שלום וברכה
ראשית כל, תודה על השאלה. כדאי היא ההזדמנות לחזור ולהתבונן בשורשי האמונה, ואני שמח לראות שהנושא התאולוגי – ההתבוננות על הא-ל ועל דרכיו – מעסיק אותך. עיסוק זה הוא אך טבעי ואך וראוי עבור האדם החושב, שאינו מקבל את האמתות אתן הוא גדל כמובנות מאליהן, אלא מבקש לחקור ולדעת. ובסוף התהליך – תהליך שאין לו באמת סוף, אבל יש לו בהחלט "תחנות" – יוצאת האמונה מחוזקת שבעתיים.
עלה אפוא והצלח, חזק ונתחזק!
ולגופם של דברים, אתחיל דווקא מהסוף. אתה מסיים וכותב כי "במקום לתרץ תשובה כזו, אפשר פשוט להישאר בשאלה". באופן כללי הנך צודק: עדיפה שאלה טובה מתשובה חלשה, וכבר אמרו ש"לא מתים משאלות". אך כמובן השאלה היא: לאיזו שאלה אתה מתכוון? אם השאלה היא: "אני יודע שהא-ל קיים, אך אינני יודע מהי ההוכחה לכך" – אזי אכן, השאלה לא מפריעה במיוחד, ותכף אחזור לכך. אך אם השאלה היא: "שמא אין הא-ל קיים בכלל" – אזי הסיפור הוא אחר.
אינני יודע אם ניתן "להוכיח" את קיום הא-לוהים בהוכחה מדעית או פילוסופית. אני כן מודע לכך שהרבה ניסו, ההוכחות הותקפו והוטל בהן ספק, ועדיין ממשיכים הוויכוחים עד היום הזה. באותה מידה, נדמה שכל ניסיון להוכיח שאין הא-לוהים קיים, נועד לכישלון חרוץ. אבל אינני חושב שהנושא כאן הוא באמת "הוכחות". הנושא הוא יותר ברירת המחדל, אינטואיציה, וחיזוקים.
ברירת המחדל היא שיש א-לוהים. כך תמיד היה, וכך המצב עד היום אצל רוב רובם של באי עולם. ואם לא א-לוהים כפי שאנחנו תופסים אותו, אז איזה כוח או כוחות על-טבעיים הקיימים במישור וספֵרה אחרים משלנו.
אני חושב שברירת מחדל זו מושתתת על אינטואיציה אנושית בריאה, המביאה אותנו לקבוע, במודע או שלא במודע, קביעות פשוטות כגון "לא ייתכן שכל העסק הזה במקרה", או "לא ייתכן שכל הקיום הוא חסר תכלית" – וכדומה. אינטואיציה זו, המשותפת לכל באי עולם, מעניקה לנו נקודת מוצא, ברירת מחדל של אמונה בא-לוהים.
אך אין זו סוף הדרך. לפעמים מנקר במוחנו הקול הספקן ותוהה: "אולי באמת הכל מקרה?" "אולי אין תכלית". שתיים הן התגובות מול אותו קול. יש שנותנים לקול הספקן תושבות קבע, וחיים בספק תמידי שמא אין א-לוהים. היות שדת נטולת א-לוהים הנה חסרת משמעות לחלוטין, ברור שחובת הדת היא להשתדל לפתור את הספק, ולחזור לברירת המחדל של אמונה בא-ל. לכך פונים לחיזוקים.
חיזוקים אלו הם אישיים ומשתנים מאדם לאדם. יש הפונה לדרך הפילוסופית, יש שמתבוננים בהיסטוריה, יש שפונים לחוויה האנושית, ויש גם דרכים נוספות. הפילוסופיה תדבר על ההוכחה שרמזת אליה בשאלה – הוכחת הסיבה והמסובב – ולשאר טיעונים פילוסופיים שהרבו ההוגים להעלות (ראה לדוגמה את ספרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, אלוהים משחק בקוביות). ההתבוננות בהיסטוריה תגלה את הא-ל בהישרדות הנסית של עם ישראל, או באירועים היסטוריים אחרים המחזקים את האמונה. והפונה לחוויה האנושית יפגשו את הא-ל בחוויות רוחניות מסוגים שונים.
חיזוקים אלו אינם מהווים, בדרך כלל, הוכחה אבסולוטית וניצחת. קשה להעבירם לאחרים. אין ערובה שניתן לעשות בהם שימוש חוזר, ותקופות שונות עשויות לדרוש חיזוקים שונים. אך די בכך כדי לחזור לברירת המחדל, לתפיסה האינטואיטיבית והבהירה של קיום הא-ל – עד לפעם הבאה שמתעורר קול הספקן.
קול הספקן נותן לנו הזדמנות לחזק את ברירת המחדל, ומטבע הדברים אותם חיזוקים פועלים לדחיית הקול, ולהופעתו בתדירות הולכת ופוחתת. אך גם אם הוא ממשיך להופיע, זה בסדר, ובתנאי שזה בא בצורת "רצוא ושוב" – כאורח חולף ולא כדייר קבע. כדייר קבע הוא מאיים לא רק על האמונה שלנו וממילא ה"דתיות" שלנו, אלא אף על האנושיות שלנו. הוא עשוי לאיים באותה על האינטואיציות הבסיסיות שבהן ניחן בן האדם ביחס לטוב ורע, למועיל ולמזיק, ליפה ולמכוער.
ניכר מתוך שאלתך שפגשת את קול הספקן. זה בהחלט בסדר; כולנו הרי פוגשים אותו לעתים. אך מסיום דבריך ניתן להבין – וייתכן, כאמור לעיל, שאין זו כוונתך – שאפשר לתת לו דירת קבע. מכך יש להיזהר. גם בהעדר הוכחה, יש לזכור את ברירת המחדל – את האינטואיציה הבריאה שהקב"ה הטבע בנו – ולחשוב על דרכים שונות כדי לחזק אותה מול הספק המנקר.
ביחס לשאר הנקודות שהזכרת בשאלה – באמת נכון הדבר, אין לנו יכולת להבין את הא-ל במסגרת של זמן ומקום, שכן הוא אינו כפוף אליהם, וההתבוננות עליו בתוך מסגרות שאינן מכילות אותו מביאה בהכרח לכישלון. דרכיו ניתנות להבין ולהפנים. מהותו ידועה אך לו לבדו.
אני מקווה שדברים אלו סייעו לך במשהו, ומאחל לך הרבה מאד הצלחה בעניין גבוה זה ובכל תחום ועניין.
יהושע
[email protected]