שואלת יקרה מאוד,

לפעמים, הקדוש ברוך מפזר יהלומים מיוחדים על פני האדמה. מן הזן הנדיר. כאלו שמטרתם כאן, בעולם הוא להאיר חשיכות בעצם היותם, לתקוע דגל של גאולה בחבלי לידה ומצוקה ולהזכיר שיש אלוקים בעולם.

ליבי אומר לי שאת מן אותם היהלומים הללו.

נערה יקרה.

כמה מרגש לקרוא את מילותיך, את אהבתך העמוקה ודאגתך לאימך, לאביך, לכל הסובבים אותך. כמה מפעים להווכח בחכמה העמוקה שלך היודעת להפריד בין אהבתו של אביך לקשייו. כמה נפלא לקרוא על ההתבוננות שלך על חייך, על התחושה הדקה שמבינה כי יש משהו בהתנהלות היקרה והאכפתית שלך שאינו מדויק וקשה לשאתה.

ובכן יקירתי,

קשה עד מאוד לשאת באחריות כבדה כל כך ואת עודך בראשית נעוריך. אליבא דאמת- זהו גיל בו את אמורה להיות, לכאורה, נערה עליזה, משוחררת מכבלי דאגות פרנסה או שלום ומרוכזת בשמחת חייה ובתפקידים הנדרשים ממנה. כתבת כי את יודעת זאת ואין בידיעה הזו כדי לשחרר אותך מהעול והאחריות כיוון שבסופו של דבר- לולי את- דברים יוותרו ללא טיפול.

אני שומעת את דבריך ומבינה כל כך. מבינה את התחושה המתגייסת הזו, את הרצון והידיעה כי יש לך יכולת לעזור, את הדחף ואת האחריות ולא- איני אומרת לך “הניחי”, משום שאני חושבת כי אין בתוכך כרגע את הרצון ואולי אפילו היכולת להניח את הכל לחלוטין. אלא שעם קריאת מילותיך עולה בי הרצון והצורך לשלוח לך משוטים ואולי גם פנס לצלוח את אותו הים עצמו.

ילדים כמוך, אשר מהווים מעט “הורים” במערכות חייהם, אשר העין והלב שלהם פקוחים וטוב ליבם ממריץ אותם להרתם ולשאת באחריות של כל מה שקורה סביבם, נושאים עמם את הקושי בהיותם כה אחראיים כמו גם את המתנה העצומה של אישיותם הנותנת.במילים אחרות- התכונה הזו הופכת להיות המתנה הגדולה ביותר שלהם ובסופו של דבר- חלק נכבד מייעודם בעולם.

אבל, ויש אבל- תכונה זו היא גם עקב אכילס שלהם בהיותם אחראיים יתר על המידה ומתקשים לשאת.

הבורא צווה אותנו את החיים על מנת שנחיה. מצוותיו, כמו גם התמודדויות החיים כולן נכנסות יחד תחת ההגדרה של “וחי בהם”. כאשר אדם נמצא במקום בו הוא חורג משביל החיים אל מעבר לו- אות הוא לו וסימן כי חריגה זו- אין היא מכוונת לדעת עליון ולרצונו. לא זה מה שנדרש ממנו. אז מה עושים עם השאר?

מה עושים במצב בו לולי את תעשי- דברים לא יהיו?

אדם כמוך, אחראי ואכפתי, זקוק לידיעה עמוקה וברורה, גבול פנימי מובהק שיעמוד בתוכו ויתווה לו דרך על מנת שבאמת יוכל לתת, למלא את יעודו ולא לקרוס ולשלם מחירים כבדים.

דעי לך, יקרה,

בכדי שתוכלי לעזור, למשפחתך וגם לאנשים זרים, מאוחר יותר בהמשך חייך- עליך ללמוד להפריד.

ההפרדה הראשונה היא בתחושת ההזדהות. הכאב של הזולת נוגע בנו וזה דבר נפלא. נשיאה בעול עם חברו היא אחת ההגדרות המובהקות והעמוקות יותר לחסד ורצון הבורא. עם זאת חשוב לשמור על גבול שמפריד בין התמודדיותיו של האחר לחיי שלי. יש נטיה “להבלע” לתוך מצוקת האחר. לחוש כלפיה אחריות בלתי מוגבלת, עול ודחף לפעול.

את יודעת מהו שביל האמצע, יקרה?

לעשות ולעזור עד המקום שידך מגעת ואת נשארת שלווה ושמחה. מתי את חורגת מהגבול? כשאת מגיעה לחוסר איזון, שמחה, תעוקה, כבדות.

שביל החיים הוא הוא זה שישמש לך מצפן מדויק למידת ההשתדלות אותה את מתבקשת לתת.

את השאר יקרה- הניחי נא לרבונו של עולם לעשות.

אנחנו יכולים וראוי לנו להעניק, להשתדל, להתגייס- עד הנקודה בה ידינו מגעת, מתוך שמחה ואיזון שלנו (לא מכלילה מקרים יוצאי דופן או מצבי סיכון). סיוע- כדרך חיים- בתוך תוואי האיזון- “וחי בהם”.

אני רוצה לספר לך סוד מעניין.

את יכולה לעצור לרגע ולדמיין מה יהיה לו תעצרי מעט ותעשי רק מה שאת יכולה?

אגלה לך.

הסביבה שלך שנסמכה עלייך תלמד לאט לאט להצמיח כנפיים משל עצמה ולעוף לבד. לא תוותר לה ברירה.

יכול להיות שזה יקח קצת זמן. יכול להיות שיהיה כאוס בדרך אבל הבלאגן הזה יצמיח אנשים שיכולים ללכת- בלי הקביים שלך.

האם אין זה נפלא?

האם אין זה נכון יותר שכך יהיה?

ושני דברים נוספים בעניין הזה. נקודות שדומני שיעזרו לך לאורך כל ימיך:

האחד-

קחי לך זמן ביום. בכל יום. השמיעי ברקע מנגינה שקטה ומרגיעה ללא מילים והרפי לתוכה. הסדירי את נשימותיך והניחי לכל כולך להרפות לתוך רגעים עמוקים בהם את לא מחזיקה שום דבר על כתפיך. להיפך- דמייני כיצד את היא הנשענת, המתרפקת, הנשאת על כפיו של בורא העולם. כעולל. כגמול עלי אמו. הניחי לעצמך להיות ריקה, נחה, שקטה ורוגעת כי יש משהו אחר שדואג.

יתכן וזה יהיה זר לך בתחילה. אולי אפילו מבהיל אולם עם חלוף הימים נפשך תזכה למתנה שהיא זקוקה לה מאוד.

שחרור והשענות.

אנא, העניקי לה זאת. המשמעות העמוקה של מתנה כזו עבור הנפש שלך לא מסתכמת רק במנוחה גרידא כי אם בפתוח היכולות שלה להרפות ולהיות אדם מקבל ומושפע.

הדבר הבא הוא לומר לה, לנפש, שמותר לה לשחרר. יש משהו אחראי שידאג לדברים במקומה. לא עליה האחריות.

החשיבות של ההפנמה הזו היא היכולת להפרד מדאגה תמידית ולנשום לתוך ריאה גדולה של אמונה זכה.

כשאנחנו גדלים לתוך עולם בו האנשים עליהם היתה מוטלת האחריות לא מלאוה כראוי, בלי לשפוט אותם, כמובן- אנו תופסים את האחריות עלינו בעוד למעשה- יש רבונו של עולם.. הפנמה של תפיסה כי יש משהו אחראי שאפשר לסמוך עליו, לעשות את המוטל עלינו ולהרפות היא קריטית בכדי שחייך ילכו בתלם מאוזן בין אחריות להשענות.

ולשאלתך האחרונה.

יקירתי,

הלא את יודעת כי הנתינה שלך הצמיחה אדם גדול מתוכך.

הכאב שפגשת הפך אותך לאדם שיודע כאב מהו-

אדם כזה לעולם יהיה עניו ונקי משפוטיות כלפי אחרים. תמיד יוכל להבין את האחר ואת כאבו.

אלו הן מתנות שלא יסולאו בפז.

ועוד קוריוז קטן ומרגש:

ביפן קיים מנהג מיוחד.

כשכלי חרס נשבר- הוא לא נזרק לפח. היפנים נוהגים לאחות את השברים בדבק זהוב.

האמירה מאחרי המנהג היא:

השברים שעברנו בחיים לא הופכת אותנו לפחות טובים, להיפך. הם היופי המיוחד שהופך אותנו להיות מי שאנחנו.

יקירתי,

לולי מה שעברת לא היית את מי שהנך.

מה שעברת – אלו עיטורי הכבוד של נפשך ואישיותך.

אשרי מי שיזכה בך.

נשמי עמוק, יקרה.

השעני לתוך ידיים גדולות עד אין סוף ימצאי שם שמחה אמיתית.

כי ראויה את לשמוח.

שלך,

בהערכה גדולה,

דקלה