שלום וברכה,

תודה על השאלה הטובה, המשמשת פתחון פה לרבים בימים האלה.

אודה על האמת, בתחילה – כשהופנתה אליי שאלתך – רציתי להעביר אותה למישהו אחר. הרגשתי רתיעה מלעמוד כאן בתפקיד המשיב. בשעות כאלה, בחושך כזה – יש בי בעיקר רצון לשתוק. הרתיעה עדיין קיימת, אני חושש שכל מה שאכתוב לא יעמוד אל מול המציאות המרה שנפלה עלינו. בטח ובטח שאינני רוצה להתייצב בפוזיציה של "יודע" ושל מי שמחזיק בידו "תשובות". אבל אני מוכן לשתף, מלב אל לב, את התרוצצות המחשבות שלי בהקשר לנושא שהעלית, הקושי עם האמונה בימים כאלה, כי אלה דברים שמעסיקים אותי גם כן. מקווה שתמצאי תועלת בדבריי.

כמו אחרים, גם אני הרגשתי שיתוק ואלם והלם מול המאורעות. קשה מאד להכיל את זה. קשה במחשבה, קשה לנפש, קשה בגוף. התחושה היא של קריסה. מדברים הרבה על קריסת ה"קונספציה", בהקשר המדיני והבטחוני, אבל קרסו אצלנו עוד חומות ובניינים גם במישור הנפשי והקיומי. פתאום נוצר איזה פער בלתי נסבל בין הסיפור שסיפרנו לעצמנו עד יום שמחת־תורה (שנהפכה לאבל), ובין המציאות שהכתה בנו כמו סטירת לחי מצלצלת.

זה לא שלא ידענו שיש רע בעולם, אבל לא היינו מוכנים לכזו עוצמה וכזה היקף. זהו באמת אירוע שלא היה כמותו מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו.

זה בהחלט אירוע בקנה מידה היסטורי שעבר על עם ישראל (ואני מדבר רק על אותו יום שחור של שבת-שמחת-תורה, עוד מבלי לחשוב על "האירוע המתגלגל" שאנחנו עדיין בתוכו).

זו חוויית חורבן אמיתית. עם גדר הגבול שנפרצה נפרצו גם חומות ההגנה והבטחון בנפשנו.

מתחילים קצת לקרוא ולשמוע מה שהיה (אפילו במגבלות הסינון העצמי החשוב, לשמור על עצמנו מלהשתגע), שומעים על החטופים המוחזקים בעזה, על הילדים הקטנים והיתומים וההורים השכולים וכו' וכו', ואי אפשר לנשום, הלב מתכווץ מכאב ומחוסר אונים. אי אפשר להאמין שזה קרה. פתאום המילים היחידות שנראות מתאימות הן אלה ממגילת איכה: "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי", "פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי", "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ". מי יתן ראשנו מים ועינינו מקור דמעה ונבכה יום ולילה את חללי ושבויי עמנו.

אני מרגיש שצריך להתעכב על זה, להתעכב על הכאב ועל הבכי. אי אפשר להתחיל ישר לדבר. אי אפשר לפצוח בהסברים מלומדים ושכליים. זה פשוט לא נכון. זה לא אמיתי. זה לא צודק.

מאד קשה לי עם כתבנים ורבנים שונים שמיד מצאו מה לומר ולהסביר, בשם היהדות, בשם אלוקים. אני כבר לא מדבר על כאלה שאפילו יודעים למה זה קרה, שכבר הפכו להיות הדוברים של אלוקים, כאילו יש להם מהלכים בשמיים, וכבר יודעים להסביר על אילו חטאים בדיוק בא העונש הנורא הזה וכו'.

קשה לי לסבול את זה. זה מרגיש לי כאטימות וחוסר התחשבות, עד כדי רשעות. אם מדברים על חוסר אמונה – אז לפחות מבחינתי, דיבורים כאלה הם ההיפך מדיבורי אמונה, אלא דיבורים שמחללים את שם ה', שנושאים את שם ה' לשווא, שמדברים בשמו בחוסר רגישות, ובכך כביכול "צובעים" אותו בצבעים קטנוניים, ודוחקים ומצמצמים את התפיסה שלנו עליו לתוך הראייה צרת המוחין של של אנשים אלה.

ואם אפשר להוסיף על זה עוד מחשבה: הרוצחים הערבים הרשעים שפשטו מעליהם צלם אלוקים, משתמשים כל הזמן בשם אלוקים, בעודם עושים את מעשיהם הנתעבים ביותר, כשהם צועקים "אללה אכבר". הם ממש קוראים את שם השם על הרעה. הם כביכול מצהירים שהרע הזה הוא מעשה ידי אלוקים, שזה רצונו של אלוקים. זו ממש תמונת תשליל בשבילנו – עד כמה אנחנו צריכים להרחיק מכך ולהיזהר מלקרוא את שם ה' על הרעה, ולהדגיש שוב ושוב שצלם אלוקים שבאדם הוא דווקא האנושיות והמוסריות הטבעית שבו, שה' משתקף בעולם הזה בטוּבו של האדם, ברחמיו ובחסדיו. ההידמות לאלוקים צריכה להיות רק למידותיו הטובות, כפי שביארו לנו חז"ל: מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא גומל חסדים אף אתה היה גומל חסדים.

נחזור לענייננו: כאמור, אני חושב שצריך להתעכב על הבכי. להכיר בכך שאנחנו בחושך. אוי ואבוי אם מכחישים את החושך, אם מנסים לדבוק באיזו פורמולה מחשבתית, לא טבעית לנו, שנוגדת את האינטואיציה הפנימית שלנו, שבעצם "הכל טוב". אוי ואבוי אם אנחנו מתכחשים לחוויה האנושית הטבעית שלנו. אני מרגיש שיש כאן סכנה שאני רוצה להתריע עליה. של ניתוק של אנשים מההרגשה שלהם והחוויה שלהם לטובת משהו "שצריך" לחשוב, ובכך בעצם הם עושים שקר בנפשם, ובכך הם גם מכחישים את המציאות, וכדברי ישעיהו הנביא: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

חז"ל אומרים שאדם לא יכול לברך בעולם הזה "הטוב והמיטיב" על הרעה. מי שיעשה זאת לא זו בלבד שהוא מברך ברכה לבטלה, אלא הוא גם משקר.

כל עוד אנחנו בעולם הזה, איננו יכולים לערבב בין רע לטוב. ומה שרע לנו ברמה האנושית הוא רע. נקודה. אנחנו לא יכולים להגיד על זה "הטוב והמיטיב" אלא "דיין האמת" – כלומר, שאנו מאמינים שדברים לא נעשים סתם כך באופן אקראי, או ח"ו באופן של רשע ונקמנות, אלא בדין אמת. אבל לברך על כך "הטוב והמיטיב"?! זו התכחשות לחוויה שלנו, התכחשות למציאות והתכחשות לאמת. אם האדם מאבד ח"ו קרוב משפחה, או שנגרם לו נזק גופני, או נזק אחר, עבורו זה רע, והוא לא יכול – ואף אסור לו – להתכחש לכך.

זו נקודה שאני מרגיש צורך לחזור ולצעוק אותה. כי אני רואה הרבה אנשים שכדרך התמודדות עם צרה – מנסים להתכחש לכך שזו צרה ושהם קיבלו מכה, ומנסים להגיד (אם לא לעצמם אז כלפי חוץ, בתקווה שזה ישכנע גם אותם) שזה "הכל לטובה". כל עוד זו תגובה פסיכולוגית או איזה מנגנון הגנה נפשי, אני לא רשאי להעביר עליהם ביקורת או לשפוט אותם.

אבל ברגע שזה מתחיל להיות משהו "דתי", ברגע שמתחילים לדקלם כל מיני אמירות של "אמונה", במין תגובה אוטומטית מוכרת, יש תחושה שמשהו כאן לא תקין. מאמרי חז"ל הופכים לסיסמאות בפינו. אנחנו מדקלמים דיבורי אמונה נשגבים, אבל בעצם מנותקים מהחוויה שלנו, ולמעשה גם לא באמת נמצאים בדרגת האמונה המתאימה לדיבורים האלה. זוהי דרך מסוימת להדחיק את החווייה, או לחילופין "להנדס" אותה כפי הדיבורים שהופכים לחלולים.

גרוע מכך, לעתים, כשההדחקה לא מצליחה לגמרי, והנפש בכל זאת דורשת את שלה, והיא כואבת, והיא שרויה בחושך, האדם כבר מרגיש שהוא לא בסדר מבחינה דתית ורוחנית, ושואל את עצמו: אבל איך זה שאני לא עומד בסטנדרט המצופה ממני – כשהסטנדרט המדובר הוא לא פחות מלהגיד על הרע שהוא טוב! כולם מדקלמים (וגם עושים מזה שירים קצביים) ש"כל מה שעושה ה' הכל לטובה" וש"על אבא לא שואלים שאלות", וש"אפילו בהסתרה נמצא ה' יתברך" וכו' וכו', אז איך זה שאני לא מרגיש את זה עכשיו? אולי בכלל הייתי אמור לפצוח בריקוד משמחה על כך ש"הכל בעצם טוב", אז איך זה שאני אָבֵל ועצוב?

משהו כאן כבר לא תקין בדרך הזו, והגיע הזמן להגיד שמותר להיות טבעי, ולא לשקר את עצמנו. מותר להגיד שעכשיו חשוך לי. מותר להגיד שעכשיו רע לי. מותר להגיד שעכשיו אני לא רואה בבהירות. למציאות הזו יש שם, שכבר מופיע בתורה: "הסתר פנים". יש מציאות כזו שאני לא רואה, שאני שרוי באפילה. יש מציאות כזו שה' מסתיר פניו מאתנו. ישעיהו אומר: " וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ". אפשר לקוות שהקב"ה יגלה את את פניו, אבל צריך להכיר קודם כל בכך שיש זמנים שבהם פניו נסתרות, שיש זמנים בהם אנחנו לא רואים כיצד הדברים הולכים לטובה, כיצד הוא מנהיג את עולמו אל התיקון ואל הטוב. יש מציאות כזו שנוצר חלל שחור בלב או בעולם, ואין לנו דרך להסביר אותו.

רבי נחמן מברסלב (בליקוטי מוהר"ן סד) דיבר על כך שיש מציאות בעולם של "חלל הפנוי", חלל שפנוי מידיעת ה' ומאמונה בה'. זהו כמו חור שחור, שבו – אומר רבי נחמן – אין שום מילים, אי אפשר לדבר שם, וכל הדיבורים יהיו ריקים ולא מספיקים.

חז"ל מספרים (מסכת יומא, דף סט, ב) שירמיהו הנביא ודניאל, שראו את השואה שעברה על עם ישראל בחורבן הבית הראשון, הפסיקו להגיד בתפילה את המילים "הגבור והנורא" (מתוך הברכה הראשונה: "האל הגדול הגבור והנורא"). הנימוק של ירמיהו היה: "נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו?", ולכן הפסיק לומר "הנורא"; דניאל אמר: "נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו?", והפסיק לומר "הגבור". אמנם, לאחר מכן החזירו אנשי כנסת הגדולה את המילים האלה למקומן באומרם: "אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים; ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות" (דברים שאולי אי אפשר לומר אל מול החורבן עצמו, אלא מפרספקטיבה של זמן וקצת החלמה).

הגמרא שם שואלת איך יכלו ירמיהו ודניאל לעקור את המילים הנ"ל, שמקורן בדברי משה רבינו בתורה, ועל כך עונה תשובה נוקבת: "אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו". רש"י מפרש שם: "אמיתי – מסכים על האמת ושונא את השקר".

זה כל כך חזק. הקב"ה לא צריך אותנו בתורך העורכי־דין שלו. עורך דין משקר בשביל הלקוח שלו כדי להציל את כבודו ומעמדו.

הקב"ה לא צריך שנרמה בשבילו (כלומר, נרמה את עצמנו). הוא לא צריך שנייחצן אותו ונגיד לעולם שהוא גיבור בעודנו עושים שקר בנפשנו ולא באמת רואים שהוא גיבור.

זו דרכם של עובדי האלילים, שהם צריכים להוסיף שקר על שקר, כי אלוהיהם איננו אמיתי, ולכן צריך לבנות מעטפת שלמה של שקרים כדי להעמיד אותו על כבודו המדומה.

איזו תועלת תצמח מכך שנרגיש משהו אחד ונגיד בפינו משהו אחר: כלומר, שלמעשה אנחנו לא רואים את הארת פני הקב"ה בעולם, אבל כדי לא לצאת "כופרים", נשלם מס שפתיים ונמלמל ונצהיר ונדקלם את כל דיבורי האמונה שלימדו אותנו מאז הגן. על כך אפשר לקרוא את הפסוקים בתהלים:" וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ". לא רק שאין בכך תועלת, אלא להיפך – זה יוצר נזק לאמונה.

אז נתעכב רגע ונשהה עם החושך. נודה שיש חושך. נודה שיש הסתר פנים. נודה שאנחנו כרגע, בשעה קשה זו, לא רואים את אור פני ה'.

אמנם, אני מודיע שבהמשך אסייג זאת, כי ברור שאנחנו רואים את אור פני ה' בעניינים רבים אחרים בחיינו, אבל בהקשר של האירוע הזה – חווינו הסתר פנים נוראי. שמענו על יהודים שהופקרו למוות ולייסורים הכי מזוויעים, שלא עלו אף פעם בדמיוננו. והשאלות עולות, איך ייתכן כזה רוע בעולם בכלל, ואיך ייתכן כזה רוע כלפי יהודים, ומה חטאו תינוקות וילדים כה רכים, ועוד ועוד.

ומותר לנו לשאול ולהתמרמר, כלשונו של ירמיהו: צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד.

(אני מרחיב לרגע בסוגריים: אני חושב שהזכות לעשות זאת היא מכמה סיבות:

ראשית, מפני שלא הגיוני שהאמונה תצמח על קרקע של הונאה־עצמית. שנית, כפי שאמרו חז"ל, אנחנו יודעים בהקב"ה שאמיתי הוא, ודווקא מתוך הבטחון הזה לא נבנה את כבודו מסחבות של קש וגבבה מחשבתיים, ושלישית – כי אנחנו יודעים שאנחנו לא שייכים אל הרוע ואל הרשע. לכל אחד מאיתנו יש מה להשתפר, ויש דברים שבהם הוא מתנהג שלא כהוגן, אבל אנחנו לא עושים מהרוע שיטה.

כל אחד מאיתנו – גם אם נפל לאן שנפל – הוא בוודאות שייך לכוחות הטוב, ומאידך – אנחנו רואים בעולם הזה חוסר צדק, אנחנו רואים ש"דרך רשעים צלחה", ועל כך מותר וחובה עלינו להתמרמר).

אני חושב שהשהות הזו בכאב, ההכרה בו, האבחנה שיש כאן חושך ויש הסתר פנים, היא קריטית לצמיחת האמונה בקרבנו.

ויש פה איזו הנחת יסוד שאני מניח בעצמי. לפחות אצלי זה עובד ככה (וכאמור בפתיחת דבריי – אני משתף פה רק במחשבות שלי),

הנחת היסוד שלי על ה"אמונה" (ונניח לרגע לעובדה שהמושג "אמונה" עצמו כבר מורכב וכולל כמה מישורים) היא שהאמונה היא דבר דינמי, והוא משתנה בכמות ובאיכות מזמן לזמן.

כלומר, כל עוד אנחנו לא מדברים על אמונה כ"דוֹגמה", כאיזו סיסמה שאני מדקלם, או הצהרת נאמנות שאני מחויב להצהיר כלפי חוץ כדי להישאר ב"מועדון" המאמינים, אלא כתודעה אישית, ובחירה שלי כאדם בעל־בחירה, וכתנועת נפש מסוימת, וכמערכת יחסים חיה ומתמדת, אז ברור שהיא לא יכולה להיות סטטית, בדיוק כמו שאהבה לא יכולה להיות סטטית. וככל מערכת יחסים היא תלויית נסיבות וסביבה, ואדם שהאמונה שלו קבועה וקפואה כל הזמן באותו מצב הוא אולי אדם לא-מאמין. וחלק מהעניין הוא גם עליות וירידות. הסטטי הוא המת, הוא הדומם. החי הוא מתנועע. הוא שואף ונושף. רצוא ושוב. זו הנחת יסוד שמבחינתי היא קריטית.

אז טבעי מאד שחוויית האמונה בזמן משבר תהיה מאותגרת. למעשה, לא הגיוני שהיא תישאר כבזמני שגרה. לא הגיוני לצפות שהכל יהיה כרגיל, בזמני אור כבזמני חושך. אם היא נשארה אותו דבר – עולה הספק אולי היא אמונה "מפלסטיק", אולי היא דוממת ומתה.

ולכן, עצם התביעה העצמית שאת מעלה במכתבך, הפליאה על עצמך איך זה שאת לא מאמינה במצב כזה, היא לא נכונה בעיניי. מצד אחד, ברור שצריך לעבוד על האמונה ולנסות להצמיח אותה ברגעים כאלה, ואדרבה – אלה הזמנים שבהם תיבנה האמונה שלנו. אבל לבוא בטענות אל עצמנו?! זה כבר לא נכון.

אני כמובן מבין את הנטייה הזו. אני מכיר אותה. כאלה אנחנו כבני אדם. כמו שקרה לנו גם הפעם, אנחנו מספרים לעצמנו סיפור על עצמנו, ואז פתאום משהו נשבר והסיפור קורס. כך גם בהקשר שלנו: אנחנו מספרים לעצמנו בזמן רגוע ובשעת הַשקֵט שאנחנו "מאמינים", ומתפלאים שהאמונה הרגילה, המנומנמת, השגרתית שלנו, לא מוכיחה את עצמה בשעה של משבר. אני חייב להדגיש שלדעתי הסיפור שסיפרנו לעצמנו, זה שקרס, לא היה לגמרי שקר. הוא אולי היה נכון לשעתו, הוא שמר עלינו, הוא היה קומה ראשונה בדרך אל היעד. אבל כעת – עם כל הצער והכאב – קיבלנו הזדמנות לבנות קומה גבוהה יותר בסיפור שלנו בכלל ובסיפור האמונה בפרט.

קיבלנו את ההזדמנות להעמיק בעצמנו ולראות את האמת בפיקחון גדול יותר, ולתפור לבושים חדשים. להפוך כותנות עור לכותנות אור.

האמונה, אני חושב, צומחת דווקא מתוך ההכרה בחושך ובהסתר, והמוכנות לא לשקר את עצמי, ולהיות כנה עם עצמי ולהגיד שאני לא מתאים ל"תיאוריה" שחשבתי שאני חי בה, ואני פתאום יותר אמיתי, ומתוך כך פתאום הבהירות חוזרת, האמת הזו (מתוך שיודעים בהקב"ה שהוא אמיתי) היא קרקע טובה יותר להצמחת האמונה.

כשאני מסתכל על ספר תהלים – שאין מתאים ממנו לימים האלה – אני רואה את הדברים שכתבתי באופן כל כך בולט.

איזה ספר אמונה גדול יש לנו יותר מתהלים. הרי הוא מלא בתפילה ובאמונה של דוד המלך שהקב"ה יציל אותו מיד אויביו, והוא מלא באמונה ברורה שהטוב ינצח, שטובו של ה' יתגלה, שהרעים יקבלו את עונשם.

אבל דווקא ספר האמונה הזה מלא כל הזמן בהנכחת חוויית הסתר הפנים, לצד התפילה, והתקווה והאמון בטובו של ה', יש בכי ותלונה על הסתר הפנים.

תהלים לא מורכב רק מפסוקים כדוגמת "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ", אלא גם מפסוקים כמו "לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה", או "אֱ‍לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי", ועוד רבים כאלה,

וכמובן גם תיאורים קשים של חוויית צרות והסתר פנים: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ". והפסוקים האלה לא נמצאים במזמורים נפרדים אלא כל הזמן ביחד, אלה לצד אלה – פסוקים של ייאוש וחושך לצד פסוקים של אמונה ותקווה ותפילה.

אפשר לדמיין מה היה קורה אם מישהו היה חושב שאלה דיבורים לא מתאימים והיה מנקה את הספר הזה מכל ה"תלונות" והדיבורים על הסתר פני ה', מתוך המחשבה, שכבר למדנו כילדים, ש"כל מה שה' עושה הכל לטובה". ברור שזה היה עיקור וסירוס של ספר האמונה הזה.

קשה לשרטט עכשיו מהי האמונה במישור החיובי וכיצד לצייר אותה בתוך החושך. אני חושב שהמילים של תהלים יכולות להוות עוגן.

אבל אולי זה עוד מוקדם לנו, או לחלק מאתנו. חלק ממה שאני רוצה להגיד כאן הוא שזה בהחלט עניין אינדיבידואלי, וכאמור לעיל גם דינמי. בהמשך למה שכתבתי קודם, אני חושב שלגיטימי (ואפילו רצוי) לשהות באבל, ולא לדחוק את השעה.

אנחנו יודעים שחז"ל הכירו בכך שלאבל יש שלבים. שיש זמן ש"מתו מוטל לפניו" שהאדם נמצא במצב של אנינות, ובמצב כזה הוא פטור מן המצוות. אין תפילה במצב כזה, ואין תפילין, ואין ברכות.

אולי אפשר לומר שזה יהיה שקר לברך ולהתפלל במצב של "אנינות" (שמעתי היום שאחד מאנשי הצוות החרדים שהיה במתקן זיהוי החללים, סירב להצטרף למניין שארגנו שם כל יום, באמרו שהוא כרגע לא מסוגל להתפלל. אפשר בהחלט להבין אותו).

אנחנו יודעים שלפי התורה, המפגש עם המוות מטמא, המגע עם המוות מערער את היסוד הרוחני שבנו. המוות מנכיח בפנינו את הבנאליות של המציאות, את היותו של האדם חומר מתפורר, כציץ נובל.

אל מול המוות הראייה הגבוהה, ההכרה ברוח, באלוקות, נחלשת, נאלמת. וצריך לתפוס קצת מרחק (מכוון) בכדי להעלות שוב קומה ולהאמין שוב בחלק אלוק ממעל שבאדם וברוח אלוקים שמרחפת על פני תהום.

כאמור, יש שלבים לאבל. חז"ל אומרים על הימים הראשונים – "שלושה ימים לבכי". בהתחלה לא מדברים, רק בוכים. אנחנו יודעים מאהרן הכהן כיצד עומדים אל מול אסון: "וידום אהרן".

חלק מאתנו חווים בימים אלה התעוררות של טראומות מהעבר, שכעת פתאום צפות; לחלק מאתנו חולשות קודמות מוצאות כעת מקום להרים ראש ולהיות מודגשות; ויש כאלה שהגיעו אל האסון הזה מראש בלי "רזרבות" נפשיות. ולכן, ההגינות הנדרשת כאן היא לדון את עצמנו לכף זכות.

אני לא יודע אם ראית, אבל כך הומלץ באופן כללי לגבי המצב הנפשי בימים אלה על ידי גורמי מקצוע שונים: קבל את עצמך כפי שאתה, קבל בהבנה שיכול להיות שתהיה במצוקה, ודרכים רבים למצוקה הזו להתבטא, אם בהסתגרות, או בבכי, או בכעס וכו'. כך גם אני חושב לגבי האמונה. היא איננה מנותקת ממי שאנחנו, מהאישיות שלנו, מהעמידה הקיומית שלנו בעולם, וזה בסדר וטבעי שהיא מזדעזעת, וזה הגיוני שהיא מתערערת.

אדרבה, אני מתפלא על אנשים שנשארו באותו מצב סטטי, מבחינת הדעות שלהם, מבחינת הרגישות שלהם ועוד. הם נראים לי הרבה יותר מנותקים ולא אנושיים.

בעצם הייתי רוצה לסיים כאן. עיקר מה שהיה חשוב לי להגיד הוא שמה שאת מציגה כבעיה במכתבך, אני במידה רבה רואה כמשהו טבעי, שהוא אפילו נכון ואמיתי וראוי.

הייתי רוצה לסיים בזה כי אולי מוקדם עוד לדבר על ההחלמה ועל האמונה שתצמח מתוך השבר (תוך כדי שאני כותב את הדברים, אני מפסיק רגע ורואה ושומע עדויות וסיפורים ממה שעבר על המשפחות בדרום באותה שבת-חג, או מסתכל על תמונות השבויים והשבויות, ושוב המילים נראות חסרות ערך, וכל הניסיון לדבר ולהגיד משהו נראה חיוור. קשה לנשום מול זה וקשה לחשוב. איך אפשר בכלל לדבר. השתיקה פה יותר נכונה. לך דומיה תהילה – כרגע אולי נשמור על כבוד ה' דווקא בשתיקתנו. ומותר לשתוק קצת ולבכות קצת, בלי להבין).

ובכל זאת, אני מרגיש שעליי לכתוב כמה מילים בכיוון המעשי, וכמה מילים על צמיחת האמונה בקרבנו. הקצב של המעבר מהאבל אל הקימה ממנו, איננו שווה אצל כולם.

לכן החלק הבא אולי לא יתאים כרגע לכל אחד (בחלק מהזמן אני מרגיש שזה גם לא מתאים לי). אולי אנחנו לא רחוקים מספיק מן האירועים (מרחק זמן ומרחק מקום בנפש) בכדי לדבר על החלק החיובי. במקרה כזה, אולי כדאי לדחות את העיסוק הזה לזמן מאוחר יותר. מרחק הזמן קצת ירפא, ואז נוכל לחזור ולהפיח חיים ותקווה ואמונה בתוכנו. בינתיים, אנסה לכתוב כמה נקודות בהקשר הזה:

א. יש אנשי אמונה. יש אנשי אמונה גם בתוך החושך ובתוך הסתר הפנים, שיכולים להיות בשבילנו מגדלור. אני לא מדבר על אנשים שמדקלמים את מה שצריך לדקלם, או שיודעים לכתוב דברי תורה ולשלוף מדרשים והסברים מלומדים ודברי נבואה (שניתנה לשוטים), אלא על אנשים שהאמונה חיה בלבם ובקרבם. אנשים מאירים. אנשים שעצם ההימצאות בקרבתם מדביקה אותנו באמונה שמפעמת בהם. אני חושב למשל על האדמו"ר מקלויזנבורג במחנות ההשמדה, או על האדמו"ר מפיאסצנה בגטו וורשה. אלה דמויות שהאמונה בערה בהם, שהרוע לא כיבה את הזיק החי בתוכם. גם היום יש כאלה בינינו, וצריך למצוא אותם, וללכת להתחמם לאורם. שם לא צריך דיבור, שם פועלת האמונה ככח קסם פלאי.

במקביל, אני חושב שלפעמים גם אנחנו יכולים להיות מקור כח ואמונה בשביל אחרים, כאמא או אבא בשביל הילדים שלנו, או בחברות קרובה והקשבה לסביבה שלנו. כשאנחנו שמחים ומאירים פנים ומנכיחים טוב בעולם שסביבנו, אנחנו משכנעים – בלי מילים – שיש טוב, וזוהי גם כן אמונה.

ב. בהמשך לזה: זה אולי ייראה מוזר, אבל אני רואה קשר בין אמונה לבין אופטימיות. האופטימיות האנושית היא גרעין של אמונה שנטוע בנו. האנשים שקמים אחרי אסון כזה ומתחילים לפעול כדי לתקן, וכדי לעשות טוב, ומוסרים את נפשם במחשבה על האחר, אלו אנשים שיש להם אמון בסיסי במציאות, אמון בבני אדם, ואמון בעולמו של הקב"ה. אני חושב על האזכור הראשון של האמונה בכל יום, ב"מודה אני": "רבה אמונתך". האמונה שאלך לישון ואקום בבוקר, שהקב"ה יחזיר בי נשמתי. שאחרי החושך בא אור. "גם כי נפלתי קמתי".

ראיתי ראיון עם שתי אחיות של אחת הנרצחות בקיבוץ בארי – פרמדיקית ושמה עמית מן, שעד רגעיה האחרונים, במקום לנסות להציל את עצמה, התעקשה להישאר במרפאת הקיבוץ ולטפל בפצועים. מסירות הנפש הזו, שמאפיינת הרבה סיפורים שאנחנו שומעים, מלמדת אותנו שאל מול הרוע והסתר הפנים יש גם גילוי של טוב אנושי, ומחדדת לנו את העובדה שאנחנו שייכים לצד הזה, וזהו הצד של גילוי הפנים.

הסיבה שאני מזכיר כאן את הראיון הוא משהו שתפס אותי שם. אחת מאחיותיה של עמית ילדה בן שלושה שבועות לאחר הירצחה בבארי, ובראיון אמרו אחיותיה שלמרות מה שקרה, הלידה של התינוק החדש, גרמה להן לחזור ולהאמין בחיים.

זה תפס אותי באמת הפשוטה של הדברים. אני חושב שזהו הגרעין של האמונה. אלו אינם הסברים הגיוניים ומושכלים, אלא יסוד פנימי עמוק, אנושי, בסיסי, שנטוע בנו (ואולי צריך לפעמים גילוי וטיפוח), הוא נטוע בנו כהארה אלוקית, כאמירה שמחייבת את החיים, כשדר של "חי העולמים", ש"חפץ בחיים". דרך החוויה האנושית הפשוטה הזו, אנחנו יכולים להכיר את מקור הטוב בעולם.

חלק מהאופטימיות היא לקום ולעשות, ולא להישאר במצב הפסיבי. כאמור, זה לפעמים עניין של זמן החלמה. אבל כשאפשר, כדאי לקום ולהתחיל לעשות. לבנות ולנטוע כתשובת משקל לחורבן. הבנייה והנטיעה יכולות להיות גם במישורים אישיים או משפחתיים ולאו דווקא חברתיים או ציבוריים. העשייה תביא איתה ריפוי ונגלה על עצמנו את הכח לקום, "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי, כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ – ה' אוֹר לִי".

ג. הזכרת במכתבך את המילה "כפירה". אני מציע שלא תשתמשי במילה הזו כלפי עצמך (ובכלל). זו הגדרה חיצונית, פורמלית, שאיננה קשורה לסערת הרגשות הפנימית שאנחנו חווים בתוך הנפש פנימה, ואיננה קשורה להתמודדות האמונית שלנו, ולמשא ומתן שאנחנו עושים עם עצמנו כחלק מן המסע אל האמונה. אם אני מחויב מראש לאיזו "הצהרת אמונה" שנכפית עליי מבחוץ, אז בעצם לא אני הוא זה שמאמין, והאמונה ריקה ונבובה.

מאידך, חז"ל אומרים שאנחנו "מאמינים בני מאמינים". זה נראה מוזר, איך אפשר לרשת "אמונה"?! אבל כנראה שקבלנו בגֵנים את האיכות הנפשית הזו, את הכלי העדין הזה, את המשקפיים שדרכן אפשר לראות את העולם בדרך של אמונה. האמונה טמונה בנו כמו גרעין באדמה. אולי הוא ישן ואולי צריך שישקו אותו ויגדלו אותו, אבל הוא כבר שם.

ד. חכמינו אמרו דברים ברורים, נאמנים עלינו דבריהם ואנו מחויבים למסורת אבותינו. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהקב"ה הוא מקור הטוב, שהוא נמצא גם בהסתרה, ש"בכל צרתם לו צר", ש"כל מאן דעביד רחמנא – לטב עביד".בדבריי הקודמים לא באתי להגיד ח"ו שאלו דברים לא נכונים. אבל כל זה לא מתיר לנו לשקר את עצמנו ולהכחיש את המציאות, ולהגיד שרע הוא בעצם טוב. דברי חז"ל אלה לא תובעים מאתנו להגיד ש"כחשכה כאורה". שאין שום משמעות למה שאנחנו עוברים כאן, בין טוב ובין רע – הכל שווה (זו כמעט עמדה סטואית, יוונית, לא־יהודית). ככה נהפכים דברי התורה לדברים ריקים, ולסיסמאות, וככה נוצרים אנשים שיש נתק בין ה"דתיות" שלהם לבין כל קומת האדם שלהם, הגופנית והנפשית. לא נבנה את אמונתנו על גבי הכחשה והדחקה של החוויה האנושית, אלא בשילוב איתה ותוך כדי הקשבה מדודה לה.

ה. המרצחים הארורים הראו לנו את שפל המדרגה שבאדם, גרמו לוואקום של נוכחות הטוב בעולם. הם גרמו לנו לפקפק בטוב, בהשגחה, באמונה. אבל כשחושבים על זה עוד קצת – ברור לנו שאנחנו יודעים מהו הטוב ומהו הרע כאן בסיפור. ועצם ההבחנה הזו וההכרה הזו היא עוגן, כי אם נסתכל סביבנו נראה הרבה מהטוב הזה. אל מול החלל השחור העצום שנפער פה בעולם, אל מול ממלכת השטן והרוע הבלתי נתפש, נעמדו אנשים שמסרו את הנפש שלהם בשביל אחרים, פתאום יוצא כל כך הרבה טוב מבני האדם שסביבנו. כל כך הרבה אכפתיות ורגישות. זהו האור שדוחה את החושך. ועלינו להביט עליו ולהגיד שזו המציאות האמיתית, שהטוב הזה הוא הגילוי האמיתי של פני ה', ובזה אנחנו מאמינים.

ו. כשמסתכלים על המאורעות האחרונים במבט כלל־עולמי רואים בבירור שיש כאן מלחמה של בני אור בבני חושך, שיש כאן מלחמה על הצדק, על היושר, על האנושיות, וגם על האמונה – ועל השתקפות של אלוקים במעשי האדם. כמה אנחנו צריכים להודות ולשמוח שאנחנו בצד הטוב, שאין בנו אכזריות ורשע, שאיננו קוראים את שם ה' על הרעה, אלא על הטובה. שהרע מבחינתנו הוא תקלה שעתידה לעבור מן העולם, שאלוקים מבחינתנו הוא מקור הטוב, ושאנחנו כמייצגיו עלי אדמות צריכים גם כן להיות מקור הטוב. שאין לנו שום רצון ותשוקה להרוג ולהרוס, אלא רק לתת חיים ולבנות. זו נחמה גדולה, וזוהי אולי תמצית האמונה.

יהי רצון שנתבשר בשורות טובות,

ושנזכה להארת פני ה' עלינו בקרוב.

אלי