שלום לך יקרה,

רק מלקרוא את דברייך התחמם ליבי.

את מתארת פתיחה יפה כל כך של חיים משותפים, התחלה שלא כל זוג זוכה לה.

לשתיכם יש תכונות נהדרות של תקשורת וחיבור לרגש,

מידות טובות, ונכונות להשקיע בקשר.- וכל אלו הם נתונים נהדרים.

כל זוג שמתחתן עובר תהליך מתמשך של בניית הזוגיות.

השלב הראשון הוא שלב ה"אורות" כשהכל מרגיש מושלם. אנחנו שמחים זה בזה

ומרגישים מאושרים להיות ביחד.

בשלב השני מתחילים להכיר אחד את השני יותר לעומק,

ומתחילים לנהל חיים של ממש ביחד.

חיים שדורשים לא רק רגשות אלא גם שיתוף פעולה

בין שניים שיחד עם אהבתם- שונים זה מזה בדעות, באישיות, בערכים, בהרגלים, בעמדות וכו'

את מתארת את השנה הראשונה בה היו גם אי הבנות, פערים ופגיעות

ואני רוצה להוסיף- ברוך ה'!

טוב שהיו כל אלו.

למה? כי אנחנו לא מתחתנים עם תמונת מראה של עצמנו אלא עם אדם אחר. שונה לחלוטין.

ואם לא פגשנו את השונות הזו- עוד לא התחלנו להכיר!

אי הבנות, פערים ואפילו פגיעות (כל עוד הן לא מכוונות) הן תחנות בלתי נמנעות

בדרך להכרות מעמיקה, ולבנייה של קשר יציב, של אחדות ושל קרבת אמת.

והנה את מתארת גילוי. גילוי שלא היה יכול לבוא לולא אותם חיכוכים-

הצד התקיף של בעלך מפחיד אותך.

זהו אכן גילוי קשה.

כמה אומץ נדרש לעמוד מול פחד.

ועצם הכנות והאומץ שלך ראויים להערכה.

איזו משמעות יש בעינייך לתקיפות?

האם יש משהו מסוים שאת חוששת שיקרה?

מה מפחיד אותך שם?

האם עצם קיומה של מידה כזו מסוכן בעבורך?

או שהיא כל כך מגונה בעינייך עד שאת לא יכולה לשאת את קיומה לצידך?

הייתי רוצה שנבדיל כאן בין תקיפות לתוקפנות.

בתקיפות יש מימד של נחישות והחלטיות- מידות שיש להן בהחלט מקום ושעה.

ואילו תוקפנות היא עוינות כלפי הזולת ופגיעה בו- וזו כמובן לא לגיטימית.

כיון שאת מתארת אישיות מיוחדת, עם לב ענק ורמה רוחנית גבוהה, בן אדם עדין ותקשורתי,

אני נוטה להבין שגילית שיש בו גם מידה של תקיפות. פחות של תוקפנות.

(תוקפנות מאדם שאינו תוקפן באופן כללי עשויה להיות תוצאה

של תחושת איום משמעותית במהלך ויכוח או חיכוך בקשר)

אני גם שומעת בדברייך "בבעלי העדין…. ואני טיפוס עדין."

את החשיבות שאת מייחסת למידת העדינות. מידה נאצלת בהחלט.

ועד כמה מה שנתפס בעינייך כניגוד שלה מעורר בך תחושה קשה.גומר אותך.

האם יחד עם העדינות שבך יכולה להתקיים בך מידה נאותה של תקיפות בשעת הצורך?

האם תקיפות ותוקפנות נקשרות אצלך יחד?

האם את יכולה לאתר את המקור לתפיסה החדה של עדינות כדבר הנכון ותקיפות כמידה שאין לה מקום?

לפעמים תכונה שמפריעה לנו בבן הזוג אינה בהכרח מידה רעה- אלא מידה שלי באופן אישי קשה איתה.

והמפגש הזה הוא נקודה שמכריחה אותי להפגש עם אותו מקום שנבהל, חרד, מאוים או נגמר

ממציאות מסוימת (תקיפות) למרות שהיא לא גרועה, מזיקה או מסוכנת במהותה.

כמובן שאנחנו נפגוש גם תכונות שאינן משובחות, בלשון מעטה, באופן אובייקטיבי.

למה? כי כולנו בני אדם, ולכולנו יש חולשות, מגבלות ומידות לא מתוקנות (סגידה לכסף?)

קל היה לחשוב שאני נבהלת או חסרת שקט בגלל שהמציאות אכן גרועה, שבעלי מתנהג באופן לא ראוי,

מה שנותן הצדקה להרגשה שלי….

אבל בהתבוננות מעמיקה אוכל לגלות שיש חטאים שאני מוכנה לחיות איתם בשלום, שיש חסרונות שלא מקפיצים אותי,

שיש מגבלות שאני מגלה כלפיהם סלחנות…

וזה מחזיר אותי בדיוק לאותה שאלה:

מהו המקום הפנימי בתוכי שמגיב למציאות בצורה כזו? למה דווקא החסרון הזה מכעיס, מטלטל, אותי?

לשאלות האלה יש תשובות, והן נמצאות פנימה בתוכך.

רק את תוכלי למצוא את התשובות להן.

מה שחשוב בשלב זה הוא ההפרדה בין המציאות של בעלך- על מידותיו השונות ועל חסרונותיו

לבין הרגשות הקשים שמתעוררים בך מול המציאות הזו. החוויה של נגמרת.

ההבנה שהרגשות האלו קשורים במשהו שקורה בתוכך ולא תוצאה מוכרחת של מי שהוא.

כמה שאלות שיוכלו לקדם אותך במציאת התשובות שלך:

מה קורה לי מול תקיפות? איזו אני נמצאת שם? קטנה? חלשה? משהו אחר?

מה המשמעות של כסף בשבילי?

מה יקרה אם אני בעצמי אהיה תקיפה? האם אני יכולה להרשות לעצמי להשתמש במידה הזו בזמנים מתאימים?

מי אני אם אני נשואה לאדם שמייחס חשיבות לכסף?

האם אני יכולה לקבל התייחסות שונה, או אפילו ערכים שונים- בלי לשפוט אותם?

עד כמה אני יכולה להכניס "חסרון" של אדם לפרופורציה של כלל האישיות שלו?

אלו כוחות יש לי להגן על עצמי ולעמוד על מקומי?

מה מביא אותי לחדלון? מי אני בתוך החדלון הזה?

כמובן שיש שאלות רבות נוספות, אבל מה שחשוב בעיקר הוא ההתבוננות פנימה.

אני מסכימה איתך לחלוטין שלא בריא לקבור רגשות ולהציג עניינים כרגיל,

הרגשות שלך הם חשובים, את גם יכולה לדבר עליהם עם בעלך כל עוד ברורה לך ההפרדה עליה דברנו

והשיתוף לא הופך להאשמה ולביקורת אלא נשאר שיתוף בקושי שלך.

אבל הפתרון האמיתי הוא בעבודה הפנימית על תחושת החדלון,

מציאת המקור שלה ובניית תחושת ערך יציב שאינה תלויה במי ובמה בעלך או שלא.

יתכן שתוכלי לעשות זאת בכוחות עצמך ואולי בשלב מסוים תרצי לקבל עזרה מקצועית.

מה שאני רוצה להוסיף ולאמר לך הוא – אשרייך.

אשרייך שכבר בשלב מוקדם כל כך של הנשואין את מחפשת פתרונות ופונה לעבודה פנימית.

אנשים מבלים גם 50 שנה יחד בסבל, בחדלון, באשמה וביגון- לפני שהם מתחילים לעשות משהו. אם בכלל.

אני מאמינה שהזוגיות שלכם תעמיק ותתעצם מתוך ההתמודדות שלך עם הקושי הפנימי שאת פוגשת מולו,

ושיכולת הקבלה וההערכה שלכם אחד לשני כבני אדם שלמים ונפרדים- תלך ותגדל.

מאחלת לך שלום פנימי,

זלטי