פונה צעירה יקרה ואהובה,

כמה אהבת תורה מפעמת בשאלתך, בספקותיך, בהתלבטויותיך. כמה רצון להתעלות, להתחבר אל התורה, אל רצון האלוקים, אל הקדושה ואל הטוהר.

איזו תשוקה נפלאה בוערת בך אל חיים בעלי משמעות, שהרוחניות מפעמת בהן, ששמים דגש על הקבוע והנצחי ולא על הארצי והבר-חלוף.

תשאלי, מנין לי?

כל השיג והשיח העולה משאלתך ומטריד בחורה צעירה כמוך אין כמוהו עדות לשאיפות הקדושות המפעמות בתוכך. עולמך לא נע סביב בגדים, קניות, וקנינים ארציים אלא עסוקה כל כולך בברור פנימי עמוק לקראת קבלת ההחלטה החשובה בחייך – אשר תשפיע על כל המשך החיים, עם מי להנשא, מה לחפש בדמותו, ועל מה לשים דגש, החלטה העומדת לפתחך בימים אלו.

את חדורת רצון להיות כנה ואמיתית עם עצמך מחד גיסא, אך גם מחפשת לברור לך את הדרך הישרה שיש ללכת בה ובאמצעותה לקיים את רצון ה' ואת יעודך בעולם מאידך גיסא.

את מתחננת 'להשתכנע' למרות שאת יודעת שמשיבי האתר לא 'עושים נפשות' לחברה החרדית, אלא מבקשים לסייע לכל אחד ממקומו הוא, למצוא את הנתיב היחודי לו בעבודת ה'.

אם כן במה את מבקשת-מתחננת להשתכנע אם לא בתחינה-זעקה העולה מדבריך – תנו לי כוחות לבחור בדבר 'האמיתי', שבתוך תוכי גם אני יודעת שהוא 'אמיתי' והוא הקמת בית של תורה ויראה.

מה זה אם לא אהבת תורה? איך היא אמורה להראות/להשמע/לבוא לידי ביטוי אם לא בדיוק כך?

אני כבר שומעת אותך מזדעקת ואומרת לי- אם כן על מה ולמה הספקות? למה הם מטרידים אותי? וכי איני אמורה להיות ברורה, ורגועה, ושלמה עם ההחלטה הזו שאת כביכול טוענת שכבר נמצאת שם חבויה עמוק בתוכי?

כתבת שאת בגיל 22. ואת תוהה לאן נעלמה אותה התלהבות ותמימות שהייתה לך בימי הסמינר, ימים בהם ישבת והבטת בעינים נוצצות בכל הגה שיצא מפיהן של מורותיך, וחשבת שכן- זה גם מה שאת רוצה, וזה מה שתרצי כל ימי חייך.

שלמה המלך החכם מכל אדם אומר בספר קהלת: יוסיף דעת יוסיף מכאוב.

ההתבגרות מוסיפה בנו דעת, הבנה שהחיים הם מורכבים, מלאי אתגרים והם לא זורמים תמיד באפיק האידיאלי והוורדרד שציירו לנו, או שאנו ציירנו לעצמינו מתוך תמימות בגיל צעיר בעודנו יושבות חסרות עול על ספסל הלימודים בסמינר. ההבנה הזו על מורכבות החיים, על הצרכים הגשמיים שלהם שתובעים את שלהם, מביאה אותך למחשבות הגיוניות, על פרנסה ועל הדרך להתמודד עימה.

לולא מחשבות אלו היו מקננות בך, הייתי תוהה.

הייתי אומרת – היא לא התבגרה עדיין, היא חיה ב'ענן' של חוסר מודעות למחיר ולמאמץ ולהבנת העול שהחיים מטילים על האדם.

גם הגמרא שואלת על חיי הנישואין – ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה? גם חז"ל הבינו שהנישואין והעול הבא עימם, הרי הם ריחיים על צווארו של האדם, ומי שמבינה זאת, זה לא מלמד על כך שאיננה חדורת אהבת תורה, אלא שהיא מבינה גם מבינה, בצורה מפוכחת, בוגרת וראלית, לקראת מה היא הולכת.

הגעגועים לשלב התמים, נטול הספקות, עם השאיפות הבהירות ששום עננה לא מרחפת עליהן ומעמעמת את צלילותן מלמדת לאיזה כוון את מפנה את מבטך. מה הוא היעד הנשאף, שעמו את מנהל משא-ומתן. שהשאיפות שלך טהורות, וזהו המצפן המכוון את דרכך.

כעת יש לעשות את הבחירה הנכונה לאור 'המצפן' הזה, שכפי שעולה מדבריך הוא גם קול מצפונך, הצפון בתוכך, אך מבלי להשתיק את הקול האחראי, הבוגר, המבין שאם אין תורה אין קמח, אך גם אם אין קמח אין תורה.

וממילא- חפשי לך בעל ששאיפותיו דומות לשלך. שהוא מבין את האחריות הגלומה בנישואין, במחוייבות למשפחה, בעול הכרוך בה, ויחד עם זאת מבקש שהתורה תהיה חלק בלתי נפרד מחייו. שעבורה ולכבודה הוא ישכים קום בשמחה מידי בוקר, ושבשבילה הוא ירגיש ששווה כל המאמץ שהוא משקיע בעמל יומו ובמשפחתו, וירצה לפנות עבורה חלק נכבד עיקרי ומשמעותי מסדר יומו.

כמה בדיוק? מתי בדיוק? איך בדיוק? זו תהיה החלטה משותפת של שניכם שתצטרכו לקבלה בכל פעם, אחת לתקופה, מחדש. היא עשויה להשתנות לפי הולדת הילדים, לפי צרכי הבית והפרנסה, לפי הכוחות הפיזיים והנפשיים. אך חזקה על מי שהדגל הזה הוא המנחה את חייו ומוביל את דרכו, שיחפש תמיד וגם ימצא תמיד את המקום והזמן הראויים לכך, ובאופן זה הוא יממש בשמחה חיים שלא מספקים רק את התשובה לשאלה איך וממה לחיות, (לחם לאכול ובגד ללבוש) אלא יעניקו לו את ה'פרח', את המשמעות שעבורה ולמענה שווה לחיות.

בהצלחה רבה, ושתבשרי לנו בקרוב בשורות טובות בעזרת ה'

ורדית

[email protected]