שלום לך אמא נורמלית והכי טובה שיש!

קראתי את מכתבך והזעקה הכי חזקה שהדהדה לי מבין השורות היתה – אני רוצה להיות אמא טובה לילדים שלי. אני רוצה שהם ירגישו כמה אני אוהבת אותם ושיהיה להם ברור שהם הדבר הכי יקר לי בעולם.

וביחד שמעתי גם עייפות גדולה, וקול שמספר על הקושי בלהיות אמא לארבעה ילדים פעלתנים, שהטיפול בהם והדאגה לצרכיהם ממלאת את כל סדר היום וכמעט לא משאירה מרווח לנשימה.

כמה כוחות נפש צריכה אישה, שחוותה אובדן של אב וגדלה ללא משפחה יציבה, לגדל ארבעה ילדים ולתת להם את המצרך הכי בסיסי ועם זאת הכי יקר בעולם, אהבת אם.

אני שמחה בשבילם, שיש להם אמא טובה כמוך, שהם אהובים, ומטופחים, ושאת שם עבורם, נלחמת בעייפות ובתסכול כדי לתת להם בית מתפקד למרות הקושי וההתמודדויות שעברת ואת עוברת.

שמחה שהם חיים בבית בריא שבו יש אהבה ואחווה בין ההורים, ואיזה מרחב מדהים מהווה בית כזה להתפתחות וצמיחה של ילדים בריאים בנפשם.

כתבת שאולי אם היו לך פחות ילדים, היה לך קל יותר, ואני רוצה להזכיר לך שהילדים שלך – היו צריכים להגיע לעולם בכל מקרה, ושמי שהחליט שאת האמא הכי מדוייקת והכי טובה בשביל הילדים שלך – הוא השם. והוא החליט כך לא למרות, אלא בגלל שהוא מכיר אותך על כל מעלותיך וגם על כל חסרונותיך, על האהבה שאת מסוגלת להרעיף ועל הפרפקציוניזם שבו את רוצה לנהל את הבית שלך, על הכאב שבך ועל כוחות הנפש. וזה הפאזל הכי מדוייק והכי יפה בעולם, תרשמי את זה לפנייך לימים שבהם אולי יעלה בך שוב הרהור שאת לא בתפקיד הנכון.

לאורך הימים האחרונים אני חושבת עליך המון, מנסה לחשוב מה לכתוב לך, האם לומר לך כמה התפעלתי ממך ומהרצון שלך לתת לילדייך חוויית חיים טובה יותר, למרות הילדות הקשה שחווית?

לשתף אותך שרווח לי לגלות שאני לא האמא היחידה בעולם שמרגישה לפעמים כמוך בדיוק, ובסתר ליבי הייתי רוצה שמישהו יקח ממני את האחריות הגדולה הזאת של לדאוג לילדי ולו ליום אחד או אפילו לכמה שעות ולברוח לעולם חופשי שבו אני יכולה לנתק את הטלפון, לצאת, לטייל, לעבוד ולא לחשוב על מי יאסוף את הילדים או יכין להם ארוחת צהריים, יעיר אותם בבוקר, ילביש אותם וישלח אותם למוסדות עם מערכת מוכנה וארוחה משביעה, יכבס להם את הבגדים, וישכיב אותם לישון בערב…

את כל המערך הזה, שתיארתי פה באופן חלקי ביותר, בלי להתייחס לעוד עשרות מטלות יומיומיות כמו להיות אישה לבעלך, לפרנס, לעשות קניות, לקחת ילד לחבר או לחוג, ולפעמים לרופא, את עושה בעצמך, ואת עוד חושבת שהרגשות שלך הם לא נורמליים?

אם היית מספרת לי שאת נהנית לעשות את כל הרוטינה הזאת שוב ושוב ושוב מידי יום ואת מאושרת ומסופקת מכך שהילדים מבלגנים ומלכלכים, ולא ממושמעים, אולי אז הייתי מתחילה לחשוש שמשהו אצלך לא בסדר…

את משתפת באומץ ובכאב רגשות שקשה לך לשאת, מירמור, תחושות של כעס על הילדים שלא מבינים ולא מתחשבים, וכעס על עצמך כאמא שיש לה עזרה, ועדיין מרגישה קושי להתמודד עם העומס לנהל את המערכה הזאת ועדיין להשאיר גם מקום לעצמך.

את שואלת איך להפוך את עצמך מאמא שרק רוצה בית מסודר וקצת שקט – לאמא שרוצה בית מסודר אבל מתענגת על הבלאגן של הילדים והתיקים הזרוקים..

רוצה קצת שקט – ומתרגשת מאושר לצלילי ויכוחים, מריבות ובכיות..

צריכה להקדיש זמן לעבודה ולזוגיות – אבל נהנית שהילדים והטיפול בהם תופסים את כל סדר היום והפנאי מבלי יכולת להקדיש זמן לעוד דברים שהיא רוצה אוהבת..

יכול להיות שהשאיפה שלך ליהנות מכל רגע עם הילדים או לדרוש מעצמך לשמוח בכל מטלה מתישה ככל שתהיה שקשורה אליהם, היא זו שלא נורמלית?

ואיך לא תהיי מתוסכלת ועצבנית אם את מציבה לעצמך מטרה בלתי אפשרית להשגה.

ילדים הם יצור מופלא ויקר, ואפשר לאהוב אותם עד כלות הנפש ולרוות מהם רגעי אושר וגאווה, אבל יחד עם זאת הם גם יכולים להכעיס / לעייף / לצער / להכאיב / לפגוע / לאכזב… וזה כי הם פשוט ילדים. יש להם רצונות ויצרים משלהם שלא עולים בקנה אחד עם התכנונים והדרישות שלנו.

הם לא עושים לנו בכוונה.

תעצרי לרגע, ותעני לעצמך בכנות, האם את אמורה ליהנות מכל רגע עם הילדים?

חינוך ילדים הוא אתגר שמציב בפנינו גם מטלות פחות נעימות ומחייב אותנו להיות קשוחות לעיתים, להציב גבולות ברורים, להראות פנים כועסות וגם להעניש… לא נחמד אבל הכרחי…

בואי ננסה רגע להיות פרקטיות ולהגדיר את הדברים בצורה ריאלית,

איך היית מגדירה כיום שבו היית אמא טובה?

שהילדים שלך הלכו לישון בחיוך? שהכנת להם מה שהם אוהבים לארוחת צהריים? שלחשת להם באוזן "אני אוהבת אתכם, אתם ילדים מדהימים"? שהם יצאו מהבית בזמן ועם מילה טובה או נשיקה? שהתפעלת באמת ממשהו שהם עשו? וזה יכול להיות משהו הכי קטן ואלמנטרי שיש.. התכרבלת איתם על הספה לכמה דקות של חיבוק ודיגדוגים? סיפור או ישיבה לכמה דקות ליד מי שעולה הראשון למיטה..? אולי משהו אחר?

תחליטי לעצמך מה נכון לך ואיפה ביום העמוס שלך את יכולה להכניס את זריקת האהבה הזאת אליהם. לא צריך דברים גדולים, לא צריך החלטות משנות עולם, צריך את הלב שלך לרגע פרטי אחד קטן בין כל המטלות והמחויבויות.

אני רוצה להתייחס לכך שאת עובדת מהבית.

זה אומנם נוח מאד מבחינות מסויימות, אבל יכול להיות שעצם העובדה שאין הפרדה בין הבית לעבודה מעמיסה עליך ומפריעה לך להתנהל תחת שני הכובעים במקביל?

האם האופציה של להפריד את הבית מהעבודה יכולה להתאפשר? כך שבבית את אישה ואמא ובעבודה את בתפקיד?

הדבר האחרון שרציתי להתייחס אליו, אך הוא בעיני הראשון במעלה הוא את.

מתי את מקדישה זמן לעצמך?

האם את מרשה לעצמך לתפוס מקום בעולם? או שתמיד את אחרונה בתור אם בכלל?

האם את נלחמת על המקום שלך? על זמן זוגי או זמן עם חברה? או שהילדים, העבודה והמציאות מכתיבים את הסדר, ואם נשאר זמן אז את מרשה לעצמך עם ייסורי מצפון לקחת מעט אוויר ולתת מקום לצרכים האישיים שלך? יכול להיות שאמונות כמו אסור לי לתפוס מקום בעולם, או לא קיבלתי מקום בילדות – מניעות אותך להשאיר את עצמך תמיד במקום האחרון (שזה בעצם אומר שאף פעם לא נשאר לך זמן לעצמך…?)

אני רוצה להציע לך להפוך את הסדר, לנהל לו"ז שבו תחילה תכתבי לעצמך את הפעם בשבוע שבו את יוצאת לשיעור, השתלמות, ספורט, קפה עם חברה או כל דבר אחר שאת אוהבת לעשות.

מתי את מקדישה זמן מיוחד ליציאה זוגית? גם אם זו הליכה או ארוחת ערב לבדכם.

את המנוע שמחזיק את הבית שלך, אם לא תדאגי למלא אותו בדלק – בדברים שמשמחים אותך ומספקים אותך, את תתקשי לצאת ממעגל התסכול.

אז בריה יקרה וחשובה שכמותך, עוד הרבה לפני שאת בכלל אמא או אישה, או בת או אשת מקצוע,

גלי חמלה ואהבה כלפי עצמך, מותר לך!

איתך בהערכה עצומה!

מורן.