שלום לך שואל יקר

קראתי בעיון את שאלותיך, ניכר בך חיפוש האמת והשאלות הן אכן מהסוג העולה בלב מי שמנסה לברר את אמונתו.

הייתי שמח לשבת אתך ולברר יחד את כל אותן נקודות שהעלית, עם זאת, הבמה הנוכחית קצת פחות מתאימה. מכיוון שכך, אתמקד בתחילתם וסופם של שאלותיך ולשאר אתייחס בצורה כללית יותר. מקווה שתוכל להקיש מהפרט אל הכלל ובמידה ותרצה, אתה מוזמן לפנות שוב.

אקדים ואומר כי כאדם מאמין, בעיניי, יהיה זה לא נכון לחפש הוכחות לוגיות או פיזיקאליות חד משמעיות לקיומו של הבורא, שהרי ככל יכול, אם הוא אכן כזה, אם היה זה רצונו הוא יכול היה לספק ראיות כאלו לכל נברא או אפילו לברוא אותנו מתוכנתים לאמונה בו. בהנחה שיש בורא כל יכול, הוא הניח את עובדת קיומו בתחום הדק והעדין, במקום אותו נוכל לאשש או להפריך, לקבל או לדחות, כל זאת בכדי שנוכל אנו לגלות אותו ולבחור מרצון באופציה האמונית כמתווה את חיינו.

נקודה נוספת היא, האמונה עבור המאמין לא נועדה לפתור את חידת היווצרות היקום והחיים, אלא את חידת מטרת היקום ומשמעות החיים. מכיוון שכך, המקום ממנו מגיע המאמין לאמונתו אינה תלויה בכך שאין פתרונות אחרים או בעדיפות ההסתברותית ונוגעת מאוד גם למקום הרגשי ההתחלתי באדם. למקום העמוק בו חש האדם כי יש משמעות להיותו וכי יש הבדל בין טוב לרע.

לשאלותיך:

• שאלה 1 – המושג "אינסוף" לא נקלט במוחנו. בכדי שהשכל שלנו "יכיל" משהו, הוא צריך הגדרות וגבולות. המוח שלנו פשוט לא מקבל דבר שאין לו התחלה וסוף במרחב או בזמן. בנושא היקום, גם המדע לא מתיימר לדעת או אפילו להניח מה היה לפני. [לדוגמה, האם אותה נקודה סינגולארית, ממנה נוצר המפץ הגדול, הייתה שם לנצח], אחת התאוריות היא, שלפני המפץ בכלל לא היה "זמן". גם זה לא ממש מובן למוחנו הדל…

  העובדה שישנם דברים שמוחנו לא מבין, לא מהווה קושיה או הוכחה לאי נכונותם [לא של טיעונים מדעיים ולא של הנחות אמוניות]. ועדיין אנסה לתת כיוון למחשבה, כיוון שיעזור להבין את אינסופיותו של הבורא.

קראתי פעם מאמר של הרב אריה קפלן ז"ל [אחד הרבנים בעלי המחשבה היצירתית וייחודית שיצא לי להכיר, שהיה גם מדען מבריק] בו הוא מסביר את אחת הטעויות בצורה בנו אנחנו מנסים להבין את מציאות האלוקים. לדבריו, גם כשאנחנו יודעים ש"אין לנו מושג באלוקים", אנחנו עדיין משייכים. בצורה אינטואיטיבית אנחנו משייכים את האלוקים לקבוצת ה"דברים", מכיוון שכל "דבר" שאנחנו מכירים, מוגבל בזמן ובמקום, אנחנו רואים את אינסופיותו כנוגד הגיון. אך ישנה קבוצה נוספת המוכרת לנו שם שאלות כאלו אינן רלוונטיות, ניקח לדוגמה תרגיל או משוואה,  האם 2=1+1 "נברא" באיזשהו זמן? האם סביר שמישהו ישאל "אבל מה היה לפני?", האם יש היגיון בשאלה איפה התרגיל הזה נמצא, או איך הוא יכול להיות בכל מקום.

הרב קפלן מסביר שלמרות שאין לנו יכולת להבין אלוקות ולמרות שוודאי הבורא אינו משתייך לשום אחד מהקטגוריות שהוזכרו, עדיין הסבירות שהוא "דומה" יותר לקבוצה השנייה, גדול על האפשרות הראשונה.

בדרך אגב, נראה לי שאולי זו גם הכוונה בדברי חז"ל שהזכרת באחת מהשאלות לגבי שלילת השאלות "מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור". שאלות כאלו מראים שאתה בכלל לא במשבצת הנכונה, הן אינן רלוונטיות לנושא. הדבר דומה למישהו שיגיע ללמוד חשבון וישאל מה העומק או הצבע של המספר 3, זה פשוט לא קשור [כך גם ניתן להסביר את דברי התוספות שם שמבאר שאין לשאול מה יש מעבר ל"קצה" המזרחי או המערבי של העולם. זו שאלה שפשוט לא מתאימה כשמדובר בכדור…].

• שאלה 2 – שאלתך בדבר ה"מניעים" וה"מטרות" בבריאה שמעצם היותם, הופכים את הבורא לבעל חיסרון, היא שאלה מצוינת. וארחיב, כשאני עושה משהו בכדי להגיע למטרה, זו הוכחה שאני חסר, שהמטרה הזו שחשובה לי, עדיין אינה בידי. גם אם החיסרון הוא בצד הפוזיטיבי, לדוגמא יש לי מליון ₪ ואני שואף להגיע לשני מליון, עצם השאיפה שלי מורה שיש כאן מצב של חיסרון, אילו לא הייתי מרגיש חיסרון, לא הייתה סיבה לעבוד על מליון נוסף. ומכאן לשאלתך, כל הסבר שיינתן לבריאה ומטרתה הוא בעצם מצביע על "חיסרון" שהיה כביכול לבורא, מה שכמובן לא יכול להיות מקובל למאמין כשההנחה הבסיסית היא שהבורא שלם ואינו חסר כלום.

  ההסבר שראיתי לשאלה זו ושהתקבלה על דעתי היא הבנת השוני הגדול בינינו לבין הבורא, אנחנו שוב מנסים להאניש את האלוקים, להבין בורא במושגים ששונים כל כך מהוויתו. כמשל לכך, אני מנסה לדמיין חתול שמנסה להבין למה אני עכשיו כותב לך… ועכשיו נרד לחרק שינסה להבין את זה או לצמח…

נכון, אצלנו בני האדם [ועולם החי בכלל] המניע לפעולות הוא רצון ורצון מושתת על חיסרון. הצורה בה נבראנו, חסרים ושואפים למילוי, מפעיל אותנו בדרך הזו עד שאיננו מבינים מטרה שאינה תולדה של חיסרון ולכן כשאנחנו מתייחסים ל"רצון" ה' אנחנו מבינים את רצונו באותה התבנית. וכאן הטעות, אצל הבורא הרצון הוא שונה, הוא מוגדר כ"רצון פשוט", רצון שלא מגיע למלא חסר ולספק חוסר שקט, רצון נקי. אז נכון שאני לא מבין מה זה ואיך יכול להיות רצון שלא מגיע מחיסרון, אבל לפחות מבין שהחיסרון בהבנה הוא בגלל השוני בין הרצון האנושי לרצון האלוקי.

ועתה ברשותך, אדלג לשאלותיך האחרונות,

• שאלה 9 – המושג מוסר הוא הרבה פחות ברור מכפי שהוא נראה ומרגיש לנו. האם המוסר הוא מובנה בתוכנו או שזו השפעה חברתית בלבד? האם יש מוסר אבסולוטי, אובייקטיבי? אלו שאלות שהתחבטו בהם גדולי הפסיכולוגים.

הפילוסופים רבים התחבטו בשאלה האם ההוראות האלוקיות הן הוכחה [אך לא גורם] למוסריותן, או שמא דברים הם מוסריים רק בגלל שכך הורה הא-ל.

ההנחה שלך שהתורה "מיושנת" [לא מותאמת לאמות המוסר המקובלות היום] יכולה להיות נכונה, גם בעיני אדם הכופר בסמכות האלוקים, רק אם נאמץ שיטות חשיבה מסוימות לגבי מהות המוסר. מעבר לכך, ברור שבתפיסה הדתית בה האלוקים הוא הסיבה או לפחות המדד היחיד למוסר, אין משמעות לקושיה המבוססת רק על כך שהאנושות כרגע רואה משהו שונה כמוסרי.

עם זאת חשוב להדגיש משהו, כשם שהטכנולוגיה מתפתחת ואף אחד לא חושב שזה סותר את התורה, גם האנושות מתפתחת, בין השאר ניתן לראות בנושאים מסוימים עידון ואכפתיות. גם כשהתורה קובעת רף תחתון למוסר, זה לא אומר שאין מקום להתקדם.

אקח לדוגמה את נושא הפוליגמיה, התורה בפרוש מתירה פוליגמיה [בצורה הפוליגינאית], האם זה אומר שאין מקום להתקדם מוסרית? לא רק רבינו גרשום אסר את הפוליגמיה, בתקופת חז"ל לא תמצא את התופעה כמקובלת אצל חכמנו, אישית מצאתי גם כמה ראיות מהגמרא שהדבר היה ממש לא מקובל.

היום החברה המערבית [עדיין] רואה במונוגמיה ערך מוסרי, האם זה יימשך? ימים יגידו.

אני לא חושב שיש חיסרון באימוץ רף מוסר שמגיע מהתרבות [צמחונות וטבעונות לדוגמה], אך חשוב שזה לא יהיה על חשבון ערכים אחרים שעלולים להישחק. זה נושא רחב, מקווה שמה שכתבתי יספיק כצד למחשבה מעמיקה יותר.

• שאלה 10 – אתה שואל האם סטטיסטית ניתן לראות ש"התורה מעדנת את לומדיה", לטענתך, למרות שלא בדקת, לא נראה שישנה סטייה מעבר לסביר ואף גרוע מכך.

  זו שאלה חשובה מאוד, עם זאת אני רוצה להדגיש כמה נקודות בהקשר לשאלה. א. אתה מדבר על "ערכים שאינם תורניים", בעיניי אין ערך כזה [גם איכות סביבה היא ערך תורני], ואני מבין שכוונתך לערכים שאינם מקובלים בחברה כערכים תורניים [ובזה בהחלט צדקת בדוגמאות שנתת, לצערי]. ב. עידון האדם אינה מטרת התורה, היא מוזכרת כ"תופעת לוואי", יחד עם "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו", ועם "כיוון שנכנסו בו דברי תורה, נכנסה בו עקמומיות". התורה [לגבי הגדרתה ארחיב בהמשך] בהחלט משפיעה על האדם באופן נרחב, אך זו אינה הסיבה לדביקות בדרך התורה המהווה ערך עצמאי למאמין.

  לגופה של שאלה, ראשית אני חושב שכדאי ש"לימוד תורה", אותה הנקנית במ"ח דברים, לא יתבלבל עם קריאת טקסטים. כשחז"ל אמרו "חכמה בגויים – תאמין, תורה בגויים – אל תאמין", אין כוונתם שמי שאינו יהודי לא יוכל להבין סוגיות בגמרא. "תורה נקראת דרך". תורה, מלשון הוראה. לימוד התורה הוא תהליך שאדם לוקח על עצמו ועמה מנסה לבנות את חייו. הדרך הזו אכן משפיעה הרבה מעבר לתחומים הספציפיים בהם מתעסק הלומד. היא דרך חיים וככזו משפיעה במישורים רבים ונרחבים. כמובן שלא כל חרדי שהולך לישיבה ואפילו לא כל אחד שבאמת לומד שם הוא אכן "בן תורה". מאידך אני חייב לומר שדווקא בעיניי [אם כי גם אני לא ערכתי מחקר אמפירי בנושא], עדינות דווקא די מאפיינת את ציבור לומדי התורה באופן כללי, תקשיב לקללות או למידת האגרסיביות בעת מריבה. כמובן שישנם חריגים, וייתכן שזו בכלל נטייה חברתית ולא תורנית.

  אני דווקא הייתי רוצה להתמקד באחת הדוגמאות שהבאת, פגיעות מיניות בציבור החרדי, לצערי התופעה אכן קשה מאוד ומכיוון שמדובר בציבור גדול ומגוון סביר שיש מקור לתופעה, מקור שגם העידון שהיא נחלת הפרטים, לא יכולה לאזן. אני מעלה את הדברים מכיוון שלפחות חלקם בידנו, במידה ונגרום לשינוי, נוכל אולי בעז"ה להחזיר את הדברים למקום הנכון ושאכן העידון התורני יוכל להשפיע על הכלל כולו.

לדעתי הגורמים העיקריים הם כמה:

1. החרדיות כתופעה חברתית. לא ניתן להתכחש לכך שהציבור החרדי כבר אינו בחירה אישית, אדם גדל לתוך זה ובחלקים נרחבים מהציבור, אין אפילו עיסוק מעמיק בעיקרי האמונה. זה הפך לחברה שנוח להמשיך בה וקשה לעזוב אותה וממילא יש בה לא מעט אנשים שלגמרי לא מזדהים עם החברה בה הם חיים ואפילו עם הדרך בה הם עצמם חיים. ומכאן להמשך הבעיה,
2. האינטראקציה בין שתי תרבויות שונות כל כך. הציבור החרדי והציבור בעל התרבות המערבית שערכיו שונים כל כך, לא חיים בפלנטות נפרדות. רמות ההגבלה של האדם הדתי בכלל והחרדי בפרט נפגשות עם תרבות מתירנית מאוד. הדבר יכול לגרום לתסכול ובפרט למי שמעולם לא בחר בדרך שלו ומאידך האמצעים להשיג את הפיתויים המיניים בצורה "מותרת" כמעט ואינם זמינים. ולכך נוספים עוד שני גורמים,
3. חוסר המודעות של הנפגעים. בציבור שלנו, לפחות עד התקופה האחרונה, השתמשו בשיטת ההתעלמות. ניסו בכל צורה שהיא להרחיק את האדם מפיתויים יצריים על ידי העלמת האינפורמציה. למרבה הצער, תמימותם של הנפגעים היוותה כר נרחב ונוח לניצול על ידי הפוגעים, צריך לזכור שבהעדר הגנה, פוגע אחד יכול לפגוע בקרבנות רבים כך שגם אם מספר הפוגעים יהיה קטן יחסית, מספר הפגיעות יהיה גדול. לחוסר המודעות הבסיסי וחוסר מודעות לכללי הזהירות נוסף גם גורם הבושה, כשאדם נפגע, הדבר הרגיש לו כל כך זר שהוא התבייש לדווח על כך, לעיתים התחושה הייתה גם של חטא ואשמה, שתיקה זו נוצלה כמובן שוב על ידי הפוגעים. ומכאן לחלק הבא,
4. חוסר מודעות של הפוגעים. אני יודע שזה נראה מקומם, אך לדעתי חלק גדול מהפגיעות יכלו להימנע גם על ידי הגברת המודעות אצל הפוגעים וזאת בשלוש רמות שונות. האחת – חוסר מודעות לסבל האנושי הנגרם לנפגע. בעוד שכל אדם בציבור הכללי יודע שפגיעה מינית היא פגיעה באחר. החרדי שגדל בתוך ההשתקה סביב העניין, למרות שיודע שהדבר אסור, הוא רואה בכך איסור הלכתי, חטא שבין אדם למקום ואינו מודע או לפחות אינו מודע לעוצמת הפגיעה באחר. השנייה – חוסר מודעות לתגובות של נפגע. כידוע אחת התגובות הספונטניות של נפגע מין היא קיפאון, כשאדם אינו מודע לכך, הוא יכול לפרש את חוסר ההתנגדות של האחר כהסכמה. והשלישית – חוסר המודעות לכך שאדם שיכול לפגוע צריך טיפול. וזו לא רק בעיה של החברה, לעיתים הפוגע עצמו לא מודע ל"מה שעובר עליו", חוסר ההכרות עם הנושא גורמת לו להפנים ולהדחיק את החומרה שבמעשיו במקום פשוט לבקש עזרה.

אני יודע שהרחבתי קצת בנושא, אך מכיוון שלדעתי התופעה ניתנת לתיקון על ידי העלאת המודעות, כפי שהתחילה המגמה בתקופה האחרונה, הארכתי.

מברך אותך במענה אמיתי לכל שאלותיך וספקותיך, בשנה טובה ובכתיבה וחתימה טובה.

מנחם

[email protected]