בס"ד

שואלת יקרה,

ראשית אני מברכת אותך ושמחה בשבילך על הזכות למצוא את האיש שלך ולהקים איתו בית בישראל! כמה לא מובן מאליו… מזל טוב!

האמת היא שקיבלתי את שאלתך לפני החג ולא היתה לי אפשרות להתיישב ולכתוב לך ביישוב הדעת, אולם יחד עם זאת, "הלכת" איתי הרבה במחשבה. אמרתי לעצמי שלו יכולתי הייתי שולחת לך חיבוק אימהי עוטף ומרגיע, חיבוק כזה שמפרק את כל המתח שהצטבר בך עד כה.

עברת תקופה ארוכה שהיתה מורטת עצבים בשבילך לפני החתונה… כמו שתיארת את חווה גם עומס ומידה של מתח טבעי בחודשי הנישואין הראשונים. למרות שזה ישמע לך משונה אתם עדיין בתחילת הדרך המשותפת שלכם ובמידה מסויימת עדיין כמו שני זרים שמנסים להתקרב זה לזו. תוסיפי לזה את הציפיה העצומה שליוותה אותך לפני החתונה ואת האכזבה שחיי הנישואין מטיחים בפנייך. הרבה מנוחה ושלוות נפש לא היתה לך. באמת שאפשר להבין איך כל המתח הזה מתפרץ מתוכך ויוצא בצורה הכי לא צפויה מול האיש שאיתו את בוודאי רוצה שיהיה הכי טוב.

אפשר להמשיך להבין ו"לפרגן" לך את כל מה שקורה לך, ובאמת ליבי איתך, אבל לא זה הדבר שיקדם אותך יקרה.

את אמנם מבקשת עצות אבל כתבת סדרת שאלות שרק מעצם הניסוח שלהן אני מבינה שאת יודעת את העיקר. את מבינה שנישואין זה תהליך שדורש עבודת מידות, השתנות וסבלנות. הרבה סבלנות שלך אל עצמך והרבה מאד סבלנות כלפי האיש שלך.

בתשובה שלי אני הולכת להדגיש בפנייך בקווים כלליים דברים שסביר להניח שאת יודעת אותם והם מונחים אי שם עמוק בתודעה שלך (אולי אזכה לחדש לך פה ושם אבל את העיקר את תראי שאת כבר מכירה ורק תזכירי לעצמך מחדש). המטרה של התזכורת הכתובה היא לסלול בפנייך מעין תמרורים להתבוננות וחשיבה שהם גם אבני דרך לפעולה. בואי נצא לדרך…

הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא ההכרה שבתכל'ס היכולת לשנות את המצב נתונה בידיים שלך. יש לך בחירה. צדיק גדול אמר כבר לפני כמאתיים שנה שהעניין של הבחירה זה דבר פשוט: רוצה – עושה. לא רוצה – לא עושה. במילים אחרות, יש לך את הרצון לשנות את ההתנהגות שלך לטובה (כך כתבת במפורש), וזו התחלה חשובה. יש לך גם את היכולת לקבל החלטה בינך לבין עצמך שאת אכן מבצעת את השינוי הזה. להתחיל מחדש זה עניין של רגע. זה הרבה יותר קל ממה שנדמה. פשוט אוספת את עצמך ולא נותנת יותר ל"מפלצת" הזו שיצאה ממך (זה דימוי שאת השתמשת בו), לנהל לך את החיים בצורה הרסנית וחסרת רסן ומעצורים. בשלב ראשון תשתמשי במערכת בלמים שאני מניחה שיש לך ובכל פעם שתצוץ לה "המפלצת" תזכירי לה ולעצמך שאת לוקחת אחריות מלאה על חייך ולא נותנת לשום כוח הרסני לנהל אותם. זה בשלב ראשון מה שנקרא סור מרע. עכשיו אני מציעה לך לחזור ולקרוא את כל המשפט האחרון בתוספת חיוך (חמלה עצמית זה דבר חשוב, בשונה מרחמים עצמיים עליהם נדבר בהמשך).

בואי נדבר קצת על "המפלצת", אבל לפני כן, הקדמה קצרצרה: לכל אדם מן השורה יש קווים אדומים שברור לו בתכלית הבהירות שהוא לא יחצה לעולם. לדוגמא לכל אדם מן השורה ברור שבשום מצב הוא לא ירים יד להכות את הוריו. זה כל כך ברור ומושרש עמוק בנפש שגם במצב שכרוך בסערת רגשות אותו אדם לא ירים יד על הוריו. זה דבר כל כך ברור ומושרש עמוק בנפש שהוא פשוט לא נמצא במלאי התגובות האנושיות האפשרויות שלו, ולכן זה לא יקרה לו לעולם. הוא בחיים לא ירים יד להכות את הוריו. אם בכל זאת, קורה שצצה לה "מפלצת" כלשהי זה מפני שבאיזו שהיא מידה יש "למפלצת" לגיטימציה פנימית. לכן כדאי לך לבדוק בינך לבין עצמך את הלגיטימציה הפנימית שלך לכעוס/ לצעוק/ לבטא רגשות בוטים כלפי בן הזוג שלך. כשיהיה לך ברור בלי פירור של ספק שלדוגמא – לצעוק עליו זו אלימות מילולית שאין לה מקום בכלל ובטח ובטח שאין לה לגיטימציה בין שני אנשים אוהבים שהולכים להקים משפחה – את תראי שההתנהגויות ש"המפלצת" מייצרת הולכות ונעלמות… (אמן!)

בואי נעבור לעשה טוב. בהקשר הזה אני רוצה לשתף אותך בהשערה שלי: אנשים שיש להם נטיה להתפרץ ולכעוס הם בד"כ אנשים "חמים". אם ההשערה שלי נכונה ויש בך כוחות רגשיים חמים למה שלא תשתמשי בחום הזה כדי לבנות ולטפח את הזוגיות שלך? קחי את התכונות שבמילא יש לך ונתבי אותם לעשיה חיובית כזו שתזכיר לך (ולבעלך) כמה את אישה טובה ונעימה (כתבת שכך מכירים אותך כל הסובבים אותך וכך גם את מכירה את עצמך. זה הזמן לרענן את הזיכרון). תעופי על עצמך בקטע הזה. אם כבר חום ועוצמות רגשיות אז שיהיה ממיס לבבות וחומות של פירוד וניכור. את תהיי הראשונה שתרוויח מזה.

על פניו זה נראה מאד פשוט, סור מרע ועשה טוב. זו כל התורה כולה אלא שלפעמים יש מהמורות בדרך וכדאי לשים לב שלא נתקלים במכשולים האלה ומועדים. אני מתכוונת לרחמים עצמיים, ורגשות אשם. שני האלמנטים האלה הם תחליפים זולים ושקריים לדבר האמיתי. למה אני מתכוונת? – קורה לנו בחיים שאנו מזהים בתוכנו מהלך פנימי / התנהגות שהם לא הדבר הטוב והראוי לעשות. בדיוק כמו שקורה לך עכשיו. במצב כזה עלולים לצוף בתוכנו תחושות של קורבנות, רגשות אשם ואפילו צורך בהלקאה עצמית. למה אני כותבת לך שהם תחליפים זולים ושקריים? מפני שכל זמן שנזין בתוכנו את הרגשות האלה, אנחנו, למעשה, נמכור לעצמנו את האשליה שעשינו משהו בקשר להתנהגות הקלוקלת שזיהינו בתוכנו ואנחנו כביכול מאד לא מרוצים ממנה, והנה עובדה – אנחנו עושים לעצמנו נו! נו! נו! (האשמה עצמית) או מלטפים לעצמנו את הראש ומרגישים כמה אנחנו מסכנים (התקרבנות ורחמים עצמיים), ובפועל לא לקחנו אחריות ולא שינינו דבר באופן משמעותי בתוך המציאות שלנו. לא פעלנו כלל, רק התבכיינו ושרפנו לעצמנו אנרגיה שהיתה יכולה להיטיב ולקדם אותנו לקראת תיקון. שוב אני מזכירה לך את עניין הבחירה. רוצה – עושה, לא רוצה – לא עושה. את באמת רוצה לשנות? – אז תעשי במעשים, ובבקשה לתבל את המעשים בחמלה עצמית שהרי כולנו בני אנוש, טועים, נופלים וקמים.

לקראת סיום, אני רוצה להתייחס לציפיה הגדולה שהיתה לך מחיי הנישואין, ולאכזבה שנלוותה אליה. אל תוותרי על הציפיה הזו. היא אמיתית ויכולה להביא אושר, שלווה ושמחה אל תוך חייך, אלא שבשביל להגיע לזה צריך לבנות כלים עמידים (יאמר לזכותך שעצם העובדה שפנית לבקש עזרה מעידה על כך שאת מעוניינת לבנות כלים). אשתף אותך בסיפור אמיתי. כשהבן הגדול שלי עמד להתחתן הוא ניגש לרב מבוגר מאד שהוא קשור אליו וביקש ממנו עצה טובה לחיי נישואין. הרב אמר לבני שבחיי נישואין צריך לשים לב שכל אחד בונה את עצמו עם זהות עצמית מוגדרת ותחומי עניין והתפתחות משלו וככה ניגשים ביחד עם כל הכוחות הייחודיים במשותף לבניית בית. אני חושבת שזו עצה טובה שיכולה להיות רלוונטית גם אלייך למרות שאיני יודעת מה מצבך בתחום. למה אני מספרת לך את הסיפור הזה? – לפעמים מגיעים לחיי נישואין מתוך ציפיה שכל ההתמודדויות שהיו מנת חלקנו עד עכשיו יעלמו כלא היו, ובמקרים חריגים יש אפילו תלות בשני ונדמה שהנישואין יפתרו את כל בעיות החיים, וזה לא בהכרח מתממש.

נישואין הם עבודה והם גם מתנה גדולה. אם זוכים (באמצעות כבוד, הקשבה, נתינה ועוד הרבה מידות טובות וסיעתא דשמיא) מגיעים לקרבה נפלאה ושותפות נצחית ואין דבר בעולם שדומה לזה. אחת הדרכים לממש חיי נישואין טובים הם דרך בניה עצמית של הזהות האישית של כל אחד מבני הזוג. בניית זהות עצמית משמעותה לקיחת אחריות על החיים והחזרת השליטה העצמית במובנה החיובי. את תראי שבדרך פלא ככל שתבני את אישיותך, תקחי אחריות על חייך ותשתמשי בבחירה שניתנה לך מבורא עולם, את תגלי שהציפיות שלך מהחיים ומבני אדם הן ריאליות וברות מימוש. עוד את תגלי שאט אט את נעשית ערה ואמפטית לאנשים שנמצאים לצידך. תמונת חייך תפסיק להיות מובנת מאליה וממילא תייקרי ותעריכי את מה שיש לך. אולי לזה מתכוונים חז"ל כשהם אומרים איש ואישה זכו – שכינה ביניהם. זו עבודת זיכוך מאתגרת ומתגמלת כאחד. אם תבחרי בה תגלי שלא תרצי להפסיד אף הזדמנות להיות טובה יותר ויותר, ועוד תגלי שהחיים המשותפים עם בעלך מספקים שפע של הזדמנויות כאלה…

ודבר אחרון, לפעמים אנחנו מנסים להתמודד עם אתגר שהחיים מציבים וזה לא הולך בקלות. אפשרי לעצמך לפנות לדמויות משמעותיות בחייך ולבקש הכוונה, ואם זה לא עוזר ויש צורך אל תהססי לפנות לעזרה מקצועית.

מקווה בשבילך ובשביל האיש שלך שתגלו שניכם במהרה שלא לחינם הפגיש ביניכם השם יתברך וייעד אתכם זה לזו וזו לזה, ודווקא מתוך העבודה המשותפת על אותן נקודות חיכוך כואבות יקבעו יסודות לבניין עדי עד שאתם מקימים. בהצלחה לך ולאיש שלך!!!

שירה ק.