שואלת יקרה מאוד, שבוע טוב ומבורך.

מרגש היה לקרוא שאלה כזו, תשוקה כזו לקירבת ה’ ורצון כה טהור לקשר פתוח ועמוק אתו. התפעלתי במיוחד מקריאת המילים: “הכי כואב שריבון העולמים לא איתי”.

מה באמת צריכה להיות הגישה לתפילה? האם איננו אמורים לבכות בה? האם איננו אמורים לשפוך את הלב לפני ה’, לספר לו שקשה לנו, לשתף אותו במה שעובר עלינו? האם באמת הוא לא רוצה שנצטער על עצמנו ומקסימום לבכות רק על צער השכינה?

אני חושב שאת התשובה המוסמכת ביותר ניתן לשמוע מדוד המלך.

הוא היה זה שכתב לעם ישראל ספר תפילות לדורי דורות. ספר שהתקבל באהבה ובצימאון אדיר, ספר שכולו השתפכות הנפש ותהומות של תשוקה וצימאון לקדוש ברוך הואץ

הבה נקרא את המילים שלו, כיצד הוא פונה לקב”ה:

“אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד.

בהתעטף עלי רוחי ואתה ידעת נתיבתי, באורח זו אהלך טמנו פח לי.

הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי.

זעקתי אליך ה’, אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים.

הקשיבה אל רינתי כי דלותי מאוד”.

דוד המלך עומד לפני בוראו בתפילה. הוא לא מנסה להציג מצג שוא כאילו הכל טוב לו, הוא לא משתדל לנזוף בעצמו על כך שקשה לו, להיפך. הוא פורק את רגשותיו בצורה הגלויה והמשוחררת ביותר. הוא אומר לקב”ה: ‘קשה לי. אף אחד לא עוזר לי, אני לא יכול להמשיך יותר. רק אתה יכול לעזור. תעזור לי אבא!’. כך הוא פונה אל ה’.

פרק זה הוא רק דוגמה. קראי את ספר התהילים ותווכחי שחלקים גדולים בו נאמרו מתוך קושי כביר, מתוך חושך ומרירות. ודוד המלך לא מסתיר את רגשותיו. הוא בא לשיחה עם ה’ כשכולו גלוי ופתוח.

זה עתה קראנו בראש השנה את תפילתה המרגשת של חנה. התיאור בנביא כל כך מוחשי ומרטיט, נוגע בנימי הלב. חנה נשאה תפילה להפקד בזרע של קיימא, תפילתה נענתה, ומאז ועד עתה היא מהוה דוגמה לדורות כיצד צריך להתפלל. הלכות רבות בהלכות תפילה נקבעו על ידי התבוננות בצורת התפילה של חנה: תפילה בלחש, כוונת הלב, ועוד.

וכיצד חנה עצמה מגדירה את תפילתה? “ואשפוך את נפשי לפני ה'”. תפילה היא שפיכת הלב. זה המקום שבו מותר לך ואתה צריך להיות גלוי, לגמרי, להיות מה שאתה. להניח את ליבך לפני ה’, ללא מחיצות וסייגים. הוא לא רוצה שנהיה שחקנים, וגם אין שום טעם בזה. הוא הרי מכיר אותנו יותר טוב מכולם. הוא אוהב אותנו כמו שאנחנו.

תפילה לא אמורה להיות רק בזמני שמחה והארה. אנחנו בני אדם ועולמנו מורכב מחוויות רבות. לפעמים טוב לנו ולפעמים רע לנו. הקב”ה נמצא אותנו בכל הסיטואציות של החיים. במקובלים מופיע שיש הבדל בין התפילות, וכל תפילה באה לתקן עולם אחר. תפילת ערבית מהותה היא תפילה של בכי ושפיכת הלב על כל הקשיים שחוינו היום, ואילו תפילת הבוקר, שחרית, היא תפילה של אור ושמחה. הלב עדיין נקי אחרי לילה של שינה, ואז השיחה נעשית מותך תחושת שמחה פנימית.

גם זה נכתב בתהילים: “להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות”. בבוקר האדם פנוי לדבר על חסדי ה’, אבל בלילה הוא נתון בחויה אחרת – חויה של אמונה. “אמונה” פירושה האחזות בקשר עם הקב”ה, גם כשקשה לך. זו חוויה מסוג שונה לגמרי.

משמעות המילה “תפילה” היא פילול. פילול הוא לשון דין ודברים. התפילה הינה שיחה עם הקב”ה, שיחה כנה וגלויה. הקב”ה מעוניין שנפנה אליו כמות שאנחנו. כך הוא אוהב אותנו.

בטעות נדמה לנו כאילו לקב”ה איכפת רק מצער השכינה (מושג עמוק ולא ברור לנו כשלעצמו). חז”ל אומרים לנו להיפך. המשנה בסנהדרין פרק ו אומרת: “אמר רבי מאיר, בשעה שאדם מישראל מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי”. כאשר קשה לנו כביכול הקב”ה מתאונן על כאב בראש וכאב בזרוע מרוב צער שזה גורם לו.

חז”ל אומרים: “כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה”. כאשר אדם מדבר עם הקב”ה ומספר לו בדמעות על הקשיים שלו – הקב”ה מקשיב לו ומאזין לו בלי שום מחיצות ומעצורים. בראש השנה אמרנו לפני הקב”ה: “ארשת שפתינו יערב לפניך, א-ל רם ונישא, מבין ומאזין מביט ומקשיב”. הקב”ה מבין לליבנו, מביט עלינו במבט אוהב ומקשיב לרחשי ליבנו.

אין ספק שאם תחושי גלויה עם הקב”ה ותעמדי לשיחה אתו, לספר לו על עצמך ועל תחושותיך ולבקש את עזרתו – הדבר יגרום לו לנחת רוח שאין כדוגמתה. זו תפילה אמיתית שאין למעלה ממנה.

ימים אלה הם הימים בה”א הידיעה של הזמן להתפלל. אשרייך שזכית שיש לך את הרצון הפנימי העמוק לגשת לשיחה עם הקב”ה. יתן ה’ שתזכי שתתקבלנה כל תפילותייך ותתמלאנה כל משאלותייך לטובה, לחיים טובים מאושרים יחד עם כל ישראל.

גמר חתימה טובה.

יעקב

b0548407520@gmail.com