שלום וברכה איש יקר,

לא השארת כתובת מייל לתשובה ואני מקווה שתקרא את התשובה פה באתר (מחקתי את שם הספר משאלתך מטעמים מובנים).

שאלתך מעידה על טוהר נפשך. הזעזוע שאתה חש והעובדה שלא התייחסת אל הדברים שקראת בשיוויון נפש מורים דווקא על כך שיש בך עדינות נפש וטהרה ולכן התגובה שלך כל כך חריפה. "משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו…" (לשון רש"י בפרשת 'אחרי מות', ויקרא יח, כח). כשאדם עדין אוכל מאכלים גסים – גופו נהיה חולה. הגוף מגיב בחריפות לדברים מקולקלים ונכנס למגננה. הוא מקיא את האוכל המזיק שאינו יכול לסבול. באותה מידה, אדם שהנפש שלו טהורה אינו מסוגל לסבול ענייני טומאה ונפשו מגיבה בחריפות, בעוד שאצל אדם אחר – הדברים היו יכולים לעבור בשוויון נפש ובאדישות. על כן, זו הזדמנות שלך להיות שמח בעדינות נפשך וטוהר נשמתך, ובעז"ה – בדיוק כמו שקורה עם הגוף, אני בטוח ש"תבריא"; ש"המערכת החיסונית" שלך תנצח ותחזור במהרה אל המסלול.

אני מקוה שברור לך שהיית אנוס גמור (ראה עירובין כ, ב: קרן זוית הואי; ובבא בתרא נז, ב: "אי דליכא דרכא אחריתא – אנוס הוא") ועל כן אינך צריך לייסר את עצמך על מה שקרה. בכל מקרה, עצם הצער ועוגמת הנפש שלך על כך מנקים ומטהרים אותך, גם אם נראה לך שזה היה קצת באשמתך (ואצטט לך את דברי רבי צדוק הכהן מלובלין [צדקת הצדיק, אות נז]: "העגמת נפש שיש לאדם על עבירות שעשה – הם ממש יסורי גהינם על אותה עבירה, ולכן אמרו בסוף פרק קמא דברכות [יב, ב] דהמתבייש בה בעבירה מוחלין לו, כי כבר סבל עונש גהינם… וזהו הפרעון מן העבירות שנפרעים מן הצדיקים בעולם הזה… וזה שאמר דוד המלך ע"ה גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע וגו'… רצה לומר כשהיה הולך בגהינם בעולם הזה, כשהיה הולך בעצבות ומרה שחורה על חטאיו… על זה אמר לא אירא רע כי אתה עמדי…").

אם הדברים התגלגלו לידי כך שלא ברצונך – כנראה שהיתה לכך סיבה מן השמים. אנחנו מצווים להתרחק ככל הניתן מן החטא, אבל אנחנו יודעים שיש מצבים של "ירידה לצורך עליה". לעתים מזמנים לאדם שיפול ממדרגתו, אבל זה רק מפני שבדרך מסוימת, עמוקה ונסתרת, הדבר אמור להוביל אותו ולהעלות אותו בסופו של דבר למדרגה גבוהה יותר.

כתבת שהמחשבות מציקות לך ולא נותנות לך מנוח. בספרים יש עצות שונות להתמודדות עם הרהורים רעים. אני בטוח שתוכל למצוא אותם בעצמך, אך נדמה שלעתים זו בדיוק עצת היצר: שנתעסק שוב ושוב עם הבעיה, שבמקום להרפות ולתת לנפש להתרפא, נוסיף ונחטט בפצע ולא ניתן לה להחלים. לעתים הדבר הנכון לעשות הוא דווקא לא להתרגש מן המחשבות ולתת להן לחלוף לבד. העיסוק בהרהורי עבירה, והחשש והחרדה מפניהם, לעתים רק מחזקים ומגבירים אותם.

אז מבחינת המחשבות, לעתים כדאי להתעלם מהם ואז יחלפו מעצמן יותר מהר. מאידך, ניתן לפעול בדרך אחרת – בדרך חיובית, והיא: להעסיק את המחשבה בדברי קדושה, וליתר דיוק בלימוד תורה בשמחה. להגביר את האהבה והחשק לחכמת התורה ובכך להבריח את הרהורי העבירה.

ידועים דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כב, הלכה כ-כא): "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד".

אז במקום להתעסק עם החושך ולנסות לגרש אותו באבנים או במקלות, כדאי להדליק ניצוצות של אור, ואז – "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".

מצא את חלקך בתורה – את המקום שבו אתה שמח ומתענג בלימוד התורה, והמחשבות הרעות יברחו בעז"ה מאליהן.

לסיום, אני רוצה להוסיף – במאמר המוסגר – עוד נקודה למחשבה:

הגמרא במסכת בבא בתרא (קסד, ב) מביאה את דברי רב:

"אמר רב שלש עבירות אין אדם ניצל מהן בכל יום: הרהור עבירה ועיון תפילה ולשון הרע…".

מה פירוש הדברים?

ברור שאין הכוונה לתת לגיטימציה להרהור עבירה בכל יום, ובכל זאת – חז"ל אומרים שלמרות שאדם ייאבק ויילחם בכל כוחו הוא לא יכול להינצל לחלוטין מהרהור עבירה. נדמה לי שהמסר כאן הוא חריף ביותר: האדם מורכב מגוף ולא רק מנפש ונשמה. גם אם אדם מתאמץ ומשתדל להגביר בעצמו את הרוחניות – עדיין הגוף נשאר גוף, והגוף אף פעם לא יהיה ממושמע לגמרי לרוחניות. אמנם אנחנו מתפללים בכל יום שלא נבוא לידי נסיון ולא לידי בזיון, ובכל זאת – המחשבה שנצליח להיות מושלמים וטהורים כמלאכים היא לא מציאותית ואף הרת אסון. בוודאי שעלינו להתאמץ ולהשתדל בכל יכולתנו, אבל את השכר נקבל על המאבק וההשתדלות ולא על תוצאה של מאה אחוז. אדרבה, דווקא חוסר המוכנות של האדם להכיר בכך שהוא מורכב גם מגוף וכי הגוף הוא מוגבל ביכולותיו, היא מסוכנת יותר. הניסיון לבטל את הגוף – מובטח לו שיכשל, ואף יביא את האדם למקומות גרועים בהרבה. רבי שמעון בן אלעזר אומר (סוטה מז, א) שעם היצר הרע צריך להתנהג בדרך של "שמאל דוחה וימין מקרבת". מדובר פה באמנות גדולה. נדרשת כאן חכמה ומודעות עצמית מפותחת, בכדי שמצד אחד – לא ליפול לזרועות היצר ולוותר על המאבק, ומאידך – לא לדחוק את עצמנו אל מקומות לא בריאים מבחינה אישית ולנסות "להכניע" את הגוף ולבטל אותו לגמרי – דבר שבלתי אפשרי, לא צודק ולא נכון, ואף מוביל אל החטא ביתר שאת.

אמנם, לא שאלת על כך במפורש, אבל יתכן והקושי שאתה חווה הוא  מעצם עובדת הימצאות הספר אצל אמך ז"ל. אנו מצווים לדון כל אדם לכף זכות, וקל וחומר באמך שאתה מצווה בכבודה. מצוות "בצדק תשפוט עמיתך" – החובה לדון לכף זכות, יכולה להיראות לפעמים כמו התחכמות, כאילו אנחנו צריכים לעקם את השכל העיקר שלא לחשוב רע על השני, אבל האמת שלא מדובר בעיקום השכל, שכן כל מי שמכיר את המציאות יודע עד כמה פעמים רבות התמונה שאנו רואים איננה שלמה, עד כמה אין לנו יכולת מלאה לדעת מה עובר על השני, ומה בדיוק קורה אתו. פעמים רבות אנחנו מפרשים סיטואציה מסוימת בדרך שלילית רק בגלל נתון אחד שנסתר מאתנו, רק בגלל שחסר לנו פריט מידע אחד. אם רק היינו רואים את התמונה השלמה, לא היינו חושבים שנעשה כאן משהו רע בכלל. לא זו בלבד, גם אם אנחנו חושבים שכל המידע גלוי לפנינו, אין לנו את היכולת לשפוט את האדם, וכמו שאמרו חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". למעלה מכך, גם אם האדם מעד ונופל, אין זה מעיד על המכלול כולו ואין זה אומר כלום עליו בתור אדם, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ו"אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה – אל תהרהר אחריו ביום, שוודאי עשה תשובה". לכן, במה שנוגע לאמך, מאחר ואין דרך לדעת מדוע היה הספר אצלה – מצווה עליך לדון אותה לכף זכות. כך למשל, יתכן שזה התגלגל לידיה מבלי שתכיר את תוכנו, אולי לקחה אותו בתום לב, ואולי אפילו לא קראה בו לבסוף. אולי היתה סיבה אחרת לכך, שנסתרת מעיניך. אפשר לחשוב על כל מיני רעיונות, והעיקר לדון לכף זכות ככל האפשר, ולראות ולזכור רק את הדברים החיוביים והטובים שהיו בה, כי אין ספק שהם היו הדברים המהותיים והחשובים, ואין בכח מעשה אחד (שהרקע שלו אינו ברור) למחוק חיים שלמים ומלאים של אדם טוב ויקר לנו.

אני מאחל לך שבטוהר נפשך תצליח להתגבר על המצוקה הזמנית שאתה חווה; שתגביר את האור על החושך; ושהנפילה הזו תהיה בעז"ה סולם לעליה למקום רוחני גבוה יותר.

חזק ואמץ ואל תחת,

אלי

[email protected]