שלום לך

קראתי את מכתבך מספר פעמים בתשומת לב רבה. למרות שקשה ללמוד על אדם רק מתוך מכתבו, אני חושב שגיליתי מאחורי המילים אכפתיות אמיתית ורצון כנה לעשיית הישר והטוב, ואני רוצה להביע את הערכתי על עצם הפניה והאומץ לשתף בהתמודדות הפנימית שלך.

אקדים תחילה שכל מה שאכתוב להלן הוא רק מהתרשמותי ממה שכתבת ומהתגובה שלי לדברים, ואבקש את סליחתך מראש אם חלק מהדברים לא יהיו לרוחך או לא יתאימו למצבך. כמו כל אדם, אני מאמין שגם בך יש מורכבות גדולה, יותר מאשר ניתן לפרוס בכמה שורות על הדף. יחד עם זאת, אקווה שדבריי יוכלו לשמש עבורך כ"מראה" שתשקף לך את דמותך, כאדם המתבונן מבחוץ; או לחילופין, אולי תמצא בדבריי כיווני חשיבה שיועילו לך.

ראשית, עליך להודות לה' שהנך נלחם ומתמודד ולא נפלת בחטא ממשי. עליך להודות לה' על כך שסיבב אותך במחסומים "טבעיים" שמונעים אותך מהידרדרות מהירה אל החטא, ומנפילה למציאות חיים קשה יותר. אני מסכים עם אותו אחד שאמר לך שרגע לאחר שתחטא – תתחרט על כך בכל מאודך. הרעיון ליצור קשר עם אשה אחרת, מעבר לכך שיש בו הרבה מהפנטזיה והדמיון, לא רק שהוא לא "פתרון", אלא סיבוך המצב מכל כיוון אפשרי. זה כמו אדם שמכור לאלכוהול, ובכדי לברוח מהתמודדות עם האלכוהול הוא מתחיל להשתמש בסמים. זה בריחה ממצב גרוע אחד למצב גרוע יותר.

עם זאת, אני רוצה להציע בזהירות זווית ראיה אחרת, ולפיה דווקא מעטפת החיים שיש לך: כשרון, אופי מוצלח, מעמד חברתי טוב, וכל אותם הדברים שמצד אחד מונעים אותך מהידרדרות, עלולים במקביל להיות דווקא חלק מהבעיה, או לפחות תורמים לשימור הבעיה.

מאחר ונשמע מדבריך שהנך תלמיד חכם, אנסה להסביר את דבריי בעזרת הגמרא הידועה (קידושין מ, א; ועוד מקומות): "אמר רבי אלעאי הזקן, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים, ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא".

אז כמובן, פשטות הגמרא היא שמדובר באדם שניטלה ממנו הבחירה, הוא לא מסוגל להתגבר על עצמו ("לא מצי כייף ליצריה"), ולפניו רק שתי אפשרויות: לחטוא בעירו או לחטוא בסתר. אם יחטא בעירו – ייגרם חילול ה' גדול, אנשים יגידו: תראו איך מתנהג אדם שלומד תורה (אדם שאמור להיות ה"נציג" של אלוקים בעולם), ועל כן – ביחס לחילול ה' שעלול להיווצר, אמרו חז"ל שהאלטרנטיבה הפחות גרועה שיעשה זאת בסתר – ושלפחות יימנע חילול ה'.

כאן ניתן לשאול, מדוע חכמים צריכים לומר לו ללכת למקום אחר ולעשות את העבירה בסתר? האם זו לא נטייה טבעית של האדם להסתיר את מעשיו כשהוא חוטא?

יתכן והתשובה היא שחכמים היו צריכים לכתוב זאת במפורש, כי לעתים האדם כל כך בטוח בעצמו, במעמדו ובשליטה שלו בחייו, עד שהוא יכול לעשות זאת בתוך המסגרת שבו הוא נמצא, מבלי להבין את עומק הפגיעה, ואת גודל חילול ה' שייגרם ממעשיו. על כן, צריך לומר לו במפורש – לך למקום אחר, כדי למנוע את החילול ה'.

אך יש כאן נקודה חשובה יותר:

כידוע, חלק מהראשונים בסוגיה זו לא מלאם לבם לפרש שיש כאן היתר מפורש לחטוא, ואפילו בסתר (על אף שאולי אפשר למצוא "תקדים" לכך בתורה, בפרשת "אשת יפת תואר"), ועל כן הסבירו באופן אחר. כך למשל לשון התוספות בקידושין (דף מ, ד"ה ויעשה מה שלבו חפץ): "פי' ר"ח: חס ושלום שהותר לו לעבור עבירה, אלא כך אמר ר' אלעאי, יגיעת דרכים והאכסנאות ולבישת שחורים, משברים יצר הרע ומונעים אדם מן העבירה".

כשחושבים על זה, העצה הזו נשמעת קצת הפוכה מהמציאות שאנו מכירים כיום, הרי אם האדם יעזוב את המסגרת שלו, ילבש בגדים פשוטים (בתקופתם בגדים שחורים היו דווקא בגדים לא מכובדים) וילך למקום שלא מכירים אותו, מה ישמור עליו? מה יציל אותו מהחטא? לכאורה דווקא המעמד והסביבה מחזיקים אותו שלא יחטא (וכפי שתיארת לגבי עצמך).

אבל נדמה לי שיש כאן אמירה שהיא רלוונטית מאד לגבינו.

לעתים, דווקא המעמד שהאדם הגיע אליו, דווקא הבטחון שלו במעגלים החברתיים שסובבים אותו ובכוחות שיש לו, מחזקים את החטא. דווקא הם עלולים להביא אותו לעודף חשיבות עצמית, להתמקדות מוגזמת בעצמו וברצונות שלו, ולשימור מצב החטא.

בשפה הכי פשוטה: שורש הבעיה של האדם במקרים רבים היא היותו מרוכז בעצמו יותר מדי. הריכוז העצמי הזה גורם לו לראות את עצמו במרכז ואת כל העולם כסובב סביבו ואת כל האנשים ככלים שנועדו לשרת אותו.

ובמקרה כזה, העצה צריכה להיות לצאת מן הנקודה שבה אני עומד, לצאת ממרכז המעגל – ממנו אני רואה את כל העולם כסובב סביבי. לצאת מן הריכוז בעצמי. ללכת למקום אחר, ללבוש שחורים, להתנתק מאזור הנוחות שלי, וללכת למקום שבו ארגיש פחות בטוח בעצמי, שם לא אראה את האחרים ככלי שרת שלי – שהרי איני מכירם. הם לא יעשו כל מה שאני רוצה – כי שום דבר לא מחייב אותם. להיפך, אני צריך להשתדל להיות נחמד. להבין שיש כאן מישהו אחר שעלי להתחשב בו. להיות בן אדם.

היציאה מסדר החיים הרגיל ומהמעמד המכובד אליו הגעתי, היציאה מהמקום המוכר לי, שבו אני השולט והמחליט, אל המקום הפחות הידוע, מערער את הבטחון בעצמי, מחליש את שליטת האגו, מרכך ופותח אותי להבנה שיש מציאות מחוצה לי.

לשון רב האי גאון, המובא בפירוש [המיוחס ל]רש"י בתענית נחרץ ביותר: "כיון שלבוש שחורים וכו' אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה". אם האדם מצליח להוריד מעצמו את המסכות החיצוניות, את הכבוד והמעמד, כאשר אדם יוצא ממעגל הריכוז בעצמו, וחוזר לאנושיות הפשוטה, יש לו סיכוי גדול לגלות שאינו רוצה יותר בעבירה.

היציאה לרגע ממירוץ החיים, מרצף ההתקדמות על ציר של הישגים, מעמד חברתי, קריירה, התפתחות רוחנית וכו', יכולה להחזיר אותי אל האנושיות הפשוטה, הבסיסית, שבה מי שפוגע במישהו אחר הוא רע. אם אני רע – לא יעזור שום דבר, ושום מעשה לא יתורץ בשאיפה שלי להתקדמות.

כאמור, עיקר הנקודה שיש לשים עליה את הדגש הוא הריכוז בעצמי. כשהאדם חושב רק על הצורך האישי שלו, הוא מסתכל על העולם דרך הצרכים שלו. דרך המשקפים האלה כל הסובבים אותו נהפכים לאובייקטים שתפקידם לממש את רצונותיו. במישור המיני, נהפכת כל אשה, מאדם בעל צלם אלוקים לחפץ בלבד, שקיים בכדי לשרת אותו ואת מאווייו.

לעתים יהיו רצונותיו ושאיפותיו של האדם שאיפות דתיות ורוחניות. בעיניו יהיו אלו שאיפות גדולות ונעלות, ואז תהיה יותר הצדקה להסתכל על השני כמכשיר שנועד לשרת אותו, שהרי אינו רוצה את זה בשביל עצמו אלא למטרה חשובה – "לשם שמים".

במקרים כאלה דווקא השימוש ב"הלכה היבשה", ובסברות למדניות כאלה ואחרות, הם חלק בולט של מנגנון החטא. כך לדוגמה, האדם יכול להתחיל להתפלפל בגדר דין "פילגש" – האם הדבר מותר היום, ולדון במלוא העיון בהיתר לקחת אשה נוספת על אשתו, ולהמשיך לבנות תלי תלים של הצדקות והסברים שכליים, בניינים שלמים של תיאוריות מתוחכמות, שהן כלי שרת מובהק בידי הריכוז שלו בעצמו ובצרכיו, תוך התנתקות מן האנושיות הפשוטה ורמיסת הצדק והיושר.

כאמור בפתח דבריי, איני יודע כמה הדברים מתאימים לך במצבך כרגע, ובכל זאת אני מציע כאן כיוון חשיבה שלדעתי נכון בכל מקרה ובכל מצב. עיקר הבעיה של האדם הוא הריכוז שלו בעצמו ובצרכיו, והדרך לגאולה היא במסע החוצה – אל האחר. בהבנה שיש סביבי אנשים אחרים שאינם אמורים להיות כלי שרת של מאוויי ורצונותיי.

אתה כותב שמפריע לך התחושה של להיות "חסר אונים". זה טבעי ואני יכול להבין אותך. כל אדם רוצה להיות בעל שליטה בחייו וזו הרגשה לא נעימה להיות חסר אונים. אני חושב שכיוון החשיבה שבחרת הוא נכון. אתה שולט עדיין בתחומים רבים בחיים שלך (ויש לך אחריות על מעשיך). יחד עם זאת, נדמה לי שהתועלת שעומדת בבסיס הרעיון להודות בחוסר האונים מול דחפים שמתגברים בי, הוא הניתוק בין ה"אני האמיתי" לבין הדחף או הרצון הלא טוב.

כשאני אומר לעצמי שהכל בשליטה, אז הרצונות הלא טובים שיש לי הם בעצם בחירה שלי, הדחף – הוא בעצם אני. אני מתכחש לכך שיש בי דברים רעים, ואני צריך לבנות תיאוריות שלמות כדי להסביר למה אני רוצה את זה ועושה את זה. אני מתחיל לעשות מה שנקרא "רציונליזציה" – ומסביר למה בעצם זה לא כל כך גרוע, ולמה בנקודה הזו של החיים שלי מותר לי לעשות כך וכך, וכן הלאה.

לעומת זאת, כשאני אומר לעצמי שאני "חסר אונים", אני בעצם אומר שיש כאן כח לא טוב, שכרגע גדול ממני, אבל זה לא אני ושאיפתי להיפטר ממנו. אז אני מוותר לפחות על הניסיון לתרץ אותו בהסברים עקומים, ולהעצים אותו בכך שאזהה אותו עם האני האמיתי שלי.

ברמה המעשית, רעיון של יצירת קשר עם אשה אחרת הוא טעות מכל בחינה. מעבר לעובדה שיש כאן בגידה חמורה בקשר הזוגי שלך עם אשתך (וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ. מלאכי ב, יד), גם ברמה התועלתנית שלך – זו הסתבכות שאינני רואה אפשרות לצאת ממנה.

אתה כותב שלדעתך שורש העניין הוא הרגשה של "חסר" בקשר עם אשתך. אם אכן כך הדבר, כדאי מאד שתלכו לטיפול זוגי, אצל מטפל מיני מקצועי. אולי בתחילה תלך לבד ואח"כ תצרף את אשתך לתהליך. יתכן וניתן למצוא פתרון גם לבעיית המראה שלה שהזכרת.

במקביל לקשר הזוגי שלך עם אשתך, יש כאן גם את הקושי שלך עם עצמך וגם לזה צריך מענה באמצעות טיפול מקצועי ויסודי. יתכן מאד וקבוצת התמיכה שאליה אתה הולך לא עונה מספיק לצורך שלך, או לא מספיקה. (אם תרצה שמות של מטפלים מומלצים, אשמח לעזור בכך).

בטיפול רציני תוכל להגיע אל השורשים הפנימיים, אל הכאבים המוסתרים, אל החסרים העמוקים שאולי מנהלים אותך. תוכל להכיר את עצמך טוב יותר, לעמוד מול עצמך באומץ, ומתוך כך ליצור קשר אמיתי עם הסובבים אותך ועם אשתך. לבסס את האנושיות הפשוטה, ועליה לבנות ביתר שאת בניין יציב של חיים רוחניים אמיתיים.

אני מאחל לך הצלחה רבה במאבק ובחתירה אל המטרה הנעלה מכל: להיות אדם.

אלי

[email protected]