"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א' ט"ז)

שלום לך שואל יקר ורבים נוספים השואלים אתך.

שאלתך נדרשת ! "כיהודים מאמינים" כהגדרתך, עלינו ללמוד את הקורה סביבנו, בצורה מעמיקה. ולפי השקפת התורה, כמובן. ולא להסתמך על קביעות ראשוניות שטחיות פופוליסטיות.

בכדי לענות על שאלתך, אדרש לחלק אותה. להקדים הקדמה שתענה בעצם, על שאלתך הספציפית "איך להתייחס לכל הסיפור עם משפחת ויינשטיין". ואחר כך, להיכנס לשני נקודות כלליות נוספות.

הקדמה מוכרחת ונצרכת, לפרשייה כאובה זו, ושהיא בעצם התשובה המרכזית לסיפור הספציפי הזה. יסודה בהבנה הבסיסית, והפשוטה כל כך. כי אנחנו, כבני אנוש, לא באמת יודעים מה בלבו של האחר. מה הוא חש, עד כמה עמוק הוא כאב הלב שלו, ומה הם מניעיו לפעול כפי שפעל.

קשה שלא לחוש כאב לב צורב לנוכח התרחשות כאובה שכזו. וכואב לא פחות לראות את התגובות הציבוריות שבעקבותיה. פרשייה עם סוף טרגי מחריד שכזה, שיסודו במשבר משפחתי מורכב שנמשך שנים ארוכות. משברים שכאלו, מטבעם שהם מורכבים מסערת רגשות עזה, שבמרכזה עומדים בני זוג, הורים, וילדים, קן משפחתי הרקום ברקמת רגשות עדינה מאין כמוה. כל בעל נפש יבין, כי כאן סוערת הנפש בגלי סערה לא נודעו, שמי הוא שיתיימר לבוא בסודן. הרגש הוא סובייקטיבי, פרצופינו שונים, דעותינו שונות, ואין איש יודע מה שבלב חברו. אם בעיני נראה שבמצב פלוני נכון לעשות כך. הרי שלחברי נדמה בדיוק הפוך. כל אחד חש במצבו, ברגשותיו, בסביבתו, ובכל מרכיבי האישיות הרבים שלו – את מה שחש הוא.

האם אפשר באמת להבין על מה ולמה התנהג מי שהתנהג כך ולא כך ? וזאת גם אם נשב בסבלנות, ובמתינות, ונשמע את כל הצדדים וצדי הצדדים של כל הנוגעים בדבר. את כל פרטי ההתרחשויות מכל הכיוונים. (כדין התורה (דברים א) "שמוע בין אחיכם" – אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שלא ישמע דברי חבירו). גם אז, מי חכם ויבן את תהפוכות הנפש, את עומק רגשות הלב. אהבה, שנאה, כעס, וחמלה. לא כל שכן, בהאזנה חפוזה, רכילותית, חדשותית, למסרים המזדהים עם צד פלוני או אלמוני. בואו נשאל בכנות, האם מאן דהוא חושב שאפשר לנהל דיון ציבורי תקשורתי, משפט בזק, קר ועקר, על לבבות של משפחה שלימה, לב של אמא, געגועים של בת, שנים ארוכות של משבר ?

ובכלל, האם יש כאן משהו נחרץ, האם אין אפשרות על כל טיעון שנראה לנו, לטעון גם את ההיפך המוחלט ? איך היה אפשר להעז לפשפש בקרבי משפחה מישראל, להפוך בנבכי חדרי נפשה, לדון ולהכריע, לשפוט ולהחליט ? אני נמנע מלהיכנס לפרטים, וישמע חכם ויחכם מדעתו.

חטאת הקהל היא. משני צדדי המתרס, החילוני והחרדי. דבר איש ברעהו. הכול שפיט. כולם יודעים מי אשם, למה, ומתי. בנושא עלום רגיש ונפיץ כל כך. וראו זה פלא, כל צד "משתכנע" באמיתת צדקתו שלו. וכל הפרטים "מראים" את מה שכל צד ידע תמיד !!

המסקנה : ראשית דבר עליינו להבין, כי כל שאלה של האם "בגלל ש … הגיע מצב ש…". באי הבנה יסודה. איננו יודעים בדיוק מה היה, מה התרחש, למה וכמה.

ונאמר ברורות. איננו יכולים לשפוט את האם על עזיבתה את העולם החרדי. לא. ולא את הסוף הטרגי בו בחרה. לא את ילדיה שלא היו אתה בקשר, ולא את הסיבות לכך. לא. פרטי המעשה שסיפקה לנו התקשורת, או השכנה ממול, אינם מספיקים, חסרים, ו"לפעמים" גם מוטים. "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות פ"ב) גם אם הוא חוטא בעיניך, אל תדין. "כי מקומו גורם לו לחטוא" (תניא פרק ל') – המצב, הסיטואציה המורכבת בה נתון הוא, ולא אתה. ואולי, אולי "למקומו לא תגיע לעולם", אתם פשוט שונים (פי' השפת אמת שם במשנה).

ואם נשמעה טענה ציבורית, על חוסר הכלה ורגישות לאחר ולשונה. נשוב ונאמר, אדרבה, ניטול קורה מבין עינינו, ונאמר לשיפוט הציבורי הרף. המשכיל בעת שכזאת ידום. נדע שאיננו יודעים, נבין כי איננו מבינים. נקרא לעולם החרדי והחילוני, לכבד, להוקיר, ולתת מקום לרגשותיו של הזולת, גם אם הוא שונה מדרכי, דעותיי, ורגשותיי. כי, באמת, אין איש יודע מה בלבו של חברו.

אם ישנה שאלה "איך להתייחס לפרשייה זו", דומני שזה היחס הראוי.

רק כעת, לאחר הקדמה זו, נוכל לדון בשני פרטים כלליים נוספים. שנקשרו בפרשייה זו. נדון בהם באופן כללי, מבלי שיוך כלשהו, לאותה פרשייה. כי מניין לנו לדעת.

א) "ניתוק".

חיי האדם מושפעים מסביבתו, החברה משפיעה עלינו הרבה מאוד. נצטווינו להתרחק מחברה שאינה טובה, ובמצוות עשה להתחבר לחכמים. הרמב"ם מאריך בכך בהלכות דעות (פ"ו) וכותב שאם אין לאדם חברה וסביבה טובה, עדיף לו ש"יצא למערות ולמדבריות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים".

מי כמו משפחה, הקרובה לאדם. את רוב חינוכו ותרבותו, יונק האדם משם. ונצטווה כל הורה במצוות חינוך, כי בידו מסור הדבר. מה קורה כאשר המשפחה משתנה, וחלקה נוטש את הדת ?

קשה עד כדי כאב, לדבר על נושא מצער שכזה. מי אנחנו בכלל. ניתוק תוך משפחתי הוא טרגדיה בכל קנה מידה. לצערנו הדבר קורה הרבה גם במקרי גירושין רגילים, שלא על רקע משבר דת. בית המשפט גם הוא מקבל לעיתים פסיקות כאלו, להעדפת טובת הילדים על פני ניתוק מהורה. בוודאי, שאם על היתר עגונה מישראל יושבים גאוני הדור בכובד ראש, אין סוגיא זו קלה יותר. כל אמירה נחרצת בנושא כזה, בקלות ראש יסודה. הדבר משתנה לכל מצב באשר הוא, וצריכה בירור ושאלת חכם יסודית לגופה, ולפרטיה.

ננסה רק להראות מקום לצדדים שונים, בנושא. מצינו, באברהם אבינו, אוהב ה'. אשר ציווה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה'. שיצא בנו ישמעאל לתרבות רעה. שרה, אומרת לו לשלחו (בראשית פכ"א) "גרש האמה הזאת ואת בנה". "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם". אך אלוקים מצווה אותו במפורש על כך, ומבטיח לו שלא יקרנו אסון בדרך (רמב"ן שם) ו"לגוי אשימנו כי זרעך הוא". חז"ל מספרים (פרקי דר"א) כי למרות זאת, אברהם היה נוסע למקום מגורי בנו, לשאול בשלומו. ולהעניק לו מעצותיו וברכותיו. וישמעאל היה שומע להדרכותיו. בסוף ימיו "עשה ישמעאל תשובה" (שם פכ"ה ברש"י).

בחטא העגל (שמות לב) שבט לוי נענה לציווי ה', "הרגו איש את אחיו". ונשתבח על כך (דברים לג) "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך". גם כאן נעשה הדבר על פי ציווי ה' מפורש.

בכל הדורות, נטשו גרים ובעלי תשובה, את משפחתם וסביבתם, הלכו להם כאברהם אבינו, ממולדתם, ובית אביהם. סבלו סבל חברתי עצום בשביל להתחבר לעם ה'. גם בדורנו, בעלי תשובה משלמים מחיר יקר של ריחוק משפחתי, לפעמים המשפחה גם מנתקת קשר.

אם מדברים על המחיר האישי של ניתוק חברתי ומשפחתי, למען התחברות ליראי ה', הרי שמצינו כדבר הזה בכל הדורות. אך אם בהרחקת האחר, עסקינן. כפי שראינו הדבר קיים, אך הוא דורש הוראה וציווי מפורש. וגם אז, במידתיות הנכונה. אברהם אבינו בדרגתו הצליח, למרות הכול, להישאר קרוב עם בנו. ולבסוף גם להחזיר אותו בתשובה. (וראה במסכת ב"מ פה ע"א, בנכדו של רשב"י, שהתדרדר לדיוטא התחתונה. וכיצד דודו, רבי שמעון בן איסי, לא התייאש, כבדו כחכם ורבי, ולבסוף חזר ונהיה תנא קדוש בדרגת אבותיו הקדושים).

בדורות האחרונים, מאז פריצת המודרנה ותנועות השוויון, נפל דבר בישראל. רבים נטשו את היהדות. העם היהודי ברובו אינו שומר תורה ומצוות ורובו מוגדר כ"תינוק שנשבה". הדבר הביא להתייחסות אחרת אל שכאלו. הניסיון וההתמודדות גברו והלכו, והיחס הפך מורכב יותר. לצערנו בשנים האחרונות, אנו חווים משבר נוסף, בעקבות התרבות החברה, האפשרויות, ומהפכת התקשורת ששינתה את העולם. הניסיונות האורבים לפתחנו רבים יותר, וההתמודדות עמהם לא קלה בכלל. מקרים של בן משפחה שיורד בשמירת תומו"צ נדירים פחות. כמובן שהדבר מצריך התייחסות ראויה, הבנה ללב המתקשים, ושיקול דעת מיוחד, מתי עת לקרב וכמה. (נצטט קטע לדוגמא, עד כמה ההתמודדות לא פשוטה במקרים מסוימים : "אני" רגשי חלש, של הבן, תקוע בכוחות חיצוניים ששולטים עליו, חייב לצמוח עדיין, אנו האבות – חייבים לתת להם את הזמן לזה, חייבים לתת להם את האישור לאהבתנו אותם, ואת האימון. כי הם רובם ככולם מאמינים גמורים, כמה מהם קרובים על ה' יתברך. אלא שכביכול הם אנוסים לפי שעה להתמודד עם עול מלכות שמים שעליהם" אבות על בנים – הרב אורי זוהר).

אלו שאלות חמורות שבדיני נפשות, החותכות בבשר החי. מהיכרות עם הנושא, אוכל לומר כי הורים וילדים לא ישנים בלילות במשך שנים, לפני ואחרי החלטות כאלו. עם זאת, העושה את המוטל עליו – אם באמת עשה כן כנדרש – לא בתוצאה הסופית, נעוצה ההוכחה על נכונות ההחלטה. על יהודי מוטל לעשות את תפקידו בשלימות, התוצאות ביד ה'. מה גם במקרים רבי תהפוכות שכאלו. כאמור, אין מענייננו, לעשות את חשבון נפשם של אחרים, האם ואיך החליטו מה שהחליטו. עם זאת, עדיין חסרה בציבור שלנו, מלאכת גישור בונה אימון שהייתה יכולה לסייע יותר להבנת מקרים קשים כאלו. הלוואי.

ב) "חסידות ופרישות".

האסור – אסור, אבל כל המותר – מותר ? הסקאלה רחבה מאוד. בתרבות המערבית המתירנית, כבר הותרו גדרי עולם. אדם הנטוע שם, יתקשה להבין, כיצד יהודי שומר תורה ומצוות, מתמודד עם הגבלות, ואיסורי תורה, באורח חייו. מנגד, גם בתוך גבולות המותר, המרחק רב מאוד. "קדש עצמך במותר לך" היא מצווה מדאורייתא (רמב"ן ריש קדושים). ובעיקר מעידה על היכן ממוקמת נפשו של היהודי. אם האסור הוא "הגבלה" וכל המותר מותר. או שהמותר מיותר, והוא מקור לקידוש הצורה על חיי החומר. אנו עדים גם כיום, לסגנונות חיים שונים, בהם בני משפחה, חיים חיי הסתפקות במועט, למען חיי תורה וקדושה, מתוך אידיאל צרוף. גם בעולם הכללי, יש שלמען אידיאלים שונים יוותרו על חיי מותרות.

אצל מי האושר ? לא ברור. במקורותינו אנו רואים, שחיים בעלי משמעות, בקידוש חיי רוח, הם ערובה לאושר "אשריך בעולם הזה". מחקרים רבים העלו – לאחר שרבו ההתאבדויות באזורי עושר דווקא, ולאחר שצריכת תרופות הפרוזאק ויתר נוגדי הדכאון, עולה דווקא בצמוד להתקדמות המודרנה המערבית – שהאושר לא מצוי דווקא בחיי חומר. אלא באושר האישי הסובייקטיבי, הנרכש יותר במשמעות לחיים, נתינה, ואהבה שאינה תלויה בדבר.

כנראה, שעם אידיאל של אמת, חינוך אמתי, ואמונה בצדקת הדרך. אפשר להיות מאושר, גם ברמת חיים המצטיירת כמסתפקת במועט. ערובה לכך, כמובן, שהיחיד באמת מתחבר לחיים שכאלו. ואין הדבר נעשה תחת כללי חברה ומוסכמות, שאין לב היחיד עומד בכך. (גם בחברות שקידשו אתוס של פרישות, ככל שהשנים עוברות, בפרט בשנים האחרונות. המנהיגים ערים לכך, ומוודאים יותר את מוכנות הפרט להשתלב. כמו בנושאים אחרים, במגורים מחוץ לערים החרדיות, לפני כיותר מעשרים שנה. ביציאה לעבודה של אברכים. דברים שהיו מאוד לא מקובלים. ניסיונות למתן אינדיבידואליות יותר, בתוך הישיבות, בשביל הרפיית הלחץ הלימודי. ועוד כהנה וכהנה). בכל מקרה, אין הזר, שלא חונך וחש את האידיאל, מבין את היכולת לחיות בסגנון חיים מקודש יותר. אם יתחבר יבין גם הוא, שלא בשמים היא. ואולי גם הוא נמצא שם באתוס הפרטי שלו.

אינני יודע אם התשובה שלימה, אי אפשר היה להרחיב בכל דבר, כמובן. ישמע חכם ויוסיף לקח, ואקווה שבתוך הדברים ישנו מענה מספק. תמיד אפשר כמובן לכתוב ולהגיב.

שרוליק

[email protected]