אישה יקרה,

מתפעלת ממש מההבנה שלך את הסיטואציה המורכבת.

מהיכולת שלך להפריד בין הזוגיות שלך עם בעלך לבין ההורים שלך והדרך שבה את מווסתת את התגובות שלך והתחושות.

אכן, הפער ביניכם, בגישה לסביבה, שונה מאד- במהות.

שונה בחינוך הבסיסי שקיבלתם, כל אחד בבית הוריו.

את, כשלעצמך, מסתדרת עם הפער הזה. רואה בו חלקים אחרים שטוב לך איתם.

אבל הפער הזה הגיע לכדי התנגדות חזיתית מול ההורים שלך.

ואת באמת רוצה לכבד. מבקשת להמעיט בפגיעה בהם. רוצה את בית ילדותך , וקשר חם. והורים ששמחים בנוכחותך. בנוכחותו.

ועכשיו, מול המציאות הזאת נוצר מן אילוץ שמביא אותך לתהות האם עלי לבחור צד בצורה חד משמעית? האם אני צריכה להחליט מי עדיף על מי? ההורים שלי? הזוגיות שלי?

לדעתי, בתוך תוכך עשית כבר את הבחירה כי מן הרוח הנושבת בדברייך נראה שהעמדת את הזוגיות שלך בראש סדר העדיפויות.

אך עדיין את כואבת מאד את הקריעה הזאת.

את המחיר שאת משלמת על הבחירה שלך. מחיר יקר של ניכור וריחוק.

על פניו, נראה שעשית כל מה שאפשר כדי לתווך, להסביר, לגשר.

להשלים, להשתדל, להקטין.

ואולי דווקא זה מעורר אותי לחשוב מה יקרה אם תפסיקי.

מה יקרה אם רגע תעצרי מלקחת על עצמך את תפקיד המסבירנית שלו? הדוברת שלהם?

אולי השדר שהם מקבלים ממך שהם יכולים להביע את מורת רוחם ואת תמשיכי להסביר אותו. להתנצל במקומו, במין מעגל שלא נגמר.

במשחק הזה- נראה שהכדור כל הזמן במגרש שלך… (גם כשאת אחרי לידה, לא יציבה הורמונלית ותשושה פיזית….)

אולי זה הזמן להעביר את הכדור למגרש שלהם.

כאן המקום לבוא אליהם בשיחה ישירה ומכבדת (!) ולומר:

*** יודעת שיש הרבה תקלים ואי נעימויות סביב ההתנהגויות של בעלי.

חוסר הטקט שלו , הישירות שלו. וזה לא נעים. בכלל. גם לי.

הלוואי וזה היה אחרת.

אבל זה בעלי!!!

וטוב לי איתו!!!

ככה.

איך שהוא.

(והוא ישתנה. בעז”ה. רק קצת יגדל…. כי שניכם עדיין כל כך צעירים!!!)

אני לא הולכת לחנך אותו.

להעיר לו.

“לתקן” אותו.

המחיר של זה יהיה כרוך בערעור שלום הבית שלי בצורה בלתי הפיכה!!! לשנים קדימה!!!

אתם יכולים לבחור:

להתנכר, להתרחק. אם זה קשה לכם מידי.

אני אוכל להבין אם תרצו לצמצם את תדירות המפגשים ואת אורכם.

זה יכאב לי מאד.

מאד.

התחתנתי, יש לי ילדה והעולם שלי הוא אחד. הבית שלי.

לכן אמירות כל שהן, בפניי, על טיבו של בעלי או הערות לא יקדמו אותי ואותו לשום מקום.

אני מצידי אמשיך לכבד אתכם כפי שחונכתי, כל עוד זה לא קשור אליו .

מצידכם, אבקש שלא תהפכו אותי לגשר בין העולמות. ***

שיחה כזאת חשובה כי היא תגדיר מחדש את הגבולות.

ולפני הכל, היא תשמור עלייך יותר שלמה. פחות קרועה.

יותר פנויה רגשית ופחות פגועה.

כך תעבירי אליהם את האחריות על טיב היחסים כמשהו שהוא שלהם.

שלא קשור אלייך.

ועוד מילה:

לפני השיחה ,נסי להיכנס לנעליים שלהם. ממקום רך ופחות שיפוטי:

מה קורה להורים כאשר חתן זר נכנס הביתה ומשנה את אופן השיח בבית, את הנימה. ברמה כזאת שדורכת את שלוותם. איך זה בשבילם לדמיין את ה”קטסטרופה” של נכדים הלא מחונכים פרי עמלו, מדברים אליהם? האם הם חרדים לשלומך? האם הם תוהים אם טוב לך?

אולי תגלי שלא רק כבודם הוא שזועק אלא מקום הורי חרד ואשם. (במחשבה שלהם: הם הרי עודדו את השידוך הזה… איך הם לא שמו לב?!)

מניחה שמן השיח יעלה רצון להתמקד בפתרונות טכניים כמו כללי עשה/לא תעשה בסיסיים.

לא יותר משלוש. (!)

מצידם ומצידו.

לדוגמא: לא להעיר לילדים בבית, לומר ווארט קצר בשולחן.

אך אלו יהיו פתרונות קוסמטיים שרק יחריפו את הדריכות הקיימת ממילא. לראות מי יפסיד ראשון….

אל תתפתי להיכנס לנישה הזאת.

מחזקת את ידייך. מתפללת בשבילך שדברים ישתנו. אט אט.

ומאחלת לך הצלחה רבה!!!

שפרה י.