שלום לך אישה יקרה ואהובה.

את כותבת שאת נשואה כשש שנים, שאתם הורים לשלושה ילדים. את כותבת שאת חשה אתגר בנושא התקשורת בינכם. את מרגישה שהיא לא כמו שהיית רוצה. את כותבת שאת עובדת על תחום התקשורת, אבל עדיין את חשה שהמצב בינכם תוקע את שניכם ואת רק מורידים אחד את השני.

עוד את מוסיפה וכותבת ששנים חשבת שאת המקור לבעיה, אבל הבנת שלמעשה הבעיה היא אמא של בעלך, שאת חושבת שהיא נרקסיסטית, היא בעצם המקור לבעיה. ניסית להסביר לבעלך בעדינות את הבעיה ובקשת והצעת שילך לטיפול, אבל בינתים כלום לא קורה.

לסיום את כותבת שנמאס לך לחיות ככה ואת לא חושבת שמגיע לך לחיות ככה. את חותמת בשאלה: עד מתי אני אחכה? ואז את שואלת – מה אני יכולה לעשות?

ראשית, אני רוצה לשלוח לך חיבוק של אחות. את מתארת רצון מאד עמוק לקרבה ולקשר, ותחושה שבגלל בעיות תקשורת משהו מתפספס בדרך. זו חוויה מאד לא פשוטה וכואבת.

בשורות הבאות אני רוצה לנסות להזמין אותך להתבונן על מערכת היחסים בינכם בצורה קצת אחרת. בשביל להתחיל את המהלך, אני אבקש לקחת את שתי השאלות האחרונות שלך, ולנתח אותן יחד.

בתחילה את שואלת: עד מתי אני אחכה – זו שאלה שמבטאת עמדה פסיבית. עמדה שממתינה שמשהו חיצוני יתרחש: שבעלך ילך לטיפול, אולי שאמא שלו תלך גם לטיפול, אולי שהוא יבין סוף סוף שאמא שלו היא הבעייתית, או לחילופין ילמד תקשורת. העמדה הזו היא עמדה קשה. כי היא מציבה אותך בחוסר אונים. את למעשה תלויה בפעולה שמשהו מבחוץ יעשה.

לעומת זאת, השאלה השנייה שלך – מבטאת עמדה הפוכה. עמדה אקטיבית. את שואלת: מה אני יכולה לעשות? בעומק של שאלתך זו, את מבינה שבכל רגע נתון את רשאית לבחור מה לעשות, כדי להביא את הטוב שאת רוצה שיתקייים בינכם.

קראתי את שאלתך מספר פעמים, ויש מילה אחת שחוזרת על עצמה וצדה את עיניי, המילה בעיה. כתבת ששנים חשבת שאת הבעיה, ואז הבנת שאמא של בעלך היא הבעיה, ואז ניסית להסביר לבעלך את הבעיה.

אני רוצה להציע לך במקום להיות עסוקה בבעיה, ובשורשים שלה, במקום לחפש את ה"אשמים" (בעלך, אמא שלו), או בפתרונות שתלויים באנשים אחרים (שבעלי ילך לטיפול או יתחיל לעבוד על הנושא התקשורתי), אני רוצה להציע לך לחזור לנקודת הבחירה שלך, ולייצר בעצמך את הפתרונות שאת מחיילת אליהם.

למה אני מתכוונת?

לכל אחד מאתנו, בכל רגע נתון, יש מרחב פעולה. מקובל לכנות את המרחב הזה: "השדה שלי". כשאנחנו מתחתנים, נולד ביננו, מלבד ה"שדות האישיים" של כל אחד מאיתנו, גם מרחב משותף, שזהו השדה המשותף. אולם עדיין, לכל אחד מאיתנו יש את ה"שדה שלו".

אפשר להמשיל את הרעיון הזה לדירה עם שלושה חדרים. יש את החדר של בעלך, יש את החדר שלך, ויש את החדר שהוא משותף לשניכם.

לפעמים, ובמיוחד אצל זוגות בשנים הראשונות לנשואיהם, יש מן מחשבה שאין מרחב שלי עצמאי, או שלו עצמאי, אלא כל המרחב הוא משותף. אבל זו טעות. ישנה חשיבות עצומה להבנה שכל אחד אחראי למרחב שלו, לשדה שלו, ואין לנו יכולת, ולא שום אפשרות לשלוט בשדה של השני. זה מתסכל, זה מאכזב, זה כואב, לפעמים זה מרתיח. אבל אם בעלך לא ירצה ללכת לטיפול, זה לא משנה כמה תגידי, תצעקי, תערבי את אבא שלו או את הרב שלו. במעשים אלו את תזהמי את המרחב המשותף שלכם, אבל ספק קלוש אם תצליחי להניע אותו לפעולה.

כשהמרחב המשותף שלנו הופך ללא נעים, יש שתי אופציות: או לחזור לשדה שלי, ולדאוג לרווחה שלי, או לבצע פעולות בשדה המשותף, שיביאו לשמחה ולרווחה, אבל התפרצות לתוך השדה שלו – אף פעם לא מביאה תועלת.

את נשואה לאיש שאת מבינה שיש לאמא שלו איזושהי בעיה, יתכן. יתכן גם שכתוצאה מכך בעלך סגור רגשית. ניסית לשכנע את בעלך ללכת לטיפול – אבל ללא הועיל.

אני מציעה לך לעשות אחורה פנה – להרפות מהשדה שלו, ולהתמקד בשדה שלך. כתבת שאת מאד עובדת על התחום התקשורתי, שאת מרגישה בדידות ושאת חשה שאתם מורידים אחד את השניה. כל הדברים האלו שכתבת – מתקיימים או במרחב שלך, או במרחב המשותף. אני מציעה לך לעזוב את השאלה הפסיבית שלך ("עד מתי אני אחכה") ולעבור לשאלה האקטיבית, שבחכמה כה רבה שאלת ("מה אני יכולה לעשות").

אני רוצה להזמין אותך לשאול את עצמך מה יכול לעזור לך בתחושת הבדידות שלך? האם יש לך חברות להשיח את ליבך? האם יש לך אחיות קרובות שתוכלי לצאת איתן לבלות מדיי פעם? עכשיו אנחנו מתקרבים לקיץ: אפשר ללכת יחד לים, או לקפוץ לאיזו מסעדה טובה. לחזור לשדה שלך משמעו, במקום להיות עסוקה בו, ובמה הוא עושה או לא, להיות עסוקה בך, במה עושה לך טוב. במקום לשכנע אותו ללכת לטיפול – בחני את השאלה: אולי טיפול עשוי להיטיב עבורך? שיהיה לך מרחב שהוא שלך, להניח את הלב? תנסי לחפש בעצמך, בתוך השדה שלך, איך את ממלאה את תחושת הבדידות שקיימת בך.

ובאשר למרחב הזוגי המשותף – כתבת שאת חשה שאתם מורידים אחד את השניה. אמנם אין לך יכולת לשלוט על מעשיו, ניסיון לשלוט בתגובות שלו – זו פעולה שנדונה לכשלון, אבל ברור שלא כדאי להשאר עם כל הכאב והלכלוך הזה שקיים בגינה המשותפת (המטאפורית) שלכם.

מה עושים?

השדה שבינכם כרגע מלא בקוצים ובדרדרים. את רוצה שיהיו בו פרחים צעוניים וריחניים? השקיעי את! ובנמשל – הפסיקי להוריד אותו! התחילי לספור בו נקודות אור וטוב. שאלי את עצמך – "מה אני אוהבת באיש שלי?" "איזה דבר טוב הוא עשה עבורי/עבור הבית היום?" במקום להיות ממוקדת ב"מה הוא לא", התחילי להתעסק "במה הוא כן". בנוסף, אני ממליצה לך להשקיע מחשבה איזו פעילות נחמדה שניכם אוהבים וליזום אותה: ארוחה משותפת מפנקת/ נסיעה חוויתית למקום ששניכם אוהבים/ פיקניק בחיק הטבע, או כל פעולה אחרת, שהמשמעות שלה היא: יצירת טוב במרחב המשותף שלכם.

אישה יקרה,

את כרגע מאד מושקעת במה שמתרחש בשדה של בעלך, אני מציעה לך להפנות את המבט אל המתרחש בשדה שלך, במרחב שלך, ובנוסף, להתחיל לזרוע פרחים יפים ורעננים במרחב הזוגי והמשותף שלכם.

אין באמת תועלת אמיתית בלאבחן את בעיותיה של חמותך, ובלהיות עסוקה בלשכנע את בעלך שאמו היא המקור לסגירות הרגשית שלו. מה כן יכול לעזור לך? להתמקד באור שבך, בטוב שבעלך מביא לחייך, לשקף לו את המעלות שאת רואה בו, להשקיע בזוגיות בדברים שעושים לשניכם נעים, ולהיות מושקעת בשדה שלך. לדאוג לך ולרווחה הנפשית שלך.

בשולי הדברים אני רוצה להתעכב על הנושא המאתגר בזוגיות שלכם – התקשורת. בהקשר לזה אני רוצה להציע לך לעיין בתשובה נוספת לפנייה שהגיעה אלינו בנושא זה, אולי תוכלי לקבל בה כיוון חדש למחשבה. תוכלי לעיין בתשובה כאן.

המשנה באבות אומרת: "אם אין אני לי – מי לי?" אני מזמינה אותך, להתחבר למילים האחרונות בהן חתמת את פנייתך, להבין שאת המחוללת של חייך. הרפי מהשדה שלו, קומי והתמקמי מחדש בשדה שלך, השקיעי במרחב המשותף והביאי לתוך הזוגיות שלכם את מה שהיה משמח אותך שיהיה בה.

הבנה של המהלך שהצעתי לך פה, תפתח לך פתח עצום להיות ממוקדת בטוב. והטוב – נדבק בטוב.

בידידות רבה

רבקי