שואל יקר

התקשיתי עם השאלה ששלחת, שאלה שעוסקת בעשיית צעד מכריע וחשוב כ"כ בחיים שלך, אתה מבקש ממני לעשות הערכה ולתת לך המלצה על גירושין, בעוד ברור שאי אפשר לעשות הערכה ולענות תשובה אחראית על בסיס מידע מצומק וחסר כל כך, זו לא שאלה של מה השעה או על מזג האוויר, אלו דברים העומדים ברומו של עולם.

ליבת העיסוק בשורות הקצרות ששלחת עוסקות סביב הערך העצמי שלך, לתחושתך אתה לא מקבל מספיק הערכה מאשתך ביחס למה שאתה מצליח לקבל מאחרים שבמחיצתך, וזאת בעיקר בנוגע להיותך נושא בתפקיד ייחודי שאתה מאד גאה בו, ואילו היא פחות…

מבין את עצם הקושי הנלווה לתחושת חוסר הערך מצד אשתך בתחום עיסוק שכל כך חשוב לך. ועוד יותר, שלכאורה אתה הסיבה לעצב עמוק של אשתך. זה מחליש ומתסכל מאוד, במיוחד במערכת יחסים של זוגיות שכבוד והערכה הדדית אילו מרכיבים מהותיים בה.

השאלה האם הסיפור שלך מתחיל ונגמר רק בעניין הזה של העבודה, או שהתמונה רחבה יותר או עמוקה יותר או גם וגם.

האמת, כשקראתי את השאלה חשבתי לעצמי, איך התחתנתם? אמנם, יש לא מעט שמתחתנים על דעת שיקרה משהו בהמשך, במיוחד בציבור הדתי/החרדי, כביכול האמירה היא שכעת אנחנו רק במסדרון לקראת החיים עצמם, וממילא אין לצפות להרגיש ולדעת וכדומה, כי דברים עוד עתידים להשתנות לטובה.

אבל כאן דווקא בגלל העבודה שאתה כל כך 'גאה' בה, איך פתאום רק אחרי החתונה גילית שאשתך בכלל לא מעריכה אותך בגללה. רגע, איפה הייתם לפני כן, איפה אשתך הייתה?

כאשר אחד מבני הזוג מרוכז בעצמו, הזוגיות אצלו עומדת למבחן בשלבים שבהם חוויית ההתאהבות מתחילה לדעוך, אז מתגלים סדקים בתמונה המושלמת של הזוגיות האידיאלית.

ניתן לומר כי ככל שאדם יותר שקוע בעצמו, כך יהיה לו יותר קושי לעבור משלב ההערצה האופייני בתקופת ה'ירח דבש', במיוחד אם ההתאהבות הייתה סוחפת ומהירה באופן הגורם למעין עיוורון והתעלמות מהעולם הפנימי הייחודי של בן הזוג, ההתאהבות לעיתים היא מעין הילה מאירה העוטפת כביכול דמות 'אקראית' ולא קשר אמיתי ומציאותי, ממילא לאחר שכבר מוצו עיקרי החוויות הנעימות, צף הקושי לצלוח את שגרת חיי הנישואין, לצלוח את המעבר לקשר זוגי יומיומי-שגרתי שבו בן הזוג איננו מושלם, הקשר איננו מושלם, וההתאמה ביניהם איננה מושלמת.

עם היציאה מהבועה של ההתאהבות צפים החיכוכים, רגעי אכזבה ורגשות תסכול, חוסר הבנה או סתם שיעמום, ורק מי שמסוגל לצאת מתוך עצמו ולהשקיע כדי לצלוח שלבים אלו, לראות את בן הזוג באמפתיה, להתייחס אליו ולאהוב ולהעריך אותו כמות שהוא, לקבל את השינויים והחולשות שלו, רק הוא מצליח לבנות קשר בר קיימא.

בדרשות שבע ברכות מקובל לומר על שני כתובים שלכאורה סותרים זה את זה, במשלי שלמה המלך אומר: "מצא אישה מצא טוב". לעומת זאת בקהלת: "מוצא אני את האישה מר ממות". מה האמת? מר ממוות או מצא טוב?

אלא שיש להתבונן ולראות כיצד הדברים מנוסחים, לגבי "מר ממות"- כתוב מוצא "אני"… ואילו לגבי "מצא טוב" ראשית הפסוק: "מצא אשה". כלומר, הכל תלוי בשאלה: מה מחפשים? – מי שמחפש בבואו לבנות זוגיות רק את עצמו -"מוצא אני"- אזי חייו עם אשתו עלולים להיות "מר ממות", ולו מעצם היותו תלוי בה לתחזוקת ה'אני' שלו. ואילו מי שנמצא בעמדה של לחשוב עליה -"מצא אשה"- הוא עסוק בשאלה מה 'היא' מרגישה, מה חסר לה, מה הוא יכול עוד לתת, יכול לזכות ל"מצא אשה – מצא טוב"!

אחת המכשלות הגדולות ביותר בהקשר של חיים זוגיים תקינים, היא המידה שבה בני הזוג מסוגלים להתייחס לזולת כאל אדם נפרד העומד בפני עצמו, ולא רק כ'אובייקט' העומד לצורך תחזוקת ה'ערך העצמי' שלהם.

מקובל לומר שישנם שני סוגים של אהבה: האחד הבריא יותר, קשור ביכולת להעריך ולאהוב את השני בשל היותו מה שהוא. השני, קשור לאהבה של הזולת בשל היותו 'מראה' שמספקת לי השתקפות מוצלחת של עצמי.

מבלי שכתבת במפורש, מתוך הדברים שלך יכולתי להבין שלא אשתך היא זו שמשכה ללכת לטיפול, השאלה האם זה פשוט הציק והפריע לך שהיא בוכה ועצובה – זה לא נעים, ואתה הלא מכיר את העולם הטיפולי דרך העבודה שלך, אז כשראית שיש 'אצלה' בעיה, מבלי לשאול יותר מידי 'מה זה אומר' עליה או עליכם, משכת לכיוון של טיפול.

או אולי אתה זה שמשקיע ונלחם על הזוגיות ועושה מאמצים, בעוד היא בכלל לא כל כך 'בעניין' מלכתחילה, ראית שהיא בוכה ועצובה וצריך לעזור לה… וכעת אתה בעצם שואל: אולי זה לא סתם 'בעיה' שניתן לתקן בטיפול, אלא זה ברמה של 'התאמה'. כביכול כעת מתברר לך שזה יותר במובן של "אנחנו פשוט לא מתאימים"…

אז אתה שואל: תגידו, מיציתי את העניין ומה שנשאר זה להתגרש, או שיש עוד מה לעשות שלא עשיתי, לאן ממשיכים מפה? כי לכאורה נחסמו הדרכים, הנה אפילו היינו בטיפול ושאלנו שאלות, דיברנו.. אבל הלבבות, לפחות הלב שלה אליי לא נפתח, לא נעשה אצלה תיקון בלב.

ובאמת טיפול לא בהכרח יכול בכל מצב לפתוח את הלבבות, טיפול יכול לתת הזדמנות לתהליכים להתרחש, אבל אתה לא יכול לומר: "טוב, אני בטיפול הולך להשיג שאדם יהפוך מלהיות שונא לאוהב / מלהיות לא מעריך למעריך"… זה לא עובד ככה.

אני מעלה את הצדדים האלה כדי לתת ערך לשאלה שלך, שהיא כל כך גדולה, כל כך קריטית, כל כך חשובה ולהראות לך שאני לוקח אותה ברצינות גדולה ולא הולך לענות עליה בשלוף, להחליף אישה זה לא להחליף גרביים… המטרה שלי היא להזמין אותך להתבוננות רחבה יותר על הסיפור שפרסת לפני, להמחיש לך שזה מעט מדי מכדי להיכנס לשאלה הגדולה מאוד שאתה שואל, חסרים כאן נתונים.

למשל, לא ברור לי עד כמה אתה יודע באופן כן ואמיתי מה יש ברגשות הלב של אשתך מא' ועד ת' כלפייך, מה בדיוק עובר עליה. האם אשתך חשפה את עצמה באמת בטיפול, אולי היא חשבה בעיקר מה לא להגיד או להטיח, והיא רק מחזיקה הכל בפנים כדי לא לפגוע או להיפגע מהחשיפה, או לחילופין היא כן רומזת ואומרת.. אבל זה לא מצליח לחדור אליך.

לא פירטת איפה עוד אשתך פוגשת את הקושי מולך בחיי הזוגיות שלכם, מה מפריע לה ביחס למה שהיא צריכה ממך כבעל וכאיש משפחה, ואלו כמובן צרכים אחרים ועמוקים בהרבה משל הנדרש ממך כשאתה במחיצת החברים שלך. האם זה נראה לך סביר שאשתך תשב כל היום בנהי ובכי רק בגלל שאתה עוסק ברכיבה טיפולית?

מה היא הבינה אחרי החתונה שבגלל זה היא בוכה ועצובה, שהיא טעתה ונכשלה… אולי היא שמעה לעצתו של מישהו, קיוותה שדברים יקרו אחרי החתונה אחרת, ולא קרו. הבכי יכול לבוא כתוצאה מהצער והתסכול על זה שהיא התאכזבה, או אולי קרה עוד משהו… אולי בכלל היא עם נטיה דיכאונית עוד מלפני החתונה, לא יודע.

בקיצור, לא פירטת מי זאת אשתך ואיפה היא בתמונה, מה היא חושבת על חיי הנישואים שלכם, מה היא הייתה רוצה. אתה שואל רק מה "אני" עושה, ולא מה "אנחנו" עושים, השאלה שאני מבקש לעורר אותך אליה: האם אתה מספיק 'רואה' אותה – במובן העמוק של העניין.

למשל, כתבת שבמהלך השנה הייתם בטיפול ולמדתם "להכיר אחד את השנייה", מה למדתם? נניח שאתה יודע שיש לה תכונות א ב ג והיא יודעת שלך יש תכונות כאלה ואחרות, האם גם למדתם מה לעשות עם זה? איך הידיעה הזו שינתה אתכם?

הייתי רוצה לשמוע אם אתה יכול לשתף ולהרחיב יותר על המשפט הזה, מה עוד קרה שם בשנה הזו, כי לכאורה אתה מציין שקרה כאן משהו טוב, ואני שואל את עצמי האם אכן בעומק השנה ככל שהטיפול התקדם (לא בשבוע/החודש הראשון…), כבר הייתה לך את ההרגשה שהבעיה נפתרה ואשתך כבר מלאת הערכה אליך, או שרק היו כל מיני חוויות נעימות מסיבות כאלו ואחרות, אבל לא יותר מאשר נעים וכיף ביחד.

ניתן לשער, שאשתך גם היא סובלת מכך שהיא מאכזבת אותך בנוגע לרמת ההערכה שאתה מצפה לקבל ממנה, אולי היא מתייסרת ברגשות אשמה ושרויה בלחץ נפשי נוכח הקונפליקט הלא פתיר ביחסים איתך. חיפשתי קצת תיאורי רגש ואמפתיה בשאלה ששלחת, ולא מצאתי.

בעצם אתה כותב לנו שהטיפול הסתיים, ואז התברר לך לאחרונה שההערכה של אשתך אליך לא השתנתה. כלומר, היה כאן משהו שטעון בירור שחשבת שהוא כבר מבורר, חשבת שמיצית וסיימת, שאם היו לכם חוויות משותפות ולמדתם להכיר אחד את השנייה, על הדרך מקופל בפנים גם שהיא מעריכה אותך כמו שהיית כ"כ רוצה – התברר לך שלא, שהייתם סמוך.. על יד… אבל לא ממש נגעתם, אבל בעצם זה הדבר הגדול שאתה כל כך רוצה – אז תחזור לטיפול.

נניח שהלכת לרופא כי כואב לך הגרון, קיבלת אנטיביוטיקה כדי להעביר את הכאב, סיימת את התרופה והתגלה לך שנשארת עם הכאב גרון, מה תעשה? תחזור אל הרופא, ותגיד לו: דוקטור, הגרון עדיין כואב לי!

גם אם נניח שהלכתם לטיפול זוגי מקצועי וזה לא היה מוצלח מספיק, אולי אתה צריך לעבור בכלל תהליך טיפול נפשי פרטני ולא זוגי (וההבדל הוא גדול…), הייתי מציע לך לצאת למסע בירור עם עצמך, כשהשאלה מבחינתך צריכה להיות "איך אתה בונה את עצמך לקראת קבלת החלטה שבאמת מתאימה ונכונה לך", איך אתה מכריע בין המחיר הגבוה והסיכון האדיר הכרוכים בהחלטה להתגרש לבין הצורך לשמר את מערכת הנישואין. אל תצפה שייתנו לך תשובות בטיפול, תנסה לקבל עזרה איך להיות מסוגל לתת לעצמך את התשובות, לפתח את המודעות שלך, את היכולות הרגשיות שלך.

כי בהחלט יכול להיות שאתה הולך לעשות החלטות גדולות מבלי שביררת את השאלות הכי בסיסיות, מי אני? מה אני רוצה בחיים? מה אני רוצה בזוגיות? האם אני יודע לתת? מה קרה בזוגיות שלי? איך קרה לי את מה שקרה? האם גירושין זה הפתרון הנכון בשבילי או אולי בכלל עדיף לי לנסות טיפול שלי בעצמי כדי ללמוד איך לחיות בזוגיות כזו, למרות הכל.

בנוסף, בתהליך טיפולי פרטני תוכל לאתגר את עצמך ולמצוא את הדרך לפתח תחושת ערך עצמי איתנה, כזו הנובעת מעצם היותך 'צלם אלוקים' ונמדדת ביחס לסולם הערכי-תורני שלך עצמך, תחושה שתלויה פחות ופחות בהפנמת ההערכה מהסביבה/מאשתך, וככל שתזדקק פחות לתחזוקת הערך העצמי מצד אחרים, כך גדל הסיכוי שתצליח לבנות את הזוגיות שלך, כי אשתך תעריך אותך על עצם היותך בעל תומך, רגיש ומכבד, שראוי להערכה על הגבריות שלו, שכבר שוב איננה מושפעת כל כך משום גורם חיצוני (הרחבתי על כך מעט בתשובה אחרת שהועלת ל'אקשיבה' ראה בקישור המצ"ב, סעיף ב בתשובהhttps://akshiva.co.il/%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa/%d7%90%d7%a9%d7%aa%d7%99-%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%95%d7%9b%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%a7%d7%91%d7%9c-%d7%95%d7%9c%d7%9b%d7%91%d7%93-%d7%a9%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9c%d7%90-%d7%97%d7%a8%d7%93%d7%99/ ).לסיום, אני לא יודע עד כמה אתה מביע הערכה או ביקורת כלפי אשתך, אבל 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם', ככל שאתה תפרגן ותביע הערכה כנה כלפיה באופן יומיומי, בלא להעביר עליה שום ביקורת כלל (!) כך גדל הסיכוי שתצליח להשפיע עליה וללמד אותה, שההערכה ומילים טובות מוסיפות וחשובות לזוגיות טובה.

שתזכו ל'בנין עדי עד',

חיים עוזר ה.

נ.ב. אולי יתאים לך להעביר באיזשהו דרך לאשתך תשובה מופלאה מאתר 'אקשיבה', שפורסמה תחת הכותרת: "איך אני יכולה ללמוד להעריך את בעלי". https://akshiva.co.il/%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%94/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%9c%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%93-%d7%9c%d7%94%d7%a2%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99/