שלום רב

את מתארת מציאות לא פשוטה. לאורך שנות נישואיכם, בעלך מתפרץ עלייך ועל ילדייך בכעס על דברים שונים ואף שוליים בעינייך.

הכעס שלו יוצר אצלך מתח פנימי גדול שמשפיע על נפשך. נוצרת גם בבית אווירה של מתח שמשפיעה על נפש ילדייך. משום שההתפרצויות אינן מוצדקות בעינייך אינך מעוניינת לרדת לשורשן או לפעול להבינן אלא רק שיפסקו. הן לא נפסקות, והמתח הבא בעקבותיהן מכלה את כוחותייך.

כל המצב הקשה הזה מוביל אותך לחשוב על גירושין כמוצא אפשרי ואף הגיוני מן המצב שאליו נקלעת.

מצד אחד את סבורה שהגירושין ייטיבו איתך וגם עם ילדייך כיוון שאז הם לא ייאלצו לחיות עם מתח כזה, ומצד שני את חוששת שהם דווקא ישפיעו עליהן לרעה.

אני קורא ומבין את הצדדים השונים של התלבטותך, אין ביכולתי להמליץ לך כיצד להתנהג, כיוון שרק את יודעת לבסוף מה את רוצה ומה חשוב לך ומה יהיה הטוב עבורכם.

אין לי אלא לאחל לך דרך צלחה בקבלת ההחלטה וחיים טובים לך ולילדייך בכל החלטה שתקבלי.

הזכרת שבזמן האחרון למדת על מובחנות וזה עזר לך לעניין זה שהכעס לא ישפיע על קבלת ההחלטות שלך וגם הבנת שהכעס שלו לא אמור להשפיע עלייך באופן רגשי.

ראשית כל, אני רוצה לחזק את ידייך בדרכך למציאת המרכז הרגשי הפנימי שלך שאינו מצוי באמת אצל אף אחד. זהו צעד ראשון וחשוב בדרך ל"מובחנות", ולחיים זוגיים באשר הם.

שנית, אני רוצה להסב את תשומת ליבך לנדבך שאולי חשוב לא פחות בחיים של מובחנות, שקשור ישירות לצורת התגובה שלך על הכעס של בעלך.

ישנה שגיאה נפוצה המבלבלת בין המושג "נפרדות" לבין המושג "מובחנות". אלו לא רק שני מושגים אלא שתי תורות לחיים המתייחסות לרבדים שונים.

נפרדות מתייחסת ליכולת שלנו לחיות במנותק מהזולת, בלתי תלויים רגשית, בלתי מושפעים ובלתי מנסים להשפיע עליו.

היא רואה את האדם כיחידה נפרדת ועצמאית, ומבקשת שיחתור לקראת מימוש הפוטנציאל האישי שלו, כנגד הזרם לעיתים ולמרות הבחירות של הסובבים אותו.

"מובחנות", אם נרצה, היא כמו נדבך מעל הנפרדות. היא מתייחסת ליכולת שלנו להתחבר לאחר בהיותנו מובחנים ועמדים לעצמנו בתוך הקשר.

ה"מובחנות" מכוונת לנקודה מאוד עמוקה, היא טוענת את הדבר הבא: מי שלא לגמרי עצמאי, לא יכול לראות את האחר או להתחבר אליו – לחיות בתוך קשר. ומי שלא יכול להתחבר באמת לאחר או לראות אותו, לא באמת מסוגל להיות עצמו.

כלומר, היכולת שלנו להיות "לבד", להיות עצמאים ובלתי תלויים, יושבת על אותה נקודת יכולת של להיות "יחד" – להתחבר ולחיות חיים של זוגיות ושל שותפות.

את מתארת שמתוך המובחנות שאת מפתחת את לומדת יותר להתנתק רגשית מן הכעס של בעלך. אבל אני תוהה לעצמי: אם את מובחנת, מה איכפת לך לראות את הצד שלו?

את משתדלת לפטור את הכעס שלו פעם כקנאה אישית, פעם כהתפרצות לא מוסברת, ופעם כאופי רע.

נכון שיש לנו בחירה על דפוסי התגובה שלנו על דברים, אבל לעולם רגש אינו מתעורר סתם כך. אני מזמין אותך יחד איתי לתהות ולהתעניין בכנות:

מדוע הוא כועס כל כך? מה מביא אותו שוב ושוב לקצה הצוק? מה הסיבה שאת חוששת כל כך לשאול את השאלות הללו בפתיחות? ומדוע הכעס שלו השפיע עלייך כל־כך?

השאלות הללו – בהיותן מופיעות זו לצד זו – מחדדות את הנקודה שלימד מורי בואן, מורה ה"מובחנות": אין "אני" בלי "אנחנו", ואין "אנחנו" בלי "אני". בלתי אפשרי להפריד את שני הצירים הללו בנפש.

המובחנות טוענת דבר עוד גדול הרבה יותר מזה: היא טוענת שיש לנו בחירה מלאה כיצד נגיב או נתייחס לדברים, ושהזוגיות שלנו מושפעת עמוקות מן הבחירות שלנו.

הזוגיות היא מן מעגל, שבו שניים רוקדים ומזינים בו זמנית זה את זו, בבחירתם כיצד להגיב זו לזה.

ככל שהמובחנות שלנו גדלה יותר, כך הבחירה שלנו נעשית זכה ונקייה יותר. בלתי מושפעת מדברים חיצוניים. בלב שלם יותר ומתוך מודעות וכוונה. בחירה זו המגיעה מלב עצמאי ובלתי תלוי, מצמיחה אותנו וגם את הסובבים אותנו, ומייצרת ריקוד זוגי מיטיב יותר.

ובחזרה אליכם: ממש בנקודה שבה את לא רוצה להתעניין בו בכנות, מונחת הנקודה שאת בוחרת להיות מושפעת ממנו כל כך. אילו לא היית בוחרת להיות מושפעת ממנו כל כך, לא היה אכפת לך להתעניין יותר בעולמו, בין אם היית בוחרת בסופו של דבר להישאר נשואה לו או לקבל ממנו גט.

אם תרצי למצוא עד הסוף את עצמך, אולי גם תרצי לשאול את השאלות הללו וסוף סוף להבין אותו ולהבין גם אותך.

אם ברצונך להעמיק להתבונן יחד או להעלות שאלות נוספות תוכלי להשיב להודעה ואגיב לך בעז"ה.

בהצלחה רבה,

חיים