בס"ד

שואלת יקרה,

קראתי את השאלה שלך והדבר הראשון שבלט לי זה מידת האמת שלך. התמזל מזלך, שאת אישיות כנה ואמתית. האמת שזה לא סתם התמזל מזלך כי כדי להיות באופן כללי בן אדם כנה ואמתי צריך עיניים פקוחות (במובן המפוקח של המילה), צריך כושר התבוננות ומודעות, שכל ישר ותוכן – אמות מידה ערכיות ישרות וברורות, ואת התברכת בכל המתנות האלה או שסיגלת אותן לעצמך בעבודה אישית. כך או כך, אשרייך כי יש לך קנין עליהן. יחד עם זאת, את מזהה שבעלך "נמצא" במקום אחר. למרבה הצער, את חווה מולו פער, וכאילו לא די בזה, את גם מזהה את הפערים בתוכו. לגלות את זה, זו לא חוויה נעימה ומרוממת במיוחד… אני ממש יכולה להבין אותך שזה קשה לך.

במקביל ציינת שבמסגרת החינוך (הטוב) שקיבלת מהבית, את רוצה להישאר אשתו של בעלך ולא המשגיח הרוחני שלו. אממה, את זו שמרגישה נפגעת מהפערים הרוחניים שיש לו. את גם זו שמרגישה שהקשר הזוגי שלכם נפגע מהפערים האלה, ואת גם זו שחוששת מההשפעה שלהם בעתיד על ילדייך. אני קוראת את דברייך ומהנהנת ביני לבין עצמי במעין הסכמה פנימית. אפשר כל כך בקלות להבין אותך ולהזדהות איתך… ובכל זאת, מה עושים? איך נחלצים מהקונפליקט הזה?

רגע לפני שאת מתחילה לקרוא את תשובתי, אני מבקשת ממך שתקחי אותה בערבון מוגבל. את כותבת על נושא רגיש והשתדלתי לענות לך כמיטב הבנתי, אולם לפעמים התמונה מורכבת יותר ממה שמצליחים להעלות על הכתב, ולפעמים מצטיירת תמונת מצב שונה מהמציאות בפועל. אני מתפללת שלא תצא תקלה מתחת ידי, ולכן מבקשת ממך לבחון בינך לבין עצמך את מידת הרלוונטיות של הדברים לעולמך. אני מקווה שבסיעתא דשמיא תוכלי להרחיב את המבט על מה שקורה ואולי מתוך התבוננות נוספת תמצאי את בעצמך את הדרך שלך להתנהל בסיטואציה בצורה טובה וחכמה לטובת שניכם.

אז בואי נתחיל.

דבר ראשון – אופטימיות ותקווה. אתם נמצאים בתחילת הדרך בזוגיות שלכם וזה שלב כל כך חשוב שבו אפשר די בקלות לקבוע מה חשוב לכם ואיך אתם רוצים שהדברים יראו ויתנהלו ביניכם. הכל פתוח והכל אפשרי. זה ממש בידיים שלכם.

דבר שני שכדאי לדעת אותו זה שאת אשה וניחנת בבינה יתרה. את רואה דברים ומבינה דבר מתוך דבר וייתכן מאד שבעלך בכלל לא מודע למה שאת רואה ומבינה. זאת אומרת, שייתכנו הבדלים ברמת המודעות שלכם. ייתכן שאפילו בינו לבין עצמו הוא לא ממש רואה את עצמו מבחוץ או מבפנים (תלוי איך מגדירים מודעות…), והוא אפילו לא קולט את ההשלכות של המצב עלייך ועל הביחד שלכם. יש מושג פסיכולוגי שנקרא "חלון ג'ו-הארי" שמחלק ל-4 חלקים שונים את מצב הידיעה של בן אדם את עצמו:

דברים שאנו יודעים על עצמנו וגם הסביבה יודעת עלינו (מידע גלוי).

דברים שאנו יודעים על עצמנו והסביבה לא יודעת (מידע סמוי).

דברים שאנו לא יודעים על עצמנו וגם הסביבה לא יודעת (לדוגמא תת מודע).

דברים שאנו לא יודעים על עצמנו אבל הסביבה יודעת – אילו החלקים שבהם אנחנו "עיוורים" וצריכים לפעמים עזרה שמישהו ידליק לנו שם פנס קטן ויאיר לנו את החשכה.

עושה רושם מדברייך שבעלך נמצא איפשהו בסוג של נקודת עיוורון ביחס למימוש שלו את המחויבויות ההלכתיות שלו כעובד השם. הוא בוודאי יודע את ההלכות אבל החיבור המעשי שלו אליהן כנראה דורש בירור. המצב הזה עלול להיראות לך מפחיד ומאיים או מצב תקוע ללא מוצא אבל האמת היא שדווקא מהמצב הזה אפשר להרוויח הזדמנות פז בשבילך ובשבילו ובשביל הביחד של שניכם – אתם יכולים להתקרב יותר. יכולים להתקרב יותר אחד אל השני ויכולים להתקרב יותר אל השם יתברך.

בנקודה הזו הייתי רוצה לפצל את התשובה שלי למעין פרשת דרכים שמתפצלת לשני חלקים שונים. דרך אחת מתמקדת כל כולה בעבודה האישית שלך מול העניין מבלי לערב אותו כלל. דרך שניה היא בניסיון לגשש ולבדוק האם ניתן לעשות עבודה יחד איתו. מכיוון שאיני מכירה באופן אישי את הנפשות הפועלות אשטח בפנייך את שתי הדרכים (מסתמא יש עוד אפשרויות, אלא שזה מה שעולה בדעתי כעת), ואת תעשי כהבנתך.

כתבת בתחילת דברייך: "מה שקשה לי, מעבר לקיום מצוות בסיסיות. זה שאני מנסה לעזור לו, לעודד אותו, והוא מתכחש לכך מכל וכל". אני מציעה לך לשאול את עצמך, מה יקרה אם תפסיקי לעזור לו ולעודד אותו בתחום של קיום מצוות? (אבל רק בתחום הזה, בתחומים אחרים תמשיכי להיות אשה נהדרת כמו שאת בוודאי משתדלת).

מה יקרה אם תרפי את בעצמך ותאפשרי לו להתמודד שם בכוחות עצמו? זו שאלה שחשוב שתבחני בינך לבין עצמך. האם יש מצב שבמערכת היחסים שהולכת ונבנית ביניכם את נשאבת לתפקיד המשגיחה בניגוד לרצונך המודע?

יש מצבים בחיים שבהם תפקיד מסוים תפוס ע"י מישהו. כל זמן שהתפקיד הזה תפוס אין סיכוי שמישהו אחר ייכנס לתפקיד. אז מה עושים אם רוצים שמישהו אחר ימלא את התפקיד? פשוט, מפנים את המקום. קל להגיד אבל קשה ליישם…

במילים אחרות, ייתכן שבעלך מזהה את חוש האחריות שלך כלפי קיום המצוות שלו וכשאת "נחלצת לעזרתו" הגם שזה מתוך כוונה טובה ובאופן חיובי, הוא מיד מביע התנגדות באמצעות התכחשות למה שאת אומרת או מציעה. התגובה שלו אמנם מכאיבה לך ומותירה אותך "בחוץ", אך היא טבעית ומובנת בכל אופן, אין לך אפשרות לעזור באמת, וזו חוויה מתסכלת.

עכשיו, בואי ננסה לבחון את הסיטואציה הזו מנקודת הראות שלו. אף אחד לא רוצה שיכנסו לו בתוך המרחב האינטימי הייחודי הזה של בין אדם למקום שלו. זה מרחב כל כך מיוחד שבאמת גם השם יתברך בכבודו ובעצמו ברא אותנו כאלה שנשמור על המרחב הזה (שהוא גם מרחב הבחירה שלנו) ונגן עליו מפני כניסות מן החוץ. יש מצבים מיוחדים בהם אדם מרגיש שהוא יכול לשתף אדם אחר קרוב לנפשו במה שנעשה במרחב הזה אבל זה רק שיתוף ובאמת גם זה נתון לבחירתו. חשבי על המרחב הזה שיש לך מול השם יתברך ותגלי בעצמך שאת מודה על הפרטיות הזו ולא משתפת אחרים בקלות במה שנעשה שם. ועוד נקודה למחשבה – עד לא מזמן הוא היה רגיל שהוא בעצמו הבנאדם היחידי שהוא מוסר לו דין וחשבון על ההתנהלות הדתית שלו (בהנחה שהיה לו מנגנון כזה), ופתאום נכנסת אשה צעירה לתוך הסיפור הזה וגם היא "מאן דאמר", גם לה יש מה לומר על התפילה שלי או על זמן הקימה לתפילה וכיוב'. האמיני לי זו חוויה לא פשוטה בכלל. לוקח זמן לעכל את זה שבנישואין חוץ מהשם יתברך וחוץ מקירות הבית יש מישהי אנושית וחדת הבחנה שרואה אותי ורואה הכל, גם את מה שהייתי מעדיף להסתיר… זו נקודה חשובה בהבנה של עומק הזוגיות וביכולת להפיק ממנה תועלת לצורך בנייה בעתיד. אתם בתחילת הדרך וזה לוקח זמן להפנים את השינוי ולעכל אותו לטובה. כשאני כותבת לך "לעכל אותו לטובה" אני מתכוונת ליכולת הרגשית שלו להיעזר בך בתחום הזה. אלא שכדי להיות מסוגל להיעזר בך הוא צריך להיות בטוח במאת האחוזים שאת מבינה שזה מרחב הבחירה שלו נטו ושאת מכבדת את המרחב הזה.

בנקודה הזו אני שואלת אותך שוב – מה יקרה אם תרפי את בעצמך ותאפשרי לו להתמודד שם בכוחות עצמו עם המציאות הדתית שלו?

מה יקרה לך? איך תרגישי? מה יקרה לו? איך הוא ירגיש?

כמובן שיש הרבה תשובות אפשריות אבל ביחס אליו יש סיכוי סביר, גם אם קטן, שהוא ירגיש את השינוי, ויחפש את "העזרה" שלך ויתפלא איך את לא מזכירה לו ברכת המזון/תפילה ואת תעזרי לו להבין שזה עניין שלו מול הקב"ה והוא יצטרך להתמודד מול הקב"ה בכבודו ובעצמו ולא מולך (שזה אגב, מצב ממש מעולה ומה שמצופה ממבוגר אחראי). נדמה לי שיש יותר סיכוי שהוא יתאפס על עצמו וינסה לקחת אחריות באופן הזה ופחות ופחות סיכויים שזה יקרה כשיש לו "מזכירה פרטית לענייני דת"… (מקווה שהצלחתי לגרום לך לחייך בשורה האחרונה). אני מזכירה לך שבפתח דברייך ציינת: "בעלי בנ"א מקסים ומיוחד, עובד על מידותיו, ירא שמיים ושופע אמונה".

כעת אני חוזרת אל אותה פרשת דרכים שהזכרתי בהתחלה ומציעה לך כיוון אחר לגמרי. כמובן, הדברים נתונים לשיקולך ולבחירתך. סומכת עלייך שתהיי חכמה בבחירה שלך מה לקחת אם בכלל וכיצד להשתמש.

את מתארת את בעלך כאדם שחי אמונה ומדבר אמונה וכידוע השורש של אמונה זה האמון המוחלט שאנו נותנים בהשם יתברך ובתורתו. באותה המידה אמון ואמונה חייבים להיות הבסיס של מערכת היחסים המקודשת שבין איש ואשתו, אחרת איך נגיע למצב של "שכינה ביניהם" בלי אמונה? בלי אמון הדדי?

לעניות דעתי, בשלב הזה שבו אתם נמצאים תוכלו בעזרת שיתוף כנה ותקשורת פתוחה, מכבדת וזורמת ביניכם להרוויח אוצרות שאולי אי אפשר להרוויח בדרך אחרת:

שתפי את בעלך במצוקה שלך, שתפי אותו ברגשות שלך כשאת מגלה את הפערים הלא נעימים האלה, ותזכרי להיות רגישה הכי שאת יכולה. נראה לי שאם תדברי רק על עצמך ועל מה שזה גורם לך להרגיש בלי להיות שיפוטית או מאשימה כלפיו, (וכמובן, בלי להיות המשגיחה הרוחנית שלו) את עשויה לגלות הפתעות. אולי הכנות שלך תפתיע אותו והוא ירצה זמן להבין ולעבד את מה שקורה? אולי תגלי שהוא במבוכה מעצמו וקשה לו עם זה גם ככה? אולי תגלי שהוא פשוט זקוק לעזרה? אולי דרכך הוא יגלה שהוא זקוק לבירור רוחני מחדש וכך ילמד כמה יקרה התפילה שלו גם אם היא יחידית וגם אם היא באיחור? (בפרט כשזה כרוך בהתגברות על חוסר נעימות לאחר לכולל?) אפשר להוסיף פה עוד אפשרויות אבל אני מקווה שאת מבינה את העניין. זה חשוב שתלמדו לדבר על מה שקורה לכם. הנסיבות הלא נעימות הן רק אמצעי משמעותי שדרכו תלמדו לדבר בכבוד וברגישות על מה שקורה ביניכם. הקשר וההתקרבות שתרוויחו משיחה רגישה כזו עשויים להיות שווים את הניסיון הזה.

בשיחה כזו הוא צריך לשמוע ולהרגיש את האכפתיות שלך ממנו, את ההערכה שלך אליו ויחד עם זאת, את החיץ שהמצב הזה יוצר ביניכם. כמו שכתבתי, האמון הוא הבסיס לקשר הזוגי ולברכה ששורה ב"ביחד" הזה. כשיש ערעור באמון צומחת לה מן חומת הפרדה סמויה בין איש לאשתו ומחבלת בקשר. הוא צריך להרגיש ממך את הכאב שלך על הדבר הזה. תספרי לו כמה לך קשה עם זה שאת מתקשה לפעמים להאמין לו ולקבל ממנו. תתני לגיטימציה לאותם רגעים בהם הוא בעצמו מרגיש שאת לא מאמינה לו ותביעי את זה שאת לא משלימה עם זה. תדגישי בפניו את זה שאת רואה אותו כבן אדם טוב וירא שמיים שעובד על המידות ואת השאיפה שלך לבנות איתו בית של אמונה ואמון הדדי מוחלט. הוא צריך להרגיש שאת ממש רוצה להאמין לו!

בשיחה כזו כדאי לך לקחת בחשבון את עיקרון ההדדיות. למה אני מתכוונת? יכול להיות שגם לך בעצמך יש חלקים שאת לא מודעת אליהם, חלקים שאת "עיוורת" לגבי עצמך. יכול להיות שזה יעלה בשיחה כזו. יכול להיות שכשם שאת משתפת אותו ברגשות שלך בכנות, גם הוא ישתף אותך ברגשותיו. אולי הוא חווה את ההרגשה שאת בודקת אותו או אפילו "מחפשת" אותו? כמו שכבר כתבתי לך, עד לא מזמן הוא היה רגיל לתת דין וחשבון לעצמו ולהשם יתברך על שמירת המצוות שלו, ומאז שאת נכנסת לחייו פתאום הוא מגלה שיש לו שותפה לחשבון הנפש הזה וזה לא קל. תצטרכו לדבר בפתיחות על האחריות שיש לכל אחד מכם בנפרד על המצב, ועל האופן שבו זה משפיע על שניכם בו זמנית.

אני מציעה לך לקיים שיחה ברוח כזו בתנאי שאת באמת מסוגלת להתנהל בה בצורה נקיה רגשית, בלי שיפוטיות, בלי להטיל עליו רגשות אשמה ובוודאי ובוודאי בלי לבזות אותו בעינייך ובעיני עצמו. הרבה רגישות ותבונה נשית תצטרכי בשיחה כזו כדי לבנות ולטפח ולא חלילה להרוס. ואת יודעת מה? אולי דווקא בזכות מידת האמת שלך את בדיוק השליחה הטובה בשבילו? אולי דווקא את תוכלי לעזור לו ממקום של רעיה רגישה ואוהבת? הקב"ה הרי מזווג זיווגים ויכול להיות שאוצר יקר מחכה שתגלו אותו ביחד…

לסיום אומר לך את העיקר – את שונאת שקרים ומבקשת אמת אחת בפה ובלב ואכן דרישת אמת היא דבר יקר, ויחד עם זאת, תשימי לב שלא יקרה מצב שבו בשם האמת מגיעים היחסים ביניכם למצב של מחלוקת ופירוד חלילה. תזכרי שגדול השלום.

מתפללת בשבילכם שתמצאו דרך שבה שלום ואמת ואהבה הולכים שלובים זה בזה.

בהצלחה!

שירה ק.