שלום לך איש יקר,

אני חוזר וקורא את המכתב ששלחת. חוזר וקורא, וזה כואב לקרוא. בתור התחלה הייתי רוצה לשלוח לך חיזוק מרחוק. לא־פעם אנו עוברים קשיים בבדידות גדולה, כשאין את מי לשתף בסביבה הקרובה, או כשמרגישים שאין מי שיבין אותי באמת. אם לא די לנו בקושי עצמו, אז תחושת הבדידות מחמירה את המצב, מכבידה ומזיקה מאד. חשוב מאד למצוא חברים ותומכים כדי שלא ליפול לתהומות של ייאוש וחושך. "טובים השנים… כי אם יפלו, האחד יקים את חברו". לכן, טוב עשית ששיתפת. ולפחות, אני יכול להגיד שהקשבתי לקול שלך.

אני מרגיש שמבין המילים שכתבת זוחלים אליי רפיון ידיים וייאוש. אני תוהה אם כך גם אתה מרגיש ובשל כך הצליחה איכשהו לעבור גם אליי התחושה בין השורות, דרך המילים שלך. מכל מקום, התחושה הראשונית שלי היתה שאין לי מילים של תשובה אליך. האם יכולה להיות תשובה ברורה, חד משמעית, של עשה ולא תעשה?! על אחת כמה וכמה, ברור שאיני יכול לענות לך על שאלה כל כך משמעותית וכבדת משקל של אפשרות גירושין. זאת לא הייתי יכול לעשות אפילו אם הייתי בקי בכל הפרטים, קל וחומר כשמולי יש רק מכתב אחד, שאינו יכול להכיל את כל הקושי והמורכבות והצדדים השונים. ואחרי זאת ולמרות זאת, אנסה לכתוב לך מעט מחשבות שעלו בי בעקבות מכתבך, ואקווה ואתפלל שהן יהיו לך לעזר במידה כזו או אחרת.

מלבד חוסר האונים, אני חש במכתבך בלבול גדול, וגם עירוב בין עיקר לתפל. אני חש גם צער גדול על אשתך, שבזמן שאתה עסוק בקשייך ובבדידותך, אף היא נידונת לבדידות ולחוסר הערכה מצדך.

אני רוצה לכתוב קודם כל על שתי בעיות עיקריות או כשלים משמעותיים, שנראים לי קשורים לעצם העניין.

האחד – קלקול הרצון; והשני – ציור דיכוטומי של דרך ההתפתחות של האדם או של המשמעות שלו (גם זו הדתית) בעולם.

אתחיל עם הרצון. הרצון הוא הכח שמריץ אותנו בעולם. הוא זה שגורם לנו לקום בבוקר. במצב קיצוני של חוסר רצון – האדם נשאר במיטה כל היום. מה הרצון שלך? מה התשוקה שלך? מה התפילה שלך?

לפחות בדברים שכתבת אני שומע קול חלש. אני שומע קול שמבקש רק: הניחו לי. נמאס לי. תנו לי שקט תעשייתי. תעצרו את הרכבת – אני רוצה לרדת. רוצה לנוח קצת באיזו תחנה בצד. תמשיכו בלעדי.

האמת היא שאני מבין את זה לגמרי. אחרי שנים רבות שבו "רצת" עבור "רצון" של אחרים – המשפחה, הרבנים בישיבה, הסביבה וכו' – הגיע שלב שנמאס לך. הריצו אותך; מתברר לך עכשיו שבכלל לא רצית את הדברים בעצמך, שלא אתה הוא זה שבחרת. אני חושב לעצמי איזה עצוב זה (וגם לא חכם במיוחד) שמונעים מהאדם את התפתחות הרצון הטבעית שלו.

אבל לפעמים פשוט ההתפתחות באה מאוחר, ואף אחד לא אשם בכך. בכל מקרה, השאלה הגדולה היא: איך משקמים את הרצון? איך הופכים לאיש עצמאי שאחראי על גורלו ורוצה בטוב? איך מגדלים שתיל חדש של מוטיבציה להתפתחות משמעותית, וללקיחת אחריות? כידוע, אחריות איננה דבר שאפשר להטיל עליך, אלא משהו שאתה בוחר לקחת על עצמך. הדברים מהדהדים לי דברים שאני חושב עליהם הרבה לאחרונה. אשתף אותך:

בני היקר חגג לא מזמן בר מצווה, ואני מוצא בעצמי דאגה לכך שימלא את החובות המוטלות עליו. כשאני לא בבית אני מתקשר (משתדל באגביות) לבדוק שהוא זוכר ללכת להתפלל בבית הכנסת, מעיר אותו לזמן קריאת שמע וכו'.

מצד שני, יש קול אחר בתוכי שנרתע מהפעולות האלה. אני מבקש לשחרר את עצמי מהאחריות (הרי אמרתי "ברוך שפטרני"). הייתי רוצה שייקח אחריות על עצמו. מדוע אני בכל זאת מתקשה לשחרר?

כי אני מפחד שאם אעזוב את תפקיד האחראי, התפקיד יישאר מוטל על הרצפה, והבן שלי לא יאסוף אותו וייקח על עצמו את האחריות.

אפשר לבקש מבן אדם לקחת אחריות, אבל אי אפשר להכריח אותו לקחת אותה. בנוסף, לקיחת אחריות מתרחשת בהדרגה, לפי ההבנה של האדם ולפי הבשלות שלו, ומה יקרה בינתיים? בינתיים הרי ברור שהמצב עלול להחמיר. שהוא עלול לפספס תפילות, או קריאת שמע בזמנה, וכדומה. האם אני מוכן לכך שהמצב יחמיר? אני תוהה הרבה האם יש איזו נקודת אפס, שבה מישהו אחד מסיר את האחריות ומישהו אחר לוקח אותה משם, או שאין חיה כזו, ובהכרח צריך לצפות להחמרה במצב (שהוא יירד מתחת לאפס), ושצריך להמתין בסבלנות ובשתיקה ולחכות שהדברים ייבנו ויתעצבו לאט לאט. יש כאן נקודה מאד משמעותית והיא: ההבנה שתהליכים משמעותיים של בניה לוקחים זמן. שיסודות צריך לבנות מתחת לאדמה, ושבשביל לבנות יסודות טובים, יש צורך בחשיפת הקרקע, ובחפירה של בור גדול בעומק האדמה.

וזה מוביל אותי למה שנראה לי כמו הכשל השני והוא תפיסה חד ממדית או דיכוטומית של דרך התפתחותו של האדם בעולם, הן מבחינה אנושית והן מבחינת מה שהקב"ה רוצה ממנו (לפחות לפי תפיסתנו). אתה משרטט במכתב שלך ציר אחד שאפשר לנוע רק עליו, ימינה או שמאלה. מן הצד האחד – "אברך" ו"אשת אברך" שמייצגים אדיקות דתית, ושמאלה מהם על הסקאלה ניתן להימדד רק לפי החולשה וההתרופפות מן האדיקות הנ"ל – בהתאם למיקומך על הציר. הראייה החד ממדית הזו היא לדעתי פרי של תפיסה או חינוך מסוים שנפוץ במחוזותינו: יש רק ציר אחד שעליו אפשר לנוע. בקצהו האחד אברך ובקצהו השני חרד"ק. זו תפיסה שאינה מאפשרת ראייה מרחבית משוכללת יותר, מרובת ממדים, שתופסת את המציאות גם בפרמטרים וצירים שונים של התפתחות נפשית, רגשית, מוסרית, שכלית, לצד מנעד צבעים מפורט גם בתוך ההתפתחות הדתית של האדם.

שתי הנקודות האלה עולות בי כתגובה לדברים שכתבת. ראשית, הנושא הזה של חולשת הרצון, או חוסר המוטיבציה ליטול מחדש את האחריות, מתוך בחירה עצמאית, זהו מצב לא טוב. ברמה האישית, אני מכיר אנשים שעם הזמן "הרימו ידיים", והחליטו (במודע או של במודע) לוותר על פעולה גדולה בעולם, על חיבור לרצון גדול ולתשוקה. ונכנסו למין שקיעה קבועה במצב סטטי של רצון חלש.

במחשבתי עולים כמה אנשים שאני מכיר שמסתובבים שנים רבות בעולם באותו מצב מדשדש. והחידוש הוא, שחלקם עזבו מחויבויות, או מסגרות של נישואין, מתוך מחשבה שהן אלה שתוקעות אותם בהתקדמות.

אבל התברר שדבר לא השתנה. העזיבה של המחויבות – לא הכניסה בהם תשוקה לבנייה עצמאית של מחויבות חדשה, טובה, מתפתחת (והרי בסוף בשביל להצליח בכל תחום שהוא, בין אם מדובר מדובר בזוגיות, עבודה, או התפתחות בכל מישור).

במקום זאת, הם המשיכו לדשדש, באיזו תנוחה קבועה של נים ולא נים, ו"לסחוב את החיים". כך שיש מקום לחשוש שגם שינויים של התנאים החיצוניים, יכולים להתברר כשינויים קוסמטיים ושינויי תפאורה בלבד.

אם מדברים על גירושין – אז עוד לפני שמדברים על המחירים, צריך לקחת בחשבון שלפעמים שינוי של תנאים חיצוניים איננו משנה דבר בהלך הנפש, והאדם גורר איתו את אותם דפוסי התנהגות למערכות יחסים אחרות בחייו.

הנקודה השניה היא העמדת הכל על הציר החד ממדי, כפי שניסיתי לתאר זאת קודם. אני לא בקי בפרטים ואני מתאר לעצמי שהקושי הזוגי בינך לבית אשתך מורכב יותר, אבל אתה בחרת לתאר את הקונפליקט באופן המסוים הזה – כשהוא עומד על הציר הבינארי של אברך/לא-אברך. אני מאמין ששני אנשים שונים מאד בהשקפת העולם שלהם, ובאופי שלהם, ובטעם האישי שלהם וכו' וכו' יכולים לקיים מערכת יחסים זוגית טובה ועמוקה, ולהיות שותפים מעולים לחיים. בעצם זו לא אמונה.

אני מכיר ויודע שזה קיים במציאות. זוגות שיכולת התקשורת שלהם ויכולת החיבור ושיתוף הפעולה, והאהבה, והכבוד ביניהם, גורמים להם להיות זוגות מצוינים למרות פערים משמעותיים במישורים שונים. וכך גם לאידך גיסא – המחשבה שאם רק יהיה תוֹאַם במישור ההשקפתי, אזי החיים יהיו נפלאים מבחינה זוגית – היא בבחינת אשליה.

אני לא יודע אם יש לך מושג כמה סבל ומרורים אפשר לאכול מזוגיות עם אשה ש"רק" מתאימה לך מבחינת הסגנון הדתי, אבל תציב אתגרים תקשורתיים וזוגיים מסוגים אחרים לגמרי. וכאמור לעיל, אילו מבנים תקשורתיים ודפוסי פעולה שהכשילו את הזוגיות הראשונה יבואו לידי ביטוי גם בשניה.

חשוב לי להדגיש שאני לא מביע כאן דעה כללית על גירושין, לא במקרה שלך ולא בכלל. זו שאלה שאין לי את הכח ואת האפשרות להכריע בה. ברור לי שיש פעמים שצריך להתגרש, בהחלט. אבל ברור לי שגם אם זה הצעד הנכון לעשות (משקלול כל הרווחים וההפסדים), הוא צריך להיעשות מתוך כובד ראש, מתוך בגרות גדולה, מתוך ראייה רחבה של המציאות, ולא כאיזה מחשבה על "פתרון קסם" שיעלים בפעולה אחת את המורכבות הגדולה של החיים. כאמור, אני יכול להעיד על אנשים שאני מכיר שחשבו שהגירושין הם פתרון, וגילו לאחר מכן שהם גוררים את הבעיות ואת דפוסי ההתנהגות המסובכים והמטרידים למערכות יחסים אחרות בחייהם.

לכולנו יש נקודות עיוורון ביחס לחיים שלנו, ורק בשביל לקבל פרספקטיבה נכונה, שתאפשר לנו לפעול באופן חכם, אנחנו חייבים להתייעץ ולשאול ולחקור.

היום יודעים שתהליך טיפולי טוב יכול להיות מתנה לחיים, הוא יכול לשנות את האדם לטובה, גם אם הסביבה שלו לא משתנה.

יחד עם זאת, אני מרגיש שקל היום לומר לאנשים: לך לטיפול. אנשים מבינים שישנה חכמת נפש, שישנם אנשי מקצוע, שאפשר להיעזר, ושאפשר להשקיע גם באיכות החיים הנפשית ולהתפתח;

אבל נראה לי שיותר קשה היא ההבנה שהמטפל לא יושיע אותך וייקח את האחריות במקומך. חייבים מישהו שייקח אחריות ותמיד זה צריך להיות האדם עצמו ולא המטפל או היועץ.

למרות שאנחנו יודעים ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", צריכה להיות התעקשות מצד האדם עצמו לצאת מבית האסורים, הגם שהוא צריך את עזרת האחרים בכדי לצאת.

אני נזכר במשל (האהוב על המשגיחים) של רבינו יונה, על אותו אסיר שלא מיהר להימלט כאשר נפרצה חומת בית הסוהר: "קשה יום, הלא המחתרת חתורה לפניך…". האדם צריך לייצר בעצמו בקשה פנימית עיקשת לצאת מהמצב. לא תמיד המטפל והיועץ הראשון שיפגוש יהיה בדיוק מי שיתאים לו, וצריך אחריות על התהליך והתמדה ועבודה.

בכך אני חוזר שוב לעניין הרצון. אני מרגיש שאולי זה הדבר שצריך לטפח. להקשיב לרצון הפנימי ולנסות להבין מה בעצם אני רוצה? מה מסתתר מאחורי הבקשה לאשה אחרת? אני רוצה הכרה, אני רוצה מנוחה, אני רוצה להיות מחובק ומקובל כפי שאני, מבלי תנאים, אני רוצה הבנה, אני רוצה מפלט מהבדידות הקיומית וכו' וכו'. כל אלה (ואחרות) הן בקשות עמוקות, שורשיות, לגיטימיות, ורק השאלה היא האם יש רק דרך אחת למלא אותן. זו עבודה של חשיפת הרצון הפנימי, הקשבה חכמה אליו, ומציאת הדרך להמתיק אותו ולכוון אותו לטוב.

[אם אפשר לרגע להכניס כאן משהו בסוגריים: התפילה היא בעיניי אמנות טיפוח הרצון. זה משהו ששווה לחוות אותו. אנחנו מכירים את התפילה השגרתית, הרוטינית, הבנאלית כבר בעינינו. אנחנו מכירים את המסגרת החיצונית. לעתים לצערנו אדם יכול להיות דתי במשך שנים רבות ולא לחוות את החלק הנפשי, השירי, הקסום, של התפילה. קשה להאריך כאן, אבל בשתי מילים: תפילה מתחילה באמנות ההקשבה לפעימות הלב, טיפוח אש הרצון והתשוקה, היא קול הברה שהאדם משמיע בעולם, תחילה מהוסס, כמו תינוק שלומד לדבר, מנסה למצוא את השפה שלו, ואחר כך בבטחון יותר, בהתרפקות, בבכי ובשמחה, בייאוש ובתקווה. חתירה לקראת מישהו. חידוד העמידה שלי בעולם כמישהו שרוצה לשנות ולהשתנות. וגילוי איטי משמח שקולי נשמע ושיש אוזן ששומעת.]

כתבתי אולי עד כה ברמה תיאורטית. ברמה המעשית יותר אני לא ממש בטוח, כי אני לא מכיר אותך מספיק, אבל גם כאן – רק על סמך הדברים שכתבת ומתוכם – עולות כל מיני מחשבות:

ראשית, אלמנט הזמן, פנית לפני שנתיים, והנה עכשיו אתה פונה שוב. מה קרה איתך בשנתיים האלה? אינני יודע. עולה המחשבה שפחות או יותר נשארת באותו מצב.

יש פה גם נקודת אור בעיניי: זה אומר שלא עשית מעשה קיצוני של שבירת גבולות. יכול להיות שיש כאן איזה אינסטינקט טוב ובריא של זהירות, אולי לאו דווקא משהו מודע אבל איזה קול פנימי שקורא לך שלא לקרוע את כל החבלים ולשבור את הכלים. אפשר לראות גם את הסטטיות הזו ככלי מחזיק ברכה, כמשהו שיכול לאפשר מרחב בטוח שבו אתה יכול לחקור ולהתפתח באיטיות בלי שיפריעו לך, ובלי שתהיה אנוס לעשות דברים שאפשר גם להתחרט עליהם מבלי אפשרות לתקן.

מאידך אני חייב להיות גלוי: כבר עברו 6 שנים מהנישואין וזה קריטי שתעשה עם עצמך תהליך בירור משמעותי, ויפה שעה אחת קודם. אי אפשר עוד למשוך ככה את הדברים, בחוסר מוטיבציה ובחיפוש אחר פתרונות קסם.

אף אחד לא יתקן את חייך אם לא תיקח אחריות על עצמך.

וחייבים לומר, שיש כאן עוול גדול כלפי אשתך (גם אם אינך אשם בו). לדבריך אתה מאמין ויש לך דרך רוחנית משלך. בדרך התורה שאני מכיר הבסיס להכל הוא אנושיות, ו"בין אדם לחברו" קודם ל"בין אדם למקום". אז לא יכולה להיות הצדקה לכך שיתייחסו אליה כאל אובייקט, כאל שיקול כלכלי, או שיקול של נוחות (דירה, פרנסה), ולא יכולה להיות הצדקה שהיא תחיה בבדידות ובחוסר הערכה.

ממה שאני מבין אשתך לא מציבה לך תנאים או אולטימטומים. היא בסך הכל "מוכנה" להיות איתך, ונראה מדבריך שאפילו רוצה בכך מאד. אתה כותב שאתה אוהב אותה. אני לא מבין כיצד זה בא לידי ביטוי בקשר ביניכם. בכל מקרה, עדיין האחריות קוראת לך שתיטול אותה (ואי אפשר להכריח לקחת אחריות). האחריות אומרת שהיא "אשת בריתך", כמאמר הפסוק, והיא אם ילדיך, ומשום כך – היא חלק מחייך, ובשר מבשרך (וכפי שרש"י כותב ש"והיו לבשר אחד" נעשה על ידי הילדים). במידה מסוימת, זו כבר דרך שאין ממנה חזרה.

מסיבה זו ועל הרקע הזה, אני מוצא בעצמי חובה להכריז שאפשר לבנות זוגיות טובה ועמוקה, גם במקרה של פערים מנטליים ואחרים.

אני חושב שמבט על פרמטרים כאלה או אחרים של אופי והבדלי השקפה וכדומה, ככאלה שיכשילו בהכרח את הקשר הזוגי, הוא טעות. זה נכון שאם נבקש להתאים בני זוג, נשתדל שיהיה ביניהם דמיון ושפה משותפת, נחפש כמובן התאמה, תחומי עניין משותפים, וכדומה; אבל יחד עם זאת, אנחנו מכירים כל כך הרבה זוגות שהיו "מושלמים" מבחינת ההתאמה, אבל הנישואין שלהם לא צלחו, ולעומת זאת זוגות שהפערים ביניהם גדולים, והם בכל זאת מצליחים לייצר חברות וזוגיות ושותפות מעולים. היום, כידוע, יש זוגות מעורבים (שבן־זוג אחד חילוני ובן־זוג שני דתי או חרדי), שמצליחים לחיות חיים משמעותיים ויפים יחד ומקיימים זוגיות טובה.

נקודה נוספת, משמעותית בעיניי. היא המחשבה על רצון ה'. גם כאן בעוכרינו התפיסה הדיכוטומית, השטחית, שאין להקב"ה בעולמו אלא אברכים צדיקים בלבד, שאין להם גוף ולא דמות הגוף והם חופשיים מן היצר הבוער ומכל חמדות העולם הזה; שיש עסקת חבילה אחת; שיש רק צורה "נכונה" אחת לקיים את רצון ה'. תפיסה זו מובילה אותנו לגישה של הכל או לא־כלום.

כנגד זה חייבים לדבר על השלבים הכי ראשוניים, הכי אנושיים והכי בסיסיים: גם להיות אבא טוב לילדים זו עבודת ה', וגם לעשות את מסע החיים שלך וההתפתחות שלך זה עבודת ה', ולקחת אחריות על החיים האישיים זו גם עבודת ה', ולהיות אביר לב ובעל ברית ונאמנות לאשה שזימן לך הקב"ה – היש עבודה רוחנית גדולה מזו? והרי כתבת שאתה מאמין בה' – והרי גם הוא מאמין בך, ומחייה אותך ורוצה אותך בעולם, ויש לך דרך לעבור, וגם זאת ניתן לך ממנו.

ואם כן, אתה ואשתך נמצאים על אותה הדרך, רק בנתיבים שונים. כל אחד עובד ועושה את מסעו ואת חלקו בכלים שלו, וכל מה שצריך הוא פשוט לספר את הסיפור הנכון, קודם כל לעצמך, ואחר כך זה לזו. הסיפור הוא שאתם גם שותפים וגם נפרדים. שותפים במסע החיים ובגידול הילדים שלכם, בונים ומנהלים תא משפחתי אחד, ויכולה להיות ביניכם חברות ואהבה; אבל במקביל אתם גם נפרדים, ומכבדים כל אחד את השני בדרכו ובמסעו בעולם. לכל אחד יש את החשבון הפרטי שלו עם הקב"ה, וזה לא תפקידו של מישהו אחר להיות השופט שלו. הקב"ה נותן לכל אחד את דרכו. האחד, דרכו דרך של טלטול וסערה, של תהליך והתפתחות; והשני, דרכו דרך הנאמנות הפשוטה, הביתית, היציבה.

לא תמיד קל לצאת מנקודת הקיום שלי ולהעריך את השני על צורת קיום הפוכה משלי. זה קצת תלוי בנקודת המבט. באופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור.

אנסה להמחיש את זה קצת: מצד אחד, אני יכול להזדהות עם הזלזול שלך באנשים מקובעים, שתקועים באותו מקום במשך שנים ארוכות (כמו שאתה מתאר את אשתך).

כאחד שחי חיים של קפיצה וסערות, זו גם נקודת המבט האינסטינקטיבית שלי; אבל עם הזמן למדתי להבין שיש יתרון גדול גם לאופן הקיום ההפוך. לאשתך יש יתרון גדול שאין לך.

זה מזכיר לי את הביטוי "נשים שאננות" שמובא בספר ישעיהו. יש משהו קריטי ונחוץ בשאננות הנשית (ואני מודע לכך שאני עושה כאן הכללה על הנשים). היא מאפשרת יציבות של בית, היא מאפשרת מסגרת בטוחה לילדים, וגם לגבר.

האם-רעייה היא כמו רחם שצריך לגדל ולהחזיק את כל שבריריות הקיום. היא המעטפת, היא החומה, וככזו צריכה להיות בה לפעמים איזו קשיחות או חוסר התגמשות. האמא לא יכולה להיעלם, לשבור את הכלים, היא צריכה להיות שוקטת על השמרים, היא צריכה להיות שם בשביל אחרים.

את כל זה קשה לראות כשאתה עומד על הציר הדיכוטומי, השיפוטי, של האברך/לא־אברך. מסתבר שגם אשתך חונכה לתפיסה השגורה הזו, וגם היא רואה את הדברים מתוך הציר הזה (קראת לזה במשפט יפה: "אשת אברך ללא אברך"), אבל אם אתה תצליח לשים לב למורכבות שבדבר, ולספר את הסיפור בצורה חכמה יותר, תוכל גם להנכיח את זה בבית. הקשר עם אשתך צריך להיות של חברות ושל שותפות, גם אם לכל אחד יש את דרכי הביטוי שלו בעולם. אנחנו יכולים לראות זאת בעולם – אנשים שהם חברים ושותפים טובים גם אם הם שונים בדעותיהם ובהשקפותיהם. על בסיס שותפות, חברות וכבוד הדדי, יכולה גם לצמוח ולגדול האהבה.

לכן, נדמה לי שלפחות בשבילכם הציר של רמת קיום שמירת המצוות צריך להיות מחוץ לסיפור. מתוך כבוד הדדי שכל אחד הולך בדרכו. לאחד ניסיונותיו והגלגולים והתהפוכות שהוא צריך לעבור, ולשני הנסיון להכיל את השני על תהפוכותיו. ובמקביל, הקב"ה לא יוצא מהתמונה. הוא לא מחוץ לסיפור בכלל, אבל הוא נכנס באופן אחר – על בסיס האמונה שהוא נותן לאדם את החיים שלו בעולם ואת התפקיד שלו, והוא זה ששופט אותו. זה נכון לגביך, אבל גם לגביה. כמו לך, גם לה יש את היתרונות והיופי בדרך שלה, וכמו שאתה רוצה שהיא תראה את זה אצלך כך אתה צריך לראות את זה אצלה.

אוסיף מחשבה קצת יותר מעשית על היוועצות עם איש מקצוע מתחום הטיפול. אני חושב שמאחר ואתה לא מציג מצוקה נפשית מוגדרת, כמו חרדה או דכאון וכדומה, אין לך צורך בטיפול מכוון מטרה, וכדאי לחשוב על פניה לאיש מקצוע, חכם ורגיש, לא לשם ריפוי עניין ספציפי, אלא בכדי לעבור איזה תהליך ומסע של בירור פנימי, מן הסוג שעושים בשיטה הפסיכואנליטית. בדרך זו מנסים לקלף קצת שכבות ולחקור את הנפש, את הצרכים והחסכים שלה. זה מאפשר לקבל פרספקטיבות מאירות ממש.

כל הקשר שלנו עם הקב"ה, והקשר הזוגי, והקשר עם הילדים ועם ההורים, בנוי על דפוסים מסוימים, דפוסי היקשרות שלמדנו כשהיינו ילדים, דפוסים שטבועים בנו מילדות ודפוסים שרכשנו. בנוסף, מה שלעתים נדמה לנו כצורך מסוים, גלוי, פשוט, הוא קצה של משהו עמוק יותר, ואם נלך עד לשורשו יתברר שאנחנו צריכים ומחפשים משהו אחר, ואפשר למלא אותו בצורה אחרת, נכונה וטובה יותר. לכזה מסע צריכים לבוא, כמו שכתבתי לעיל, מתוך אחריות כלפי עצמי, מתוך הבנה שמנגד עומד הסיכון לדשדש ולהמשיך עוד כמה שנים בדיוק באותו מצב, ולפעמים במשך שנים רבות, וששינויים חיצוניים בלי טיפול בשורשי הדברים – על פי רוב יניבו את אותן התוצאות.

לקראת סיום, מה התשובה שלי? מה העצה שלי אליך? כתבתי פה כמה כיווני מחשבה ואיני בטוח מה מהם יתאים לך, אבל אם הייתי צריך להעמיד את הדברים על רגל אחת, הייתי אומר "טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות".

חייבת להיות איזו החלטה פנימית ועיקשת בלבו של האדם לפעול נכון, לקחת אחריות על חייו. מגיע שלב שבו כל הפיגומים מסביב כבר לא מחזיקים, ולא יעזרו כל המלקיות שבעולם אם האדם לא רוצה בעצמו. גם לא יעזרו כל ההאשמות והמחשבה שאם רק היה לי משהו אחר/אשה אחרת/חברה אחרת וכו' הייתי בן אדם אחר. בסוף אתה אחראי על החיים שלך, ולא רק על חייך – יש כאן השפעה ישירה על אושרם וטובתם של משפחתך. אם תרצה או לא תרצה ליטול את האחריות על הכתפיים שלך – זה כבר לא בידיים של אף אחד מלבדך.

אפשר להשתמש במשפט "טובה מרדות אחת בלבו של אדם" בפרפרזה – אני חושב שכמו "מרדות" בלבו של אדם, צריכה להיות גם אופטימיות חזקה בלב האדם. טובה תקווה וטובה אמונה בלבו – יותר מכל דיבורים שמישהו אחר יאמר וישכנע. גם התקווה צריכה להיות עיקשת ומתמדת (קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'). אם המסר הראשון הוא לקחת אחריות לשינוי חכם של מה שבכוחנו לשנות, הרי שהמסר השני הוא לחתור לראיית הטוב בעולם, להשלים עם מה שאיננו יכולים לשנות ולשפוך עליו אור של חסד בעצם מבטנו, להתמיד בפרשנות מיטיבה של הזולת ושל עצמנו, ובכך להחדיר שמחה והודיה בחיינו. בפרפרזה נוספת, על "תפילת השלווה", הייתי מתפלל: אֵלי, תן לי את העיקשות וההתמדה לפעול לשינוי ותיקון הדברים אשר ביכולתי לשנותם ולתקנם, ואת התבונה לחיות באהבה, בשמחה ובאופטימיות, עם מה שאין ביכולתי לשנות.

אני מאחל לך שתמצא את הדרך לעשות את הבירור העמוק הזה, שתמצא את הכוח והעוז בך ליטול את האחריות על חייך, להתעקש על הדברים החשובים באמת, להיות אהוב ורצוי בעיני אלוהים ואדם, ולרצות ולאהוב בעצמך.

בתפילה ובתקווה,

אלי