שלום לך,

המעבר בין חיי הטרום-נישואין לחיי נישואין צופן בחובו פוטנציאל גדול ומבטיח. החיים בצוותא אמורים להפוך למימוש עמוק יותר של האהבה והאינטימיות בין בני הזוג כאשר חייהם נשזרים זה בזה באלפי נימים של מפגש יומיומי ושיתוף. אולם מעבר לפינה אורב גם האויב הגדול ביותר – השיגרה.

לפני החתונה הזוג נמצא במצב נפשי של "צא לדרך!". הם חותרים לכיוון של מיסוד הקשר ומתאמצים, לעיתים קרובות אפילו באופן בלתי מודע, למצוא חן זה בעיני זו. כאשר מתחתנים בשעה טובה עובר הזוג הצעיר למצב נפשי של "הגעת ליעד". במצב נפשי זה אפשר, כך מרגישים, להתרווח בכורסא ולקצור את הפירות של תקופת ההיכרות המופלאה שלפני הנישואין. לעיתים הזוג, או אחד מבני הזוג, עומדים משתוממים ומאוכזבים מול הפער בין הציפיות לבין המציאות.

אם היו שואלים אותי מה העצה החשובה ביותר לזוג צעיר בתחילת דרכו הייתי מצביע על הנקודה הזו. הנישואין אינם בשום אופן "הגעה ליעד", ואם הזוג יתייחס אליהם באופן כזה הוא מזמין לעצמו קשיים ואכזבות. הנישואין הן עלייה על דרך המלך ותחילת הנסיעה, כאשר כל יום מספק יעדים של קשר ושל קירבה כמו גם דרכים כיצד להגיע אליהם. הקב"ה אומר לישראל (בנביא הושע) "וארשתיך לי לעולם", ורגילים להסביר את כוונתו כך שאותה קירבה וציפיה שמאפיינת את התקופה שלפני הנישואין תמשיך הלאה גם לתוך הנישואין.

אינני מכיר אתכם אישית, אך יתכן שאתם, או לפחות בעלך, נמצאים במצב הנפשי של "הגעת ליעד". את מתארת אדם שלפני החתונה מצא את הזמן בשביל ה"ביחד", ושהוא ואת נהניתם מכך (אחרת לא הייתם מתחתנים) ומצאתם אהבה ושלווה. כעת לאחר החתונה, כגודל הציפיה כך גודל האכזבה, לא רק שהקירבה לא מתקדמת למחוזות חדשים וקסומים, אלא היא מתפוגגת מול עינייך, כאשר אותן שעות שבעבר שמשו לשיחה ולאינטימיות, השתעבדו לעיסוק בסמארטפון. את משתפת את אכזבתך במילים קצרות אך מדוייקות וכואבות המבטאות כמה שאת חשה פגועה ונטושה. יתירה מכך, את מתארת מעין מעגל קסמים בו את מעירה לו על העיסוק המופרז שלו בסמארטפון מה שגורר מריבה שגוררת כעס וריחוק שמפנים לו עוד זמן לעיסוק שלו בסמארטפון דבר שגורר שוב ביקורת מצידך וכך הלאה. לאחר זמן של התנהלות במעגל כזה כבר שוכחים מה התחיל את המעגל, מי התרנגולת ומה הביצה.

אז מה עושים? נתחיל דווקא עם מה לא עושים.

את אומרת שדברת עם בעלך על העניין כמה פעמים אך נענית בהבטחות סרק או גרוע מכך, בכעס. יש לך סיבה לחשוב שאם תמשיכי להעיר התגובה שלו תשתנה? אלברט איינשטיין אמר פעם שאי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות (ועדיין כולנו נופלים בזה…). את לא יכולה לחנך את בעלך. את לא יכולה להכתיב לו מה לעשות. את גם לא רוצה לעשות זאת ולהעביר את הקשר ביניכם למישור של השלמה מתוך מירמור עם הדרישות של הצד השני במקום לעמוד במישור של שיתוף והבנה. את שואלת איך את יכולה להראות לו שזה פוגע ביחסים שלכם? אם הוא לא ראה זאת בעשרים הפעמים הראשונות בהם הצבת את התמונה מול עיניו, הוא כנראה לא יראה אותה גם בפעם העשרים ואחת. אדם רואה מה שהוא רוצה לראות. הדרך היחידה שאני מכיר היא להפסיק לדחוף את התמונה מול עיניו, ולחילופין לגרום לו לגשת בעצמו לראות אותה. בעלך הוא אדם בוגר עם איכויות ועולם פנימי משלו. את יכולה לנסות להסביר לו את התוצאות של מעשיו ולשתף אותו בפגיעה שאת חווה אבל את לא יכולה לגרור אותו בכוח.

אז אם את לא יכולה לחנך אותו ואת לא מצליחה לגרום לו לראות את התמונה, אז מה את כן יכולה לעשות? שוב, קשה לייעץ כאשר אינני מכיר אתכם, אבל אבקש לתת כיוון חשיבה.

מה את יכולה לעשות? את יכולה להחליט מהי הדרך הטובה עבורך (עבורך !!!) להתנהל בתוך הסיטואציה הזו. בעלך יושב בערב צמוד לסמארטפון? כנראה שהיית מעדיפה לשבת עם בעלך ולדבר אתו על היום שלך ועל היום שלו, אבל בהנחה שזה לא יקרה, מה הכי טוב לך לעשות עכשיו? לצאת לבקר חברה? להזמין חברה אלייך? לנגן? לקרוא ספר טוב? קומי ועשי זאת. אל תכבלי את עצמך לתקווה שהנה הנה או טו טו המצב עומד להשתנות, ואל תשימי את החיים שלך ב "hold" עד שהוא ישתנה. אינני מתכוון שתפעלי מתוך כעס על מנת "להראות לו איך זה מרגיש" או לעשות לו "דווקא". ממש לא. פשוט תעשי את מה שטוב לך במצב הנתון. נישואין הם בין שני בני אדם, ועל שניהם רובצת האחריות לתיחזוק הקשר. את לוקחת פה אחריות על הקשר ומחפשת את הדרך לחזק אותו, וטוב שכך. האם אפשר להביא את בעלך ליטול יותר אחריות? בדרך כלל צד אחד לוקח יותר אחריות וזה בסדר גמור, אבל אל תגיעי למצב בו את חשה שהאחריות היא רק שלך – זה לא טוב לך, לא טוב לבעלך ובטח לא טוב לנישואין שלכם.

האם זה יעזור? האם הוא ירים את הכפפה ויטול אחריות? הייתי מציע לא לשאול את השאלה הזו כרגע. עצם העלאת השאלה עשויה לרמז לכך שפעולותייך נועדו "להחזיר את בעלך למוטב", מה שמפספס את הנקודה המרכזית שהיא להניח לו לקחת אחריות ולמצוא בעצמו את הדרך שלו ביחסים ביניכם. זכרי גם שאחריות איננו דבר ש"מוסרים" למישהו. אם אני אמור "למסור" אחריות, הרי שאם לא יעמוד מהצד השני מי שיושיט את ידו ויקח את האחריות, אינני יכול למסור אותה והיא תשאר אצלי. אחריות היא דבר שפשוט "מניחים" מתוך אמונה שמי שצריך יתפוס אותה. מה יקרה אם לא? תצטרכי לשקול את הדברים שוב. לא על כל השאלות חייבים לענות מראש.

ורק למקרה שיעלה על לבך להאשים את עצמך, אוסיף הערה כללית לגבי הסמארטפונים. ארבע שנים הייתם בקשר ובסוף התחתנתם באהבה גדולה. בעלך אוהב אותך וחפץ בקרבתך, אבל תזכרי שמאחורי האפליקציות שממלאות את הטלפונים החכמים שלנו עומדים טובי המוחות בעולם שרכשו מומחיות חסרת תקדים בהנדסת אנוש ובדרכים למשוך את האדם לעיסוק בהם. שאי סביב עינייך וראי את מידת ההצלחה הפנומנלית שלהם. בכל מקום שתלכי תראי אנשים כאשר אפם צמוד למסך הקטן והם קשורים למכשיר ככלב בשלשלת. מדובר בניסיון קשה שבעלך יצטרך להתמודד אתו. ניסית להציב לו מראה מול פניו, אך הוא לא הצליח לראות בה את עצמו, וזו הנקודה בה האחריות עוברת אליו.

התקופה הראשונה של חיי הנישואין היא סדנא בה כל צד לומד את השני, בוחן את גבולות הגיזרה ולומד איך להתנהל במערכת היחסים הזוגית. חשוב להבין שזה לוקח זמן. תהיי אופטימית, אופטימיות היא מרכיב נפלא בזוגיות שמקרין על כל ההתנהלות ומהווה מכפיל כח לכל צעד חיובי בחיים. אופטימית באמונה ששינוי בא יבוא, אך אסרטיבית בכך שלא תשבי בנשימה עצורה ותחכי שהשינוי יבוא. דווקא מתוך החוזק שלך יכול לבוא השינוי המיוחל.

אני מאחל לך הרבה אושר בחיים וזוגיות נפלאה.

גרשון

[email protected]