שלום לך יקרה,

המכתב שלך מאשר את ההגדרה שנתת לעצמך “בשלבי בנייה עצמית”. מתוך משברי אמון לא פשוטים את קמה ומבררת לעצמך יסודות לחיים, מחפשת דרך לתת אמון באנשים בכלל ובבן זוג בפרט.

לפני שאשיב על שאלתך, תרשי לי רגע להפוך את הקערה על פיה ולשאול אותך אישית: איך תקבלי את זה אם אומר שאני חושדת שאת סתם כתבת לאקשיבה כדי לבחון אם אנחנו אתר אמיתי או רובוט? למה שאתן בך אמון, הרי אנחנו לא מכירות? בקיצור: האם עליי להימנע מלסמוך עלייך כי “אי אפשר לסמוך על אנשים”?

אני בטוחה שלא. המכתב שלך מספר לי שלא פסו אמונים מקרב הארץ.. אדם שפותח את ליבו וכותב בכנות על המקומות הפגיעים והכאובים בחייו הוא אדם אמין. לכן אני קוראת את מכתבך ומאמינה לכל מילה.

תנסי רגע להתחבר לנקודת האמון הזו. מהמקום שבו את יודעת שאת ראויה לאמון, את יכולה לתאר לעצמך שישנם אנשים נוספים כמוך. ונכון שישנם גם אחרים. אמון הוא דבר כל כך רגיש ועדין, שאנחנו בוחרים להעניק אותו לאנשים שזוכים בו ביושר. זה לא שחור / לבן, אלא ציר שנע בין חשד מוחלט לבין אמון רב, דרך רמות משתנות של “כבדהו וחשדהו”. לעיתים גובר ה”כבדהו” ולעיתים ה”חשדהו”. ועדיין הידיעה שאת עצמך אדם אמין וראוי לאמון תזכיר לך תמיד שיש מקום לאמון בעולם.

בואי שוב נהפוך את הקערה על פיה. האם אני אדם שראוי לתת בו אמון? הרי את לא מכירה אותי. האם חשבת על כך שמחר אני עלולה לעשות שימוש כלשהו בפרטים האישיים שמופיעים במכתב שלך?

את יודעת שלא. את יודעת את זה בוודאות כי את לעולם לא היית עושה דבר כזה ומועלת באמון. אולי ה’נסוי’ הקטן הזה יכול להמחיש לך את הקשר שבין היותך אדם אמין לנטייה שלך לתת אמון. היתרון שבכך הוא שזה מאפשר מערכות יחסים קרובות ומבט חיובי על העולם, למרות שלפעמים, כמו במקרה שלך, משלמים מחיר כואב כשנותנים אמון באדם הלא מתאים. אבל בואי נחשוב על הדרך האחרת: האם היית רוצה לחיות בעולם של חשדות וחשדנות? נכון, אנשים שחיים כך חוסכים לעצמם משברי אמון, אבל מצד שני הם לא זוכים לחוות את העונג שבמערכות יחסים שמכילות אמון. אז נכון, לתת אמון זה לקחת את הסיכון להיפגע, אבל האם עדיף להגן על עצמנו בשכבות של עוינות וסגירות? אכן, יש שני צדדים למטבע. מצד אחד את מכירה את מחיר האמון, וכבר חווית אותו על בשרך לא פעם, אבל בואי לא נשכח גם את ההזדמנויות שבהן האמון שנתת אכן היה במקום, את הביטחון שאפשר לך להיפתח ואת הקשרים שהרווחת בזכות זה.

את מספרת שהמסע שלך להחלמה מהשבר של מערכות יחסים שהכזיבו עובר דרך חידוש קשרים חברתיים, והולך לקראת בניית זוגיות. התחברתי מאוד להגדרות שלך על זוגיות, הגדרות שבליבן יש אמון הדדי: להקים בית, לחשוף [גם] מקומות חלשים ואמיתיים, מישהו לצאת איתו למסע נצח ולסמוך עליו בלב שלם, שותף אמת. באופן טבעי יקח זמן עד שתוכלי לתת אמון מלא באדם שאת לא מכירה. זה יהיה תהליך שבו את תרצי לוודא שאכן את בוחרת לתת אמון במי שראוי לכך. נתינת אמון היא מתנה גדולה, ולא פלא שהרבה ספקות וחששות מתעוררים לפני ובמהלך בניית הקשר. מעבר לשאלה העקרונית האם ומתי ראוי לתת אמון, כאשר הדברים באים לידי מעשה עולה שאלת ה”איך”: איך אוכל לסמוך? איך אדע על מי לסמוך? איך אוכל להיות בטוחה שהבחירה שלי נכונה?

את צודקת. כדי לתת אמון באדם אנחנו זקוקים לעוגן חזק מאוד, נקודת משען אחת בטוחה שממנה נעז לעשות החלטה שכוללת בתוכה סיכון לא פשוט. במכתב שלך את מספרת על קשר אחד שמעולם לא התערער ולא הכזיב, קשר שתמיד נתת בו אמון והוא הוכיח את עצמו. את כותבת: “ה’ לעולם לא אכזב אותי. הוא תמיד שם בשבילי”. לא כל אחד זוכה לחוות כזה ביטחון ואמון כלפי ה’, וזו נקודת כוח מאוד גדולה.

ומה אומר ה’ בעצמו על נתינת אמון? הרי מי כמוהו יודע כמה העולם (והאדם…) עלול להיות מאכזב! ובכל זאת חז”ל אומרים שהקב”ה “האמין בעולם ובראו”. כלומר: למרות כל הבגידות והפניות העורף, הקב”ה בחר לתת אמון בעולם. אנחנו קיימים ברגע זה בזכות אותו אמון בך ובי שנעשה את הטוב ביותר, והשגיאות – עליו. הוא לקח על עצמו את האחריות להגביל את יכולתנו להזיק לעצמנו ולעולם, על ידי כך שהוא מתקן את הטעויות הבלתי נמנעות שלנו, וממשיך להוביל את מהלכי החיים למקום שאליו הם אמורים להגיע מלכתחילה על פי התוכנית שלו. יש כאן מעגל של אמון: הוא סומך עלינו ואנחנו עליו. יותר מזה, יש כאן מעגל בתוך מעגל: אנחנו יכולים ואמורים וחייבים לסמוך על עצמנו, וזאת משום שה’ סמך עלינו. הוא סמך עלינו שנבחר נכון ואנחנו סומכים עליו שינחה אותנו. הוא סומך עלינו שנזהה את בן הזוג שנועד לנו, משום שהוא נתן לנו את הכלים המתאימים לכך.

כמה מילים על הכלים האלה:

בעברית קוראים לזה אינטואיציה (האקדמיה ללשון עוד לא המציאה מילה עברית באמת), ובשפה עממית: תחושת בטן. איינשטיין אמר ש”אינטואיציה היא מתנה קדושה, וחשיבה רציונלית היא עבד נאמן”, ולדעתי תמיד כדאי לגייס את שתיהן. הרב דסלר קורא ליכולת הפנימית של האדם לדעת את האמת חרף כל ה”נגיעות” וההטיות, בשם “שורש האמת”. הוא קובע שחייב להיות שבכל אדם נמצאת נקודה כזו שיודעת, אחרת אין לנו דרך לקבל החלטות בחיים. ככל שאנחנו בדרגה גבוהה יותר כך אנחנו קשובים אליה יותר, וזהו מסע של דיוק וקשב פנימי שהולך ומתחדד לאורך החיים. אל שורש האמת הזה אנחנו אמורים להתכוונן בבואנו לקבל החלטות גדולות.

הידיעה הוודאית ששורש האמת קיים אי שם בתוכנו נותנת לנו ביטחון גדול, אם כי לא ביטוח. אין ספק שפה ושם לא ניגע בשורש האמת, ואז נעשה טעויות אנוש, אך אז ההשגחה האלוקית תזמן לנו דרך לתקן, ועל כך בטחוננו. ברוך הגבר אשר יבטח בה’ – והיה ה’ מבטחו.

מאחלת לך שתמשיכי לתת אמון בה’, בעצמך ובאנשים שראויים לכך, ובבוא היום תרגישי את ליבך נפתח לתת אמון במי שאיתו תבני בית נאמן בישראל.

ברוריה

[email protected]