק עם הזמן.

השאלה שלך נוגעת בפערי השקפה. אין ספק שיש אתגר מיוחד בפער הנוגע בעקרונות רוחניים-חינוכיים. כחרדים, אנו מייחסים משקל של ערך נעלה לצביון הרוחני של הבית, ומאחר שיש לכך השלכות מהותיות על אורח החיים ועל חינוך הילדים, חשוב לנו במיוחד שבן הזוג יהיה שותף מלא לכיוון ולערכים שאנחנו רוצים להנחיל, וכשזה לא קורה – יש מתח.

אז נכון שזוהי עבודת חיים, וחייבים לתת עליה את הדעת, אבל גם פערים רוחניים הם לא בלתי אפשריים אם זוכרים את הערך העליון המשותף. אחרי כל ההבדלים והפערים, אני מניחה ששניכם רוצים לעבוד את ה' ולחנך את ילדיכם בדרך הטובה. אני לא מזלזלת בניואנסים אבל מזכירה לך לא לשכוח את העיקר. בנושא הזה יש לנו מה ללמוד מהתופעה הלא פשוטה של זוגות מעורבים, שבהם מדובר על פערים קיצוניים: אחד מבני הזוג חזר בתשובה או יצא בשאלה. במקרים כאלה הדרך היחידה של הזוג לשרוד יחד היא כשכל אחד מהצדדים מכבד את השני ומאפשר לו ללכת בדרכו, גם אם הוא לא מסכים איתה. בציבור החרדי מקובל להציע קשרי שידוכין בין אנשים מרקעים דומים, עד כדי כך שחסידות שונה או רמת פתיחות שונה נראים כפער גדול, אבל אם נתרחק לרגע מהתמונה ונסתכל על המכלול נראה כמה זה תורם ומעשיר כשפוגשים את השוני. כל זה בתנאי שיודעים לכבד את הבחירה של הזולת ולאפשר לו להיות מי שהוא. בעייני זה מרגש לראות עד כמה יש בכוחה של זוגיות אוהבת לנצח הכל ולהיות סמל של סובלנות אמיתית.

ועכשיו בואי נדבר עליך:

הדבר שהייתי מאחלת לך יותר מכל זה שלא תחיי בהסתרה.

הסתרה יושבת על פחד. פחד שיגלו מי אני באמת או שיחשבו עלי משהו שאני לא, פחד מהדחיה שעלולה לבוא בעקבות זאת או ממריבה שעלולה להתפתח. פחד להרוס את כל הטוב שהיה עד עכשיו. אבל כשחושבים על זה, האם הסתרה פותרת את בעיית הפחד? הרי חיים של הסתרה הם חיים של פחד מתמיד! זה דפיקות לב כשבעלך חוזר הביתה מוקדם מהרגיל, זה התפתלויות, תירוצים, אילתורים ושקרים מולו כשהוא קולט שמשהו לא כרגיל. ובכל מקרה, לסודות ושקרים אין רגליים. בסוף הכל מתגלה, ואם זה קורה כשהפער כבר כל כך עמוק – המשבר הוא הרבה יותר חמור מאשר פער שמדברים עליו.

מעבר לכך, בעיניי הבעיה האמיתית שבהסתרה היא הפגיעה באינטימיות. הקסם שיש בנישואין הוא האפשרות להיות עם השני בלי מחיצות. כשאת בעבודה את חייבת להיות במיטבך אחרת לא יעסיקו אותך, אבל הבית הוא מקום שבו מותר לך להוציא גם את החלקים הפחות פוטוגניים שלך. מותר לך להיות חלשה, לא נחמדה ואפילו לא מספיק צדיקה. חיים של הסתרה זה ויתור על הביטחון הזה, על החופש והרשות להיות גלויה וכנה. כשאת יודעת שהאיש הכי קרוב אלייך לא יודע כמה דברים חשובים עלייך, יוצרת ריחוק ופוגעת באמון. לא חבל על הזוגיות המקסימה שלכם? במיוחד זוג כמוכם, שמצליח לנהל שיח מאפשר עם שיתוף אפילו בנושאים רגישים כמו פגיעה וכעס.

בקיצור, אני מניחה שהבנת שאני לא מאמינה בהסתרה. האמת, נראה לי שזה גם חסר סיכוי. תגידי את, האם בעלך היה יכול להסתיר ממך משהו לאורך זמן? הרי את תריחי ותרגישי שמשהו קורה גם אם לא תדעי על מה לשים את האצבע. באותה מידה גם אם לא תצהירי על דעותייך, בעלך מרגיש היטב איפה הלב שלך.

אז מה נשאר?

לדעתי אתם תצטרכו לפתוח את הנושא ולדבר עליו. יתכן שיהיו לכם שיחות בירור קצת קשות, אולי אפילו מריבה, אבל כשהמטרה היא לקרב לבבות וכשהדרך היא כבוד הדדי, הקשבה והכלה – בסופו של דבר הקווים שלכם ייפגשו, וכנראה שזה יהיה באיזשהו מקום באמצע. יכול להיות שעדיין לא הגיע הזמן. את תצטרכי להגיע לשיחה הזו כשאת רגועה ולא מתריסה או מתנצחת. המטרה של השיחה היא לא להצדיק דרך אחת ולפסול את השניה אלא למצוא דרך לחבר את הקווים. זה רגיש, אני יודעת. את תצטרכי לגייס הרבה מחוכמת הנשים שיש בך. תרשי לי להציע כאן כמה נקודות למחשבה:

תהיי מוכנה. אל תנסי ללבן את העמדות שלך בנושא מולו או לגבש את הזהות שלך דרך השיחה איתו. לפני שאתם מדברים, קחי זמן להתעמק עם עצמך ולנסות להבין את השינוי שחל בך. מה קרה שם, מה הזהות שלך ומה את רוצה להיות. כשזה יתבהר לך, תחשבי מה המטרה של השיחה ומה את מנסה להשיג בה, תדמייני את עצמך נינוחה וקשובה וחזקה. אולי אפילו כדאי לך לרשום נקודות שתרצי להעלות.

כשאת מרגישה נינוחה, תיזמי את השיחה. אולי תציעי לו להקדיש זמן שמתאים לשניכם, ותשבו על כוס קפה/ גלידה או סתם ספסל.

אל תצפי שדבריך יתקבלו מיד בכיף ובאהבה. לבעלך יש מה לומר, ואולי גם דברים שלא ציפית שיגיד או שלא נעים לך לשמוע. תקשיבי עד הסוף בלי לקטוע ו"תרשי" לו לחשוב אחרת ממך. תכבדי את עמדתו השונה, ואולי אפילו תחזרי ותשקפי את דבריו כדי שהוא יראה שהקשבת.

זו שיחה של אמת, לכן תקפידי להיות רק את עצמך. כל זיוף או ניסיון לרצות יחטיאו את המטרה ויהיו המשך של גישת ההסתרה. גייסי את העוצמה והרכות והאומץ שיש לך. דברי בקול שקט נטול התרסה. בלי כוחנות ובלי ווכחנות. אם לא נוח לך בשיחה, תזכירי לעצמך את המטרה: לשדרג את הזוגיות שלכם באופן שיהיה לך מקום בטוח להיות מי שאת למרות השוני.

אם קשה, תעצרו באמצע. אפשר וכדאי לפצל את השיחה וללבן את אותו נושא כמה פעמים. לא צריך לעשות הכל בבת אחת, תנו לעצמכם זמן לעכל ולחשוב שוב על הדברים.

ולגבי החשש שלך להיתפס כ"רשעית" בעיני בעלך.

אין דרך לדעת ובודאי שלא לשלוט במה שאחרים חושבים עלינו. מה שמעניין הוא, שכשאנחנו עוסקים בלנחש מה הסביבה חושבת עלינו, אנחנו באופן פרדוקסלי משתמשים במשקפיים שלנו. לדעתי כשאדם חושש שיחשבו עליו משהו מסוים זה בגלל שיש קצת אמת בדבר ובמידה מסוימת הוא חושב זאת על עצמו. כמובן שאני לא מנסה לרמוז שאת קצת רשעית. חס וחלילה! אני רק מפנה את תשומת ליבך לכך שאולי הפחד שלך שבעלך יחשוב שאת לא בסדר משקף חלק קטן אצלך שמרגיש שאת באמת עושה משהו שאת לא שלימה איתו ב100%. אז במקום לחשוב מה הוא יגיד על הפלאפון או התנהגויות "פתוחות" יותר שלך, אני שואלת אותך: מה את אומרת על זה?

יותר מזה, אני מאמינה בדרך כלל מה שאשה חושבת על עצמה, זה מה שבעלה חושב עליה. אם את בטוחה באמת ובתמים שהמעשים שאת עושה או רוצה לעשות הם טובים וכשרים לגמרי, אין כל סיבה בעולם שבעלך יחשוב אחרת. הייתה לי חברה שהייתה עומדת מול המראה ואומרת לבעלה: אתה יודע שקיבלת את הבחורה הכי יפה בסמינר?… הוא "קנה" את זה ברצינות והיא הרוויחה שבעלה משוכנע שזכה באשה הכי יפה. כמובן שאם לא היה לה את הבטחון העצמי במראה שלה, היא לא הייתה מעיזה להתבטא כך ובמקום זה הייתה אומרת כמו הרבה נשים רזות: אוף אני שמנה, ובעלה, גם אם כלפי חוץ היה אומר: מה פתאום, לתוכו זה היה מחלחל. מה שאת חושבת על עצמך ומה שאת אומרת לו על עצמך, זה מה שבעלך יחשוב עליך, בתנאי כמובן שאת משוכנעת בזה.

ונקודה אחרונה למחשבה:

יתכן שדוקא העובדה שהוא הולך ומתחזק היא זו שמאפשרת לך לרופף את ההידוק ולהרשות לעצמך לרצות משהו קצת יותר פתוח ומאפשר. חישבי לדוגמה אם המצב היה הפוך והיה מתברר לך שבעלך כבר פחות "חזק" מבעבר ורוצה משהו יותר משוחרר ממה שאת רוצה, האם היית רוצה להצטרף אליו, או להיפך? אולי בהיעדר העוגן היציב שהוא מהווה כרגע עבורך, היית תופסת את את מקומו ומחפשת להעמיד את הבית על גבולות איתנים?

אני לא חושבת שיש 'נכון' ו'לא נכון', 'צודק' ו'לא צודק' בנושא הזה. הגבולות זזים, הנורמות משתנות, הניסיונות מתחדשים, הדור משנה את פניו כל הזמן. אבל מעל ומעבר לכל זה יש ערכים נצחיים שלא משתנים, וסביבם הקווים שלכם יכולים להתאחד ולהיפגש. הרצון לשמור אמונים לרצון ה' ולמצוותיו, והשאיפה ליצור קשר של קיימא ובית נאמן בישראל. סביב ערכים עליונים אלה הקווים שלכם יכולים להתרחק ולהתקרב ובסופו של דבר להתאחד.

מאחלת לך הצלחה רבה

חני ר.