שלום לך אשה חכמה ומזל טוב על החתונה (חצי שנה זה עדיין טרי)!
נגעת לליבי. לפני חצי שנה סגרתם סביבכם את החומה הבצורה המקיפה את הזוגות הנשואים. החומה שמאפשרת אינטימיות בזכות העובדה שאין איש יוצא ואין בא, ונראה שמשהו באמון שלך טיפה'לה נסדק. למרות שהלימודים של בעלך הם בידיעתך ובהסכמתך, את חוששת שהוא קצת 'גולש' מעבר לטעם הטוב וזה מאיים על הבטחון במקום הבלעדי שלך שכל כך מגיע לך. אני איתך בחששות ובתהייה מה לעשות כשבעלך הצעיר מתחכך בסביבה מעורבת.
אמנם, אין ספק שמתן אמון מלא בבן הזוג הוא קריטי לפריחה של הקשר. ככל שסומכים יותר וחושדים פחות כך בן הזוג נעשה יותר ויותר ראוי לאמון שניתן בו. זה אומר שלא מציצים בהודעות שלו, לא חושדים שהוא משקר או מתייחסים לדבריו כאל מניפולציות של פוליטיקאי. ככה זה מלכתחילה, וכך נכון לאורך כל חיי הזוגיות. אבל – גם כשנותנים אמון מלא יש מקום להשאיר פתח לתחושת הלב. אם קול פנימי שלך מעורר אותך להבחין שנעשה משהו שמבחינתך הוא מחוץ לגבול – אז אני מאמינה שהאינטואיציות שלך לא משקרות וכנראה שהעירנות שלך היא במקומה.
כמה נוח זה יכול להיות לעצום עיניים, להחליק, להיאחז בעובדה שהוא באמת אוהב אותך ולהסתיר מעצמך את הנורה שנדלקה. אבל כמה מפחיד, מרחיק ולא נכון זה יכול להרגיש בפנים אם תעשי את זה… טוב שהשתמשת בחושים הבריאים שלך ושמת לב שמשהו בגבולות לא ברור מספיק, ואני מברכת אותך שפנית להתייעץ על כך. יש מקום לאפשרות לפקוח עיניים כדי לוודא שאת לא נותנת את עצמך למחוייבות שאינה הדדית.
המשפט האחרון במכתבך צד את תשומת ליבי. את לא מרגישה בנוח לדבר איתו על ההתנהלות שלו עם סטודנטיות מהלימודים או לשתף אותו במה שאת מרגישה בעקבות זאת. עושה רושם שכבר ניסית להעלות את הנושא כמה פעמים אבל השיחות לא מובילות להבנה.
חצי שנה זה עדיין זוגיות טריה-טריה ולכן לגמרי טבעי ונורמלי ששיחות על נושאים רגישים עלולות להתפתח לאירוע לא נעים. יש שחושבים שבהתחלה הכל חלק וזורם והבעיות מגיעות בהמשך החיים כשכבר משהו באהבה דועך, אבל לי נדמה שדווקא ההתחלה יכולה להיות קשה ביותר. עוד לא למדתם איך מדברים ואיך מקשיבים, עוד לא הכרתם מספיק את הבאגים והפינות שאסור ליפול אליהם. עדיין אין לכם את היציבות והבטחון שמגיעים עם הזמן, הרגישות גבוהה והרבה מהשיחות עלולות להיות טעונות וחריפות ואפילו להתלקח בקלות לפיצוץ. וזה לגמרי נורמלי. בשלב הזה הרבה זוגות מעדיפים לשמור על שקט תעשייתי ולעקוף אזורי חיכוך. לפעמים זה נראה כמו ויתור למען שלום בית, אבל באמת זו לא שתיקה אלא נשיכת שפתיים, ובסופו של דבר מה שרוחש מתחת לפני השטח יוצא החוצה. זה קורה לכל בני זוג, ולכל זוג יש טריגר אחר. לפעמים זו החמות, לפעמים הוצאות כספיות ולפעמים… הגבולות בלימודים במסגרת מעורבת. כך או כך, הגעת לרגע שבו אין ברירה אלא לצאת מאיזור הנוחות ולפתוח דברים פחות נעימים. עכשיו, כשקצת התפוגגה ההתלהבות הקסומה של החתונה ומתחילים החיים האמיתיים, אין מנוס, וצריך ליצור מרחב בו אפשר לדבר על ה"ביננו". גם אם זה קשה ולא מרגיש טבעי – חשוב שתלמדו לנהל קונפליקטים. תצטרכו לשים על השולחן את הנקודה הזו ולברר אותה. לא לברר אם היה או לא היה. העובדות פחות חשובות. מה שחשוב זה מה שאת מרגישה ואיך אתם שמים לעצמכם גבולות כדי שהזוגיות תהיה מקום בלעדי ובטוח עבורך.
ממכתבך קיבלתי תחושה שבעלך הוא אדם ירא שמים והגון וחס ושלום אין סיבה לחשוד שאינו נאמן לך. אלא שמסלול החיים שבחר לעצמו כסטודנט חרדי באוניברסיטה הוא מסלול שעלול לאתגר את הגבולות שלו מאחר ואין לו את השמירה שהיה רגיל לקבל מבחוץ – סביבת ישיבה עם גברים חרדיים בלבד.
כסטודנטית חרדית באוניברסיטה אני יכולה לשתף אותך בכך שחיי החברה שם משמעותיים. גם כאשר סטודנט מגיע מלכתחילה ממוקד מטרה ובגישה עניינית ולעשות את המינימום הנדרש כדי לקבל את התואר, ומצהיר שאינו מחפש חיי חברה או קבוצת השתייכות – לבסוף הוא מוצא עצמו מבלה שנים ארוכות ולא פשוטות מבחינה לימודית, אישית, חברתית ומשפחתית בסביבה מעורבת שתחושת השייכות אליה היא מורכבת. הוא פוגש מקרוב תרבות שהיא מצד אחד מוכרת ומצד שני לא, ולתרבות הזו יש קודים ושפה משלה שלא ברור אם הוא דובר אותה. בקיצור – לא קל, וכשאנשים מתמודדים יחד עם אותו קושי – אין דבר יותר מחבר ומאחד מזה. זו סיטואציה בה קשה מאד לשמור על עצמך ועל הגבולות שלך. במיוחד אם הם לא היו מובהקים ומנוסחים עוד קודם, וקשה עוד יותר אם אין קשר רציני ומחייב עם העולם הקודם ועם מורי דרך מכוונים. בנוסף, גבר חרדי שהולך ללימודים אקדמיים כבר פרץ ועשה את מה שנחשב כ"אסור" על פי הסטנדרטים של עולם הישיבות, ואחרי צעד כזה יש הרבה פחות מחוייבות להתנהלות חברתית בסגנון חרדי או לכללי ההלכה שהוא מחוייב בהם. וכך קל להיגרר ולאבד את המאזניים הפנימיות שנותנות לך תחושה של מה בסדר ומה לא, ולצערי רבים מאבדים את הכיוון.
למרבה הצער, פעמים רבות סטודנטים חרדים באוניברסיטה מתחילים להבין שהם צריכים לברר את הזהות שלהם ולקבוע לעצמם גדרים מתאימים בשעה שהם כבר קצת נסחפו וחשו מקרוב את הפיתויים. הדברים אמורים במיוחד עבור גבר חרדי שלא קיבל הכנה מילדות לחיים של לימודי חול או עבודה ובודאי שלא חונך לשהות מתמשכת בסביבה מעורבת.
מאחר ונשמע לי שבעלך גבר שמור שלא מחפש לפזול הצידה חלילה, ולפי מה שכתבת יתכן בהחלט שכרגע הוא מדבר ונפגש עם סטודנטיות רק במסגרת קבוצתית ורק לצרכי הלימודים, זה בדיוק הרגע הנכון להעלות את הנושא למחשבה ודיון ולשים מסגרת ברורה. יפה שעה אחת קודם שבאמת נהיה לא נעים, ולפני שחוסר אמון נעשה חלילה ממשי עם סיבות מוצדקות כמו הסתרות ארוכות וצלקות.
אם את מחליטה לנסות לשוחח איתו על כך, חשוב שתדבקי במטרה שלך לאורך השיחה ותזכרי שמה שאת רוצה זה להרגיש בוטחת וסומכת וקרובה לבעלך. אם הוא ירגיש כמו ילד שעשה משהו רע ואמא "תפסה אותו על חם" – זה כנראה לא יקדם את הקשר שלכם, וניתן לשער שדבר דומה יקרה אם הוא יצטרך לחשוש שהוא במעקב תחת הבילוש שלך. את לא שוטרת, מפקחת או מאבחנת.
מה כן? כאישה אחראית ואוהבת, את לוקחת כרגע אחריות על הזוגיות שלכם, ומבקשת לייצר מערכת יחסים מכבדת שמבוססת על אמון הדדי. בגלל זה אין שום צורך לדבר על בעלך, ועל מה שהוא עשה או לא עשה. חבל לבזבז אנרגיות על להאשים ולכעוס, ואם את כרגע מאשימה וכועסת כדאי לך לחכות עד שתירגעי קצת ואז לבוא ממקום אחר. לדעתי זה יכול להיות מאד מועיל אם במקום לדבר עליו – תדברי עליך. תספרי על הפחד שלך, על החוסר שינה בלילות, על החשש, על האמון שמתחיל להיסדק, על זה שאת לא רוצה לחשוד בו ולעקוב אחריו, ועל זה שאת כן רוצה לסמוך עליו שיש לו גבולות, על כמה חשוב לך האמון, הפתיחות, והשקיפות ביניכם.
שיחה כזו עלולה להיות באמת לא פשוטה עבורכם, זוג צעיר, בטח שזה מרגיש לא טבעי. ואם כבר ניסית ולא הלך – כנראה שהשיחה גרמה לו להרגיש מותקף, להתווכח על העובדות ולהתגונן, ועכשיו כבר יותר קשה. זו באמת אומנות של ממש לדבר על נושא כזה ולשמור על נעימות ולשדר הערכה ואהבה. ויש גם את הסיכון שהדבר יביא אותו להסתיר ממך יותר חזק ואולי חלילה להבריח אותו עוד יותר מהקשר איתך לטובת קשרים קלים וזמינים יותר.
כדי שתשארו במקום מכבד ולא בהתקפה – אני ממליצה לך לשקול לעשות את השיחה הזו עם דמות נוספת (רב, יועץ/ת או מטפל/ת), כדי לאפשר לשניכם לדבר ולהקשיב מבלי לפגוע במרקם העדין של הזוגיות שלכם, ויחד לדון בשאלה איך בונים בית יציב ואמון הדדי יחד עם ההחלטה ללמוד באוניברסיטה. יתכן שיספיקו לכם כמה מפגשים חד פעמיים ויתכן שתרצו שתהיה לכם כתובת קבועה שאיתה תוכלו להתייעץ במקרה שתרגישו צורך.
בין אם תחליטו ללכת לייעוץ או טיפול, ובין אם תחליטו שלא – כדאי לדעתי שיהיה למשפחה הטרייה שאתם מקימים רב או דמות של משפיע רוחני בתמונה. זה לא התפקיד שלך לקבוע את הגבולות של בעלך, הוא צריך לעשות את זה לעצמו, אבל מכיוון שהוא כרגע נמצא בסביבה שמקשה עליו לפעול במסגרת גבולות ברורים – כדאי לך לעודד אותו להיות בקשר עם רב שאתם מעריכים ומכיר את הסגנון והרמה הרוחנית שלכם. אצלו תוכלו לדון איך להסתדר עם זה שמצד אחד הולכים ללימודים אבל מצד שני שומרים על הזהות. תנסי לשים את הדגש על הנושא העקרוני (המצב הרוחני של הבית), ולא על הקצר העכשווי בינכם. אם תוכלי להביא למצב ששניכם נפגשים עם הרב – עדיף. ושוב, לא כדי להלשין, אלא כדי שאת תזכי בזוגיות בטוחה ללא חשדות, ובעלך יזכה בחיים מואשרים לצד אשה מאמינה וסומכת. רק תזכרי שגם כשיש עזרה מבחוץ, לא תמיד הכל נפתר בשיחה הראשונה. לפעמים צריך לנקז מוגלה לפני שמרפאים, ודברים רגישים צריכים זמן ואהבה.
לגבי השאלה אם כדאי לשתף את ההורים, אני הייתי ממליצה לך שלא לעשות זאת. לא הורים ולא חברות. בדרך כלל זה רק מסבך את העניינים וסביר להניח שתתחרטי שסיפרת ולא תוכלי להחזיר את הגלגל אחורה. הורים נוטים להתערב מתוך כוונה כנה לעזור אבל בפועל מעצימים את המורכבות. אנשים שאינם מהסביבה הקרובה, אפשר תמיד להעיף מהחיים ולשכוח מהם, אבל את ההורים פוגשים אחר כך בשבתות… היית רוצה מבט מודאג של 'מה קורה אתכם, הסתדר?' או גרוע מזה שהם יקחו צד ויהפכו את העניין למלחמה? לדעתי מתאים לשתף את ההורים רק במצבי קיצון בהם אישה צריכה הצלה וחילוץ ממערכת יחסים לא בריאה, או כשהיא לגמרי בודדה ואין לה מישהו אחר לשתף, ואני לא חושבת שזה המצב בסיפור שלכם.
למרות שלא שאלת אני לא מתאפקת מלהוסיף בסוגריים שכן הייתי ממליצה לכם כזוג לספר יחד להורים שלך על הלימודים של בעלך. אני מניחה שהסתרתם את זה כי אתם יודעים שהם לא יאהבו את הרעיון, ויתכן שאתם צודקים. אבל לדעתי זו לא סיבה מספיקה להתהלך עם סוד כזה מהמשפחה, וזה נראה לי מחזק את הדפוס שלפיו מותר לעשות דברים בשושו ורק מוסיף על הקושי בהתמודדות עם הנושא שהעלית. מקווה שיקבלו את חתנך, בחיר ליבך, כמו שהוא. וגם אם זה יעורר בהם התנגדות או אי הסכמה, הם יצטרכו להתמודד עם המציאות ולקבל אותה.
מאחלת לכם חיים של לב פתוח, אמון וביטחון זה בזה,
חני ר.
דלג לתוכן
