דלג לתוכן
סיפור "פרשת המשגיח" שנעצר על האשמות חמורות, שהתפרסם לאחרונה, תפס אותי, כנראה בתוך שאר רבים וטובים. הסיפור זעזע אותי, ואני לא מפסיק לחשוב עליו. המעמד, הקהילה, הלבוש, החינוך, כל אלה לא עמדו לו ביום פקודה. אז אולי זה יכול לקרות לכל אדם ? איך אוכל לדעת שאני לא יהיה כזה ?
שואל יקר, כמוך, כמוני, כמו שאר אנשי עמך, מזדעזעים נוכח מעשים כאלו, וחשים, כמין תחושת קרקע יציבה שנשמטת פתאום. אם זה קורה אצלנו, בבית פנימה, כבר אין ביטחון. מעטפת ההגנה של "לי זה לא יקרה" – התחנכתי ליראת שמיים ולמוסר – נסדקת. ופתאום אנו חושבים, אם כן על מה בעצם אנו משקיעים כוחות, בקהילות ומוסדות הבנויות על חינוך ושאיפה לערכים עליונים. אם ברגע האמת, זה לא יועיל. ואם כך, מה היא כן הדרך הנכונה. אם ישנה בכלל.
זאת שאלה, מסוג השאלות המכוננות. המובילות אותנו, פנימה, אל עומק נקודת המבט שלנו על החיים. מנערת אבק הרגל של "מלומדה", ומפזרת ענני "סמוך". מישירה עיניים, מנכיחה מבט, לחשב חשבונו של עולם. [אקדים ואומר, כי אין בדברים אלו, יחס למקרה הספציפי המוזכר לעיל, אם היה ומה היה. וגם אין זה מענייננו, כל עיסוק בפרטים שיהיה אפשר להיתלות עליהם, הוא בריחה מהשאלה, ושימור ה"לי זה לא יקרה" – כי אני שונה בפרט / חוג / רקע כזה או אחר].
"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ובחרת בחיים"
א) אז בשני שלבים. ראשית, אולי זה קשה לשמוע, אבל כן ! אין ביטוח לאיש. וכבר כתבה הגמרא בברכות כ"ט ע"א "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי". כן ! אנו ב"עולם של בחירה" ! .
ונרחיב. ה"ציבור החרדי" כיום, נבנה בעצם, על ידי הדור הראשון של פליטי המלחמה, דור שהתמודד עם קשיים עצומים. אך הצליח במסירות נפש, להעמיד דור חדש, המבוסס כולו על קהילות קודש, הקיימות לגמרי בכוחות עצמן, ללא שום צורך לפגוש את ה"מבחוץ". תתי"ם ובתי ספר, ישיבות מעטירות וסמינרים, קריות מגורים על טהרת האנ"ש, וגם עיתונות נקייה ועצמאית. מושגי תרבות שאינה מבוססת על תורה ויראת שמיים, לא תחדור פנימה כלל. חיים מאוד קולקטיביים, שיתופיים, מאוחדים בתוך עצמם, עם כמובן מעשי חסד נפלאים בתוך הקהילה. ולרגע נראה … הנה הצלחנו להדביר את היצר הרע … פשוט אין לו דרך להיכנס … לא מכירים אותו … כל מעשינו בכדי לחנך את ילדינו ואת עצמנו, הן רק להתגונן מאחורי חומות ההגנה וההבדלה, והשאר כבר יקרה מאיליו.
והאמת, היא לא כך. כולנו מתמודדים כל העת, אלא, שאנו לא מתפעלים, מכישלונות שבתוך המסגרת החברתית, נקימה קטנה, פחות כוונה בתפילה. נו שוין. אם נצליח הכול רווח. אם לא, גם טוב. ואז מגיע לו מקרה כזה, ומנתץ הכול. מראה לנו שהכול אפשרי. היצר חודר גם לכאן. הוא מזכיר לנו אמת פשוטה – בורא עולם נתן לבני אדם בעולם הזה בחירה בין טוב לרע. אין דבר שקורה מאיליו. לכל אחד ישנה מתי שהוא, התמודדות מול יצרו, בה הוא נדרש להכריע, לכאן או לכאן. לא נימלט מאותו רגע. גם אם נתגורר בתוך ארון הקודש.
באופן כללי, ניתן לומר, כי התקופה החדשה, עם ההתפתחות הטכנולוגית ומהפכת הידע והתקשורת, מציבה גם היא אתגר גדול בנקודה זו בדיוק. הרשת חוצה את חומות ההיבדלות בצורה שלא חלמנו עליה בעבר. ולפתע אבוי ! אני בהתמודדות קשה, בין שני עברי המתרס. אני ויצרי מול ריבונו של עולם. לבד. אין הגנה אוטומטית. קהילה, רבנים, חברים, שכנים, חינוך של שנים. הכול מתנקז לרגע התמודדות נוקב עד תהום, ואני נדרש להתמודד, להילחם, ו… לבחור.
ב) זהו יסוד עיקרי מיסודי האמונה. הרשה לי קורא יקר, להעתיק (בדילוגים) מלשונו של הנשר הגדול בספרו הי"ד החזקה, בהלכות תשובה פרק חמישי. "רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה, ראוי להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם. ואין לו מי שיכפה ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה. ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה. שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע. אילו היה הק-ל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם לדרך מן הדרכים או לדעה מן הדעות. היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך. ומה מקום היה לכל התורה כולה. ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק. השופט כל הארץ לא יעשה משפט" עד כאן לשונו הקדושה.
כל תפקידנו, כבני האדם שנשלחו לעולם הזה, הוא (לא גם אלא רק) בשביל אותו רגע הבחירה. ורק על אותו רגע נורא הוד, יינתן השכר ולחילופין העונש. שאר מעשינו, שנובעים וצומחים בעקבות אותם רגעי בחירה – "מאליהם", אינם עיקר התפקיד.
[הבחירה היא אחת מפלאי הבריאה, כוח עליון ניתן לו ליצר, להגיע אל כל אדם, גם כהן גדול שמונים שנה, ולפתותו לעבירה. בורא עולם אינו מוגבל בכוחו, ואחת לו לייבש את האוקיינוס או לברוא אותו. אבל הבחירה עוד יותר נשגבה מבינתנו. כיצד יתכן שיהודים ששמעו מתוך האש על הר סיני אנוכי ה' אלוקיך יכלו לחטוא בתוך ארבעים יום. זהו כוח עליון ומופלא שנתן הבורא ביד היצר, להצליח להעמיד פיתוי בפני האדם לחטוא, לצורך הבחירה].
המסקנה: לא קרה מאורע יוצא דופן. אדרבה, מעולם לא הייתה ולא תהיה הגנה טוטלית, שתמנע מבני האדם את החטא. כולם עומדים להתמודדות, על נקודת "יראת שמים" שלהם. זהו "עמוד התורה והמצווה". עולם קהילות התורה הפורח הוא נהדר, אבל בלי אותו רגע התמודדות, על מה נדרוש שכר ? במה מילאנו תפקידנו ? התפקיד כרוך בהכרח באפשרות אמתית לחטוא. אז ורק אז, אם נתגבר בכל זאת, הרי שגרמנו נחת רוח ליוצרנו.
ג) ומה בכל זאת ? אז איך מתמודדים ? האם אפסה תקווה ? האם עבודת החינוך שלנו היא להבל ולריק ? התשובה היא מאותה נקודה בדיוק. אם אפשר לבחור ברע, זה אפשרי גם לבחור בטוב. בתנאי אחד, להיות מוכן להתמודד גם כן. אם נבין, שאין אוכל חינם. נשקיע נתכונן ונאגור כוחות להתמודדות, נצליח, בעזרתו יתברך. [וכמו שניתן כוח מופלא ביד היצר לפתות לרע, כך עוזר הקב"ה בעצמו לבחור בטוב. "יצרו מתחדש עליו בכל יום, ולולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, שנאמר ה' לא יעזבנו בידו" קידושין ל' ע"ב].
ומהי עבודת החינוך שלנו ? המשנה באבות דנה בזאת. כיצד "אי אתה בא לידי עבירה", כיצד ? "דע מאין באת, ולאן אותה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה". להתבונן, לחשוב, ולבחור. לבחור כל יום מחדש, באמונה, ביהדות, בלימוד התורה, ובקיום מצוותיה. המסילת ישרים בהקדמתו מתפלא "אם לא נתבונן ונעבוד עליה, מאין תבוא היראה". עלינו להתרגש מחדש בהכרת הבורא ובגדלותו, בעומק התורה וכוונת המצוות. ולהתמודד כל העת עם החתירה הלאה, עם הניסיונות הקטנים האלו של היום יום, גם אם אין איש יודע. ליישר עין ומחשבה מול בורא עולם, רק אני והוא, ובחרת בחיים.
אויב הבחירה שלנו, הוא ההרגל. "מצוות אנשים מלומדה". חיי נוחות של הסתפקות בעמידה בנורמות חברתיות, למד והתפלל בשביל שידוך טוב, ההורים, והחברים. חיים קהילתיים של עסקים כרגיל, עם ביטוח מפוקפק, בנוסח הפטור של "מי שממלא חובות ודרישות אלו וכאלו, מובטח לו כי לא ייפול לעולם". ואז… ברגע של ערטול, כשאין איש רואני, במקום שאין מכירים אותו, הכול יכול להתמוסס. החיים של תשאול עצמי "מה חובתי בעולמי", למה ומה בעצם, הם ההכנה הטובה ביותר, לרגעים של קושי.
ד) וישנו דבר נוסף. לאחר ובהמשך העבודה התמידית – להרחיק את נקודת הבחירה. הרב דסלר בספריו עוסק בכך. לכל אדם יש את נקודת הבחירה שלו. למשל, ישנו אדם, שאין לו כלל ניסיון שלא לחלל שבת, אבל הוא מתקשה בתפילה במניין, לעומת זאת ללמוד שיעור תורה של שעתיים ביום הוא כלל לא מסוגל. עבודת כל אחד, היא להתמודד ולחתור, להרים את נקודת הבחירה קדימה. שתפילה במניין גם לא תהווה עניין, ולהעביר את ההתמודדות שלו לשיעור היומי. כך, גם ברגע בחירה קשה, אומנם נתמודד אבל לפחות בשטח פחות מסוכן. החינוך הקהילתי, חשוב בנוגע לכך. הוא תורם להתרחקות מנקודת הבחירה שלנו. אלא שעלינו להתמודד ולבחור כל העת בנקודה בה אנו נמצאים.
עניין זה קשור גם לנושא הגדרים והסייגים שגדרו רבותינו. "סחור סחור אמרינן לנזירא". ברור שהיצר לא החטיא אף אחד בפעם אחת, אלא היום אמר לו עשה כך ולמחר סיפר לו כך, עד שגרר אותו אחריו ח"ו (ישנם מצבי התמכרות, שאין ביד האדם לצאת מהם לבדו, והוא זקוק לטיפול מקצועי, אבל ברוב המקרים הייתה גם דרך שהובילה לשם, ועליה ניטש הקרב). וכמו, באיסורי עריות, שחכמינו קבעו כי "אין אפוטרופוס" (כתובות י"ג) וקבעו בהם גדרי יחוד וכדומה. דורנו מציב בשטח זה התמודדויות חדשות. על כל אחד, האחריות להציב לעצמו גדרים, ולשמור על כללי ההתרחקות הראויות, יחד עם העבודה וההתמודדות התמידית.
נסיים, בעובדה ידועה על המשגיח הרב יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, שבצעירותו ראה כיצד אדם בלבוש חרדי גונב כסף מחבירו במקווה. הוא הזדעזע ואמר לעצמו, אם כן, איני יכול לסמוך על כלום, אני מוכרח להתחיל לעבוד עם עצמי. ואז יצא לתחילת דרכו בעבודת המוסר. והמסר מובן …
נתפלל לה' שיצילנו מכל מכשול וינחנו בדרך הישר לבחור בטוב
שרוליק
לתשובה נוספת בנושא סיפור המשגיח, לחץ: כאן
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
ואולי צריך לחשוב מחדש על כל הנחות היסוד. במיוחד על הסטריליות.