שואל יקר, שלום רב!

המגמה של נישואין היא להיות בדביקות, איש ואשה נהפכים למציאות אחת ונשמה אחת – וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, ניתוק והפרדה כמוהם ככריתת איבר, והכובד ראש והרצינות שבהם האדם מתייחס לקטיעת אחד מאיבריו החיוניים, נדרשים גם כאשר עולה על הפרק שאלת הגירושין.

מחד, ניתן להבין כי אתה קשור ונמשך לזוגתך. מאידך, אתה מציג מגמה הפוכה וכואבת, אתה רוצה 'לחתוך' בבשר החי, וכשאתה אומר 'לחתוך' זה לא רק את הנישואין, אלא גם 'לחתוך' משהו בלב שלך, חד וכואב.

תפסה אותי שאלתך הרטורית: "האם בריא בכלל לנפש לחיות בבית עם אישה ללא קרבה". בעצם אתה אומר: נו באמת, היעלה על הדעת לחיות במצוקה גדולה כזו, הרי ברור שזה לא בריא. מעין שאלה שיש להציב בסופה 'סימן קריאה'!

ניתן להבין מדבריך שאם אתה 'חותך' זה בגלל שהיא לקחה את המושכות ופגעה בך באופן אנוש, כשהיא מדלגת על המקווה אתה מרגיש "לא קיים", לא שותף, מוצא את עצמך ננטש ודחוי.

הבחירה של אשתך 'להתנתק' יוצרת מעין שבר בברית הזוגית, הגעת עד הקצה, אתה בהישרדות, מרגיש כל רגע ורגע את העלבון, פגוע ביומיום בלי סוף, ושואל כמה זמן עוד אפשר…

ואז עולה התגובה האינסטינקטיבית של "לחתוך", שאם היא עושה לי את זה אז אני חותך, כי יש גבול לכמה שאני יכול לסבול.

אולי בחוויה שלך זה סימן שהיא כבר לא אוהבת אותך, אתה גם אומר מפורשות שזה לא מתחיל ונגמר ביחסי אישות ביניכם, ציינת ש"גם הקשר הרגיל ביניכם אינו מן המשופרים", משפט מועט המחזיק את המרובה…

*

לפני שאני נכנס יותר לפרטים, אם אפשר בכלל להיכנס, אתה כותב שאתם נשואים כבר 8 שנים ואתם בטיפול. מן הסתם, אפילו אם הטיפול הזוגי לא נוגע באופר ישיר בנושא הזה, אם היית רוצה היית יכול לשאול את זה שם, והרי יש לך רצון לשאול את השאלה, אז למה שאלת את זה כאן.

אולי יש פה קושי מול המטפל הספציפי הזה, אולי אין הזדמנות לשאול בנפרד כי אתם באים 'יחד' לפגישות.

אולי זה פשוט מפחיד לשאול שם… לפעמים חלק מהבעיה שבתהליך הטיפולי עוסקים בדברים שוליים, רוקדים סביב הפיל שבחדר, פיל שקוף לגמרי.

בכל מקרה כנראה אתה לא שם את זה על השולחן, וממילא לא מוצא 'מקום' לבטא את המצוקה בפתיחות, לא רק בבית, שאולי גם שם לא ישבת לברר עם אשתך בשיחת עומק רגועה ואינטימית, מה קורה בינינו?

האם הגעת לטיפול "על הקצה", קצת מאוחר מידי, וכעת אתה חנוק לגמרי.

אבל השאלה היא מה עוד זה מלמד עליך, האם יש לך סגנון כזה שממשיך כאילו "הכל בסדר" מצידך, וכך אתה מושך ומושך…

אתה גם "כמעט" לא אומר לנו מילה על הטיפול, בכלל הביטויים שלך בשאלה מאד מאופקים, גם איפה שאתה מרגיש שאתה יכול לכתוב אתה כותב בצורה מתומצתת, מה זה מלמד על סגנון התקשורת הזוגי שלך?

רואה לנכון להדגיש את זה בפניך, גם כי ציינת שאתם עובדים על זה בטיפול הזוגי, וחשוב שתבין שכפי הנראה זה קריטי במיוחד עבורך, בכל מקרה.

כתבת שאתה לא רואה את הבעיה נפתרת "מהר", אולי חשבת שדרך הטיפול יהיה ניתן להגיע לפתרון מהיר, כאן ועכשיו, ואז מתברר לך שהכל הולך לאט, יש פה מתח נסתר בשאלה שלך בין 'תהליכים' לבין 'לחתוך'…

זה גורם לי לתהות על הגישה שלך לתהליכים, האם זה בא לידי ביטוי רק בבעיה הזו לגבי הטיפול, או אולי זה גם מה שקורה לך בחיים הזוגיים בכלל…

*

שאלה מאד חשובה בעיני, כמה זמן כבר רצה אצלך השאלה "מתי כדאי לחתוך"?

האם אתה סוחב איתך הרבה זמן את ה'פגיעות' ורק לא היה לך אומץ ללכת לטיפול, או אולי הכוונה שאתה סוחב איתך הרבה זמן את המחשבה 'לחתוך' רק שלא היה לך אומץ להתגרש, ואז השאלה היא למה בכלל הלכת לטיפול.

אם נניח שאשתך היא זו שיותר יזמה ומחזיקה את הטיפול, וכך גם קצת נדמה לי מעצם העובדה שאת השאלה הגדולה ביותר שלך אתה שואל כאן ב'אקשיבה' ולא בתוך התהליך הטיפולי, אז הסיכוי הוא שאשתך מחפשת תיקון, היא רוצה להעביר לך מסר שהיא מאד פגועה בגלל אופי היחסים איתך, אבל אתה חביב בעיניה ואין לה באמת כוונה למחוק אותך.

אולי היא רק מחכה שאתה תהיה שם עבורה, שתראה אותה יותר, ואז היא בהחלט תשמח ללכת למקווה, ואתה בלי לשים מספיק לב אליה, שואל כאן "מתי באמת כדאי להתקפל ולחתוך".

לא משתמע מדבריך שאתה לא מוכן להמשיך את הטיפול, לא זו הנקודה, אבל אולי אתה גם לא יודע מה יצא מהטיפול הזה, אז כבר 'כעת' אתה רוצה לדעת מה תהיה העמדה שלך, אם וכאשר…

במובן הזה השאלה שלך מעט מחוספסת, מתי "כדאי" לחתוך… זה מרגיש כאילו אתה שואל מתי זה לא יהיה מאוחר מידי, שאוכל לצאת בעור שיני, לפני שאני נפגע לגמרי לגמרי, שעוד אספיק לברוח מפה. אתה בוודאי מכיר את אותם בחורים שרגע לפני שזורקים אותם בפגישות אז הם 'חותכים'…

*

אז קודם כל, בינינו, ואני לא יודע אם אני יכול להגיד לך את זה בקלות, אבל בא נדבר – מה זה לחתוך?

זה נראה כאילו לדעתך אפשר לסגור את הפרשה בקאט אחד.. אבל לא, אלו לא החיים, זאת אשליה!

אל תחשוב שאם תחתוך אתה תפסיק להיפגע, כי יש הבדל גדול בין 'לחתוך' לבין 'להיפרד'.

אתה הרי לא עובר לאי בודד, וגם באי בודד הזיכרון הולך איתך, בימינו גם המדיה הולכת איתך, בכל מקרה הרושם נשאר בנפש, הגירושין והפרידה מותירים אחריהם אדמה חרוכה, הרבה כאב וצלקות!

שלא תחשוב שאם אתה 'חותך' אז אתה בעצם סיימת עם הפרשה, היא עוד תלך אחריך, מה אתה חושב שתשכח אותה? בפרט שיש לך ילדים.

ואם כבר מדברים על הילדים, א' הדברים שהכי כאבו לי לראות בשאלה ששלחת, שלא הזכרת אותם בכלל, האם יתכן שאתה חושב על גירושין ולא רואה את כאב הילדים העצום לנגד עיניך, האם הם לא מספיק חשובים לך.

יתרה מזאת שאלתי את עצמי, איך אתה מצפה לקבל תשובה רצינית על שאלה חמורה כל כך, בלי לפרט כלום על הצד של אשתך, אנחנו יודעים עליה רק שהיא נשואה + 3 ילדים ומדלגת על מקווה… על פניו זה לא מובן.

גם בעסקים לפעמים אדם חותך את השותפות, אז הוא הולך להתייעץ עם מומחה, שדן איתו יחד בא נראה מה יש לך להפסיד, איך תראה בלעדי ה'שותף', מה יש ל'שותף' לתרום לך, השיח נסוב גם על השותף.

במקרה הזה אנחנו פשוט לא יודעים עליה כלום, האם יתכן שכמו שאשתך לא מספיק קיימת בשאלה ששלחת, היא גם לא מספיק קיימת מבחינתך במציאות, אולי אתה לא מספיק 'רואה' אותה, במובן העמוק של המילה.

האם יתכן שאתה מרוכז רק ב"מתי אתה חותך", באני ואני ואני, האם רק אתה במוקד, היא לא קיימת, הילדים לא קיימים, האם אין כאן עניין משותף שלכם כזוג, כמשפחה.

גם זה חלק ממה שאמור לקרות בטיפול הזוגי, להתחיל בעצם 'לראות' אחד את השני, האם זה קורה?

*

מבקש להזמין אותך להתבוננות מחודשת על מצוות עונה במבט תורני.

תחילה עלינו לזכור, שאהבת איש ואשה בבית על כל חלקיה, היא המשל לקשר של הקב"ה ועם ישראל, ולכך אמר רבי עקיבא: 'כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים', וכן בקודש הקודשים היו הכרובים 'מעורים זה בזה' לומר לישראל: 'ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה' (יומא נד, א).

אלא שכל זה במסגרת של אהבה ואחדות, אבל תאוות הגוף שבדבר, כשהיא פועלת ללא אהבה ורצון, הרי היא מבטלת את מעלת העניין, והמעשה נהפך למילוי הנאת 'חוש המישוש' שהוא החוש השפל והירוד שבהרגשות האדם.

אתה אומר שהיא מדלגת על מקווה, ודרך אגב גם "הקשר הרגיל" ביניכם הוא לא מן המשופרים, הניסוח הזה מרמז על שגיאה אפשרית קריטית, על הפרדה שאולי קיימת אצלך בין מצוות 'עונה' לבין 'הקשר הרגיל'.

המצווה מעצם הגדרתה נועדה להשפיע ולצקת יחס אחר לכל היבטי הקשר, ואם הקשר אינו מן המשופרים, הוי אומר שאולי כרגע אין ביניכם שיתוף והדדיות מלאה, שאין שיח פתוח וכנה, אז איך אתה מצפה שהיא תלך למקווה?!

הגדרת מצוות עונה כוללת שהריצוי והפיוס הם באחריות האיש עד כדי שעליו מוטל לגרום לאשתו לרצות, ורק כך הוא מקיים את הדביקות והאיחוד האמיתי שהם יסוד ותכלית המצווה, ואם הוא לא עומד בכך זה עלול ללמד שהוא רואה בה כלי לצרכיו וזה כבר בעייתי, ושייך לבחינת בני ט' מידות שבהם אין אהבת הנפש אלא תאוות הגוף, וכשהמעשה הופך לגופני בלבד הוא מאוס על פי אמת מידה תורנית.

כדי להגיע למצווה אתה חייב לקיים עוד משהו לפני כן, אתה צריך לדאוג שזה יהיה בטוב, זה לא רק בהסכמה או בהכנעה מצידה, אלא ממש מרצונה! ורק אם קיימת את התנאי הקריטי הזה, אז יש לך מצווה לדבוק.

שים על לבך, שהמצווה נקראת בתורה "עונתה" ולא "עונה" סתם (שמות כא, י).

זאת ללמד שהמצווה והמעלה שבמעשה מתחדשת ע"י רצון האשה, וכשאתה בא בגישה שהיא 'חייבת' או 'אמורה' לספק אותך ויהי מה, אתה הופך עם הזמן שבוי של ה'תובענות' שלך, ורק גורם לה להפעיל עוד יותר התנגדות מולך, כשבעצם אתה מפספס את העובדה שהשינוי צריך להתחיל אצלך, מהיחס הכללי שלך כלפיה.

בעולם הטיפול זוגי מקובל לומר, שכל פעולה במערכת היחסים, או בקשר הרגיל כלשונך, צריכה להיחשב כחלק מהעניין… ולמעשה זה כבר טמון בהלכה של "יפייסנה עד שתתרצה".

אם מבחינתך יחסי האישות הינם אספקט אחד בלבד מתוך מכלול חייך, ואתה מסוגל לנתקו ממצב הקשר הכללי ביניכם. אצל אשתך זה ממש לא כך, כשאשה חשה בלתי נאהבת, דחויה, פגועה או נטושה על ידך, הכאב הזה צובע את עמדתה הכללית כלפי כל החיים איתך, היא כואבת ומיוסרת, וזה המסר שכנראה עולה ממנה כשהיא מדלגת על המקווה.

*

כעת אני לא מתיימר לתת לך פתרון אישי, כי באמת חסר המון מידע, אני לא יודע עליכם המון דברים קריטיים, רק הייתי רוצה לשאול אותך, כשאתה אומר "מתי באמת כדאי לחתוך", האם אתה מתכוון בהכרח במובן של "איך אני עושה את זה", או שנשארה לך עוד איזושהי 'רזרבה פנימית' שאתה יכול למשוך עוד קצת, ואז השאלה היא "מה עושים בזמן הזה".

כי אם נשארו לך עוד טיפה רזרבות, אני מציע לך לעשות איתם את הדבר הבא, תנסה לראות האם אתה יכול לבוא ולומר, רגע, יש פה משהו משותף, היא פוגעת בי אבל גם אני מן הסתם פגעתי בה! ואנחנו הרי נמצאים בטיפול, אז אנחנו יכולים לחזור ולנסות לראות איך שנינו התדרדרנו לאותה נקודה.

רוב בעיות הזוגיות יושבות על איזושהי פגיעות הדדית!

השאלה שאתם צריכים לשאול, האם אנחנו יכולים לראות את עצמינו כמו בעבר, איך היה בתקופת האירוסין, בתקופה הראשונה של הנישואין, כי אם היה לכם אי פעם ימים טובים, זה אומר שלשניכם יש את היכולת הבסיסית להיות ביחד, ועכשיו נשאר רק לברר טוב טוב מה קרה בינתיים, מנקודת הזמן שהיחסים התחילו להתערער, והאם ניתן לעשות איזשהו סוג של תיקון, אצלך ואצלה. – כל זה אם נשארה לך עוד טיפה, איזושהי רזרבה.

אמנם אנחנו מתייחסים לתקופה הראשונה, אם היו שם ימים טובים, סימן שיש פה פוטנציאל, אבל זה לא חייב להיות הוכחה חד משמעית שגם היום זה אפשרי, כי ישנם דברים שמשתנים בחיים, בכל אופן זה נכון על פי רוב.

שלא תבין לא נכון, בהחלט ניתן להגיד על זוגות מסוימים שקשה לראות איזשהו פוטנציאל להצלחה בעתיד, אבל זה המיעוט ממש, זה נכון בעיקר כאשר אנו פוגשים זוגות שמעולם, מעולם, לא היה להם רגע של זוגיות טובה, והפוטנציאל שואף לאפס לבנות שם משהו, יש זוגות כאלה.

אבל בטיפול זוגי צריך לנבור לא רק בכאן ועכשיו, אלא גם בהיסטוריה שלכם, צריך לנסות לראות האם היה לכם רגעים טובים ביחד – והיה. זה קריטי, וזה מה שהייתי רוצה לראות אצלך, שאתה מסוגל יחד איתה להגיע לאותה נקודה של התבוננות, בא נראה מאיפה התחלנו, והאם יש לנו בכלל פוטנציאל וסיכוי להיות ביחד.

מאחל שתמצאו את הכוחות להיבנות "יחד" דווקא מתוך האתגר הגדול שלפניכם.

איש ואשה זכו שכינה ביניהם.

בברכה,

חיים עוזר ה.