אני בת 22 ואני מתמודדת עם דיכאון קליני כבר שנתיים. בתחילה עשיתי הכל כדי להסתיר את מה שעובר עליי מההורים שלי (ואני שחקנית לא רעה) עד שכבר לא היה אפשר. בשביל להתחיל טיפול תרופתי הייתי צריכה לשתף אותם מעט, אבל לא הצלחתי. גמגמתי להם מילים, ברחתי לחצאי אמת, התחמקתי מלספר הכל.
אני מאז ומתמיד אדם ששומר הכל לעצמו, מדחיק, ולא משתף אחרים. ואם לשתף מישהו- זה לא את ההורים שלי. איתם הכי קשה לי לדבר. (זה מצידי, לא מצדם. הם אנשים טובים, ושאר הילדים בבית כן מדברים איתם הרבה)
ההורים שלי מאד רוצים שאשתף אותם, שאספר. רוצים לדעת מה עובר עליי, אבל אני לא מסוגלת. כן הבאתי כמה פעמים את אמא שלי לפגישה עם הפסיכולוגית שלי או פסיכיאטר, רציתי שהיא תבין קצת, כל מה שאני לא מצליחה להסביר. שרק תכיר אותי טיפה יותר.
מרגיש לי שהיא לא ממש הבינה. רוב היום, בעיקר בבית, אני משחקת את עצמי בסדר, כך שזה מבלבל אותה, כי היא יודעת ששום דבר לא בסדר, והיא רואה עליי איך שקשה לי, כשאני נופלת מדי עמוק.
אבל איכשהו היא לא ממש מקבלת או משלימה עם המצב שלי, וכל הזמן מבקשת ממני לקום, מנסה לעודד במשפטים כמו: 'החיים יפים' 'קומי, תזרקי את העצב' "יאללה תחליטי שאת שמחה' 'צאי מזה' או אפילו לנסות להצחיק 'אני רואה שכיף לך לפגוע בעמך, תלמדי אותי גם'…
לרוב אני שותקת, מתחמקת משיחות איתה, מפחדת מהן מאד.
היא בטוחה שהמצב הוא בשליטה שלי, או שאני סתם נותנת לו מקום.
אמרה לי לא מזמן שיש לי רק לפעמים ימים של דיכאון, זה בכלל לא נקרא שאני סובלת ממנו, שאם הפסקתי את הטיפול התרופתי, אז אפשר לומר שהפסקתי להיות בדיכאון.
ואני לא מצליחה להסביר לה שזה לא נכון. שדיכאון זה דבר שנוכח ונמצא, גם אם לא תמיד הוא משתלט עליי, גם אם לא תמיד אני במיטה.
לא מצליחה להסביר ש…שאני לא יכולה להתחתן עכשיו, גם אם היום יש לי מצב רוח ואני כביכול בסדר.
הקשר ביננו מאד תקוע. כואב לי שהיא לא מבינה אותי, לא נותנת מקום להתמודדות שלי. אבל אני יודעת שזה בסך הכל אשמתי, שאם הייתי מסבירה את עצמי, אם לא הייתי מסתירה, אם הייתי טיפוס משתף, כנראה זה לא היה קורה.
קשר תקוע, אבל כן חשוב לי שהוא ישתנה, ולו במעט. מה אני יכולה לעשות כדי שנבין אחת את השנייה יותר, מבלי שזה יהיה מפחיד כל כך?