יקרה.

אחרי כל שורה ושורה עצרתי. התפעמתי. ומשורה לשורה גברה בי התפעמות ממך.

את, אתם, עוברים תקופה כל כך לא פשוטה בחייכם. ואת מתעקשת לשמור על החוט הזה, החוט המחבר לחיים. אני באמת לא אוהבת לנחש, אבל כאן זה פשוט מתגלש' לי. אני חושבת, שבעומק עומק ליבו של אישך, טמונה הכמיהה הזו, שתחזיקי, גם עבורו, את  החוט הזה, המקרקע, השומר על החיים. את העוגן הזה, בלב הים שסובב אותו.

ובלהט כל זה, את שומרת על האיזון, בו את רואה גם את עצמך, וגם את אישך, את הרצון שלך לנוח בשבת ואת המיוחדות בבעלך. את מתבוננת, בראיה רחבה כל כך, פתוחת עיניים ולב. וזה  לא דבר מובן מאליו בכלל.

לפני שמדברת ישירות אלייך, רוצה להציע לך התבוננות, שנחשפתי אליה בשנים האחרונות:

תקופה מסויימת, התנדבתי  במחלקות אונקולוגיות והמטולוגיות, ותקופה נוספת בהוספיס. חששתי, חשבתי, שאפגוש שם במוות, באובדן, פחדתי לשקוע בדיכאון, בחידלון. למרבה הפתעתי, מה שקרה היה ההפך הגמור. פגשתי שם את ההיאחזות בארץ החיים, את השחרור משליטה, את הסליחה. פגשתי שם נשים מדהימות שנקראות "מילדות למוות" שנותנות לווי רוחני ומלמדות, כמה, בעצם, החיים יכולים להשיק בין העולמות. כמה – מי שיודע למות, יודע גם לחיות…

פתאום גיליתי, להפתעתי, כמה אנשים מסתובבים חיים בעולם והם מתים. מתים מחיות, מזיק של פעימת חיים, של רצון, של קשר אנושי… לעומתם, כמה אנשים יש, שמתוך חשכת מחלה וייסורים, פוגשים בחיים, לפעמים – לראשונה בחייהם. פוגשים במשמעות, פוגשים באהבה, פוגשים בקשר אינטימי וקרוב עם היקרים להם…

לפעמים, תקופה של מחלה וכאב, יכולה להוות טריגר אמיתי לחיים ולקשר.

אשתף אותך, שהאמת הפנימית יותר מאחורי אותה התנדבות שלי, היה רצון כנה לשחרר את עצמי מחרדות עמוקות בנושא החולי. בהיותי ילדה, אחותי הגדולה חלתה בסרטן. באותה תקופה הסתירו הרבה יותר מהיום את המחלה, איש לא דיבר, הסביר, הכין. האימה נחוותה בי משתקת וצורבת. למרות שאחותי הבריאה בחסדי שמיים, הפחד לא עזב.  שנים רבות וארוכות הדחקתי את הפחד האיום, עד שהבנתי שהגיעה העת לטפל בו, דווקא באמצעות החשיפה. לפגוש בעיניים את הרגשות האלו, להבין, לעומק ממה הפחד העיקרי: מהבדידות? מחוסר השליטה? מהכאב? מהפרידה? מבוגדנות הגוף? מההצפות בנפש? ודווקא את הפחד הזה לעבד, ודווקא איתו לעבוד.

אולי הדברים האלו נשמעים ערטילאיים, מנותקים, רחוקים, אבל הם היו, למרבה הפתעתי, אמיתיים ונוגעים ממש. אם מותר לדבר על מחלה, על הפחד, על האימה, על תחושת הנטישה, על הפרידה, על תחושת  הבוגדנות, על הכעס, על התהיה… אם מותר לגעת בכל הרגשים ההומים האלו, הרי שמותר לרגשות האלו גם ללכת, גם להרפות, גם לשקוט. וכשהם שוקטים, אפשר בחזרה לפגוש את מעינות החיים.

אם מותר לתת מקום מוגדר ל"חולי" ולכל מה שסובב סביבו, אז מותר, הלוואי, למצא גם את המקום לבריאות, לחיות,  לבריאה הנפלאה והמפעמת כאן סביבנו, תדיר.

אולי… אולי תוכלי כך, לתת לאישך את הפיסה הזו. את הקשב הזה, בצורה המוגבלת שלו. אני תוהה יחד איתך אם יכול להיות אפשרי, לבקש ממנו לראות את הכאב לצד החיות והשמחה. נניח "היום אתה בתורנות, ואחר כך אולי נדבר גם על מה שהיה שם למשך… חצי שעה? שעה? ואחר כך.. אחר כך נמשיך לחיות את החיים שלנו, ותהיה בתורנות כאן בבית, ונדבר על החיים, והילדים, והעבודה שלי, והפרחים, והים והקוטג' במכולת, לפחות עוד שעה". נראה לך? אפשרי?

חשוב כל כך שתשמרי את על החיות שלך. על המפגש עם החיים. עם חברות. עם קניות. עם יציאה לגן שעשועים עם הילדים. ו – כן, כמו שכתבת, להקשיב לעצמך גם ברגעים של קושי. אולי יורשה לי להאמין, שאם זו לא תהיה "חובה" לקרא פרקי תהילים או לשבות שם ולעזור, אלא מתוך בחירה שלך, אז ייקל עלייך בהמשך כן לתת ויותר, מוך בחירה אמיתית, מתוך רצון.

רק ש… כן, תנסי לעשות את זה בעדינות, מתוך דיבור בטוח בעצמך, יחד עם הבנה לרגשותיו: "אני כל כך מבינה שחשוב לך שנלך לשבת… בטח אתה רוצה לעזור יותר ויותר… אבל לי כל כך קשה לעשות את זה השבת… אולי במקום זזה נשלח להם סלטים ונהיה גם קצת בבית, להתמלא בכוחות?" כמובן שאלו משפטים שתתאימי לעצמך ולכם, רק לשם דוגמא.

הייתי אפילו מציעה לך, לכם, לשבת קצת על אדמה מלאה ריח של דשא. האדמה, מחברת אותנו לחיים, לעוגן היציב הזה. אולי גם ללכת יחד למקור מים, את ואישך, המים מסמלים לנו את עולם הרגש. ייתכן ושם בעלך יוכל להעלות בפני עצמו ובפנייך את הרגשות שלו, את השבר, הכאב והפחד, אבל גם את ההתחדשות, התקווה, האמונה, היכולת להעטף ביד השם שעולה מקולות מים רבים… דווקא משם, תוכל, הלוואי, הזוגיות שלכם לצמוח ביתר שאת.

אז לסכם?

• ראשית, המשיכי לדאוג ולהיות בקשב עם עצמך, להתחבר לחיים ולחיות שעולים ממך, ואפילו לחזק אותם עוד בכל דרך. אכילה נכונה. פעילות גופנית. טפחי יותר מכרגיל את עצמך. זמן עם חברות ועם איכות לעצמך.
• הקשיבי לאישך מהמקום שהוא נמצא בו… נסי לעודד אותו לדבר על רגשותיו, להקשיב להם, הפנימיים, להיות מקום עבורו, ומשען, ואם זה אפשרי – מוגבל בזמן.
• נסי, והלוואי ותצליחי למשוך אותו בחן, לחבר אותו לחיים. לבקש ממנו בחיוך מזמין לצאת ליציאות מעניינות וקצרות. כאלו שמחברות לחיים. תצטרכי ליזום, מסתבר ולא יהיה לו קל בתחילה, אבל נסי בעדינות גדולה, לא לוותר. לגרום לרצון שלו בחיים להתגלות.
• הרגישי את יד השם עלייך, עליכם. נסי להבין את משמעות הכאב, החולי, ואת האמונה והקירבה לאדם ולבורא, האופפת ועוטפת דווקא שם.
• ולפעמים… לפעמים הבכי הגדול והשבר העמוק יכולים לגרור תופעות פחות נעימות של דכדוך. חשוב להקשיב גם לכך, ולפנות, בשעת צורך, לטיפול מקצועי.

מאן שהוא עולה לי הניגון של השיר "השם רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני". גם, ואולי בעיקר, כשהעולם נראה מט ליפול, הלוואי ונוכל לחוש את ידו של השם עוטפת ומחברת לארץ החיים ממש.

מברכת ברפואה שלימה שלימה, בשמחה אמיתית ומחוברת, ובגאולה קרובה לבוא…

מזמינה אותך לשתף עוד, אם תרצי.

תמר ע.

[email protected]