אז היי.אני בחורה בת 17, מרגישה אבודה ומתוסכלת,לא יודעת מאיפה להתחיל,אני אנסה לתאר קצת ולהיות הכי פתוחה שיש למרות שזה קשה לי..הקשר שלי ושל אימי בשנים האחרונות/תמיד היה רופף:
מרגישה ויודעת שהיא לא מאמינה וסומכת עלי וחושדת בי בכל הקשור לטכנולוגיה והטלפונים,בעבר הרחוק קרה שהיה לי התכתבות (של יום וחצי)*מיותרתת* לחלוטין עם איזה בחור שדיבר איתי בווצאפ ותו לא,והיא קלטה את ההתכתבות הזו..ואעפ שהייתי קטנה אז וחסרת מודעות לדעתי היא מאז כבר לא בוטחת בי בנושא הזה.וזה מתסכל אותי כי זה היה לפני שניםם! בתמימות עניתי להודעה ומאז התהפכו היוצרות..לפני שבוע מישהו העליל עלי עלילה כאילו עשיתי משהו לא הגון ברשת בעניני בנים,
אמא שלי שגם ככה לא הכי סומכת עלי בנושא הזה ולא מבינה בטכנולוגיה ,האמינה למה שהוא הוציא מהפה,ואני באמת לא כזווו!! אני לא מדברת עם בנים!! אני באמת הכי שומרת על עצמי! אני לא מטומטמת.ואני כן אחת עם ראש על הכתפים שלא תפול למלכודות.. אבל לכי תסבירי את זה לה ולכל המשפחה ששמעו את זה.. נפגעתי ממש ממש.. הכי הכי כואב לי שאמאשלי לא סומכת עלי.ממש שורף לי שלא מאמינה לי,ועל מה?! על כלום!מאשימים אותי ונטפלים אלי על סתם.אמאשלי אמרה לי במפורש “שאני יכולה להגיד על משהו שהוא לבן והוא שחור”..זה כואבב!!
ניסיתי להסביר את עצמי אבל אני גרועה בלבטא באמת מה אני רוצה להגיד, והכל היא לוקחת בערבון מוגבל, כל האמון שלה בי הלך.. אני יושבת בחדר בטלפון היא נכנסת וחושדת מה אני עושה וכו, מרגישה חנוקהה !! בכי בלילות.. וזה מתסכל אותי שכל האמון נהרס על שום דבר, מרגישה שאי אפשר להחזיר את שהיה, מתכנסת בתוך עצמי אבל מנסה להראות כלפי חוץ עסקים כרגיל.
תיארתי את זה ממש טכני וזה יכול להשמע שטחי אבל זה סופר חשוב לי כואב ושורף.מוצפת בים של רגשות, נכנסת לתוך בור שאי אפשר לצאת ממנו (נ.ב.אולי העלמתי והסתרתי את זה אבל לא עשיתי מעשה שהוא אסור וחמור .. הרי לא עשיתי כלוםם!!! מבינה שזה נובע מדאגה ואכפתיות אבל זה פוגע!
עצות מה לעשות איך לפעול ואיך לנסות לתקן את מצב?אם בכלל אפשר:(