מורה יקרה ואהובה,

ראשית אפתח בהתנצלות על שטרדת הכנסת חג הפסח, מנעה ממני להתיישב ולהשיב לך עד כה.

שנית, אני רוצה לציין בפניך כמה שמחתי בשאלתך שלא מטרידה רק אותך אלא רבים ורבות מהמגזר שלנו. שמחתי בה באופן מיוחד משתי סיבות חשובות:

הסיבה הראשונה היא בכך שהיא נחתה לפתחי בערב חג הפסח, חג השאלות, חג שבו אנו מאדירים ומעודדים את שאלת השאילות באופן אקטיבי, ויוצרים גירויים שיעודדו את הילד לשאול ולתהות ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. לא רק שאנו נהנים משאלותיו של החכם, ולא מפחדים גם להתמודד עם שאלותיו של הרשע, אנו גם נדרשים לפנות למי שלא שואל, 'את פתח לו', ולגרום לו להטרד משאלות.

זכורני, שדכנית שהציעה לביתי שידוך שהיא כינתה 'בחור חלק'. שאלתי אותה: מה פירוש – בחור חלק? זה שכבר מצא תשובה לכל השאלות, או כזה שאפילו לא יודע מה צריך לשאול?

אז, אשרינו שאלו מורותינו. אלו המורות שמלמדות בסמינרים שלנו. נשים עמוקות, חושבות, שקמות בבוקר עם השאלה – מה ה' אלוקי רוצה ממני? שלא מוכנות להניף דגלים שאין מאחוריהם דבר, ושמחפשות באמת ובתמים את המענה לאתגרי השעה כפי שהן נחשפות אליהן, מתוך הכרות עם השטח, עם המציאות, עם העולם החינוכי שהן מתמודדות עימו בעצמן דבר יום ביומו.

הסיבה השניה לשמחתי, בשאלתך היא משום שזו שאלה שמטרידה רק 'ילדים טובים', תלמידים ממושמעים, אלו שבאמת רוצים לעשות כל מה שלימדו אותם. הרי כל התלמידים שבועטים, שמעגלים פינות, שלא מקשיבים או מקשיבים בחצי אוזן, שמגלחים מכאן ומכאן את הדרישות ולוקחים את המסרים על ברכם גדלו ב'חצי קריצה' , החיים שלהם קלים ממילא. הם לא שואלים כאלו שאלות, ועושים מה שבא להם. ירצו יקחו, לא ירצו לא יקחו, או כמו שכתבת בעצמך- הם מוצאים את הדרך לדקלם סיסמאות שרחוקות בפועל מדרך חייהם האמיתית, ולא מוטרדים מהפער (שלא לאמר שקר) שגלום בכך.

אך דווקא בנות כמוך, מסגרתיות, כפי שכינית זאת, שמרניות באופיין, שלא אוהבות מהפכות, שמה שהן נחלו מהוריהן יקר לליבן, אך גם רוצות באמת ובתמים לחיות מתוך אמת פנימית, עם פער בריא בין שאיפות למציאות, פער בונה שמדרבן להתקדם, אך לא פער מוגזם שבו שם ה' נישא לשווא כדי להצדיק כל מעשה, הן אלו שמוטרדות משאלות כאלו כפי שהנך שואלת.

אחרי שהבהרתי את עמדתי העקרונית לגבי שאלותיך, אודה בכנות כי התכווצתי בצער גדול בכסאי לנוכח התאור של החברה החרדית כפי שעלה ממכתבך. 'קודים שהחרדים המציאו כדי לשמור על התוכן' 'גדלתי בחברה ריקה מתוכן רוחני' 'משתמשת באלוקים כדי למלא את כל צרכיה' ושאלתי את עצמי, ואני מזמינה אותך להצטרף לשאלתי – האם זו החברה שהוריך שהנם בעלי תשובה, כפי שספרת בעצמך, חברו אליה לפני דור?

אני מניחה שאם את בחורה כה נבונה, שיודעת לשאול שאלות כה חכמות, הרי שאת וודאי ירשת תכונות נפלאות אלו מהוריך, ואת הנך התפוח אשר לא נפל רחוק מן העץ, וגם הוריך הנם אנשים נבונים שחפשו כמוך בימים עברו לעלות בדרך העולה בית קל. האם לדעתך הם היו מסתפחים לחברה החרדית לו היא הייתה ריקנית, צינית, ואנוכית כפי שעולה מתיאורך?

וכי הם לא ראו מה שאת רואה? ואם תאמרי – החברה החרדית השתנתה ברבות הימים, אם כך- הבה ננסה להבין יחדיו- מהו השינוי שחל בה, ומה התפקיד שלנו בעת הזו לנוכח השינויים המתחוללים לנגד עינינו. מעבר לגידול הדמוגרפי האדיר של החברה החרדית השינוי הכי משמעותי שעובר עליה הינו התנועה מ'חברה בהקמה' לחברה שעוברת תהליכי השגרה. כאשר הדור של הוריך הצטרף יחד עם עוד רבים וטובים בזמנם לחברה החרדית, היא הייתה עסוקה בבניה של קימום עולם התורה שחרב באירופה והייתה חדורת מטרה להפיח אש באודים העשנים ששרדו את התופת של אימי השואה ולבנות מחדש את בית ישראל, בתים נאמנים לה' ולתורתו.

מתוך מיעוט האנשים שומרי המצוות בכלל בימיה הראשונים של קום המדינה , בחר מיעוט קטן עוד יותר בדרך החרדית – לפרוש מכל עיניני העולם ולהתגייס לחייל ה', קרי, להקדיש את חייהם ללימוד תורה בלבד. התחושה הכללית שפיעמה בציבור הייתה של 'להקהל ולעמוד על נפשינו' שאם לא כן, נעלם מן העולם. שרידים מוצלים מאש, ילדים צעירים שלא ראו שולחן שבת כל שנות אימי המלחמה, שבו ארצה ובנו מחדש את הבית היהודי כפי שהכרנוהו לפני השואה בקהילות הקודש באירופה. הרוח הגדולה הזו הצריכה שיתוף פעולה והתגייסות של כל הפרטים שהסכימו להענות לקריאה אל הדגל 'מי לה' אלי'. הדגל היה אמיתי, לא סיסמא ריקה, וכל מי שהצטרף אליו חש בעליל את רוח התקופה המפעמת בעצמותיו, וקושרת אותו בעבותות של אהבה וחיבור לשרשרת הדורות הקודמים, שרשרת שכמעט נקטעה בימי מלחמת העולם השניה. המהלך הזה דרש התכנסות, פרישות והסתגרות, והצלחתו, במבחן הזמן, איננה מוטלת בספק. כאשר בן גוריון נתן פטור מגיוס ל400 בחורי ישיבות הוא סבר, ורבים סברו כמותו, כי תוך דור או שניים תעלם החברה החרדית. אך זו, בניגוד לכל הציפיות, ליבתה את הרוח העוממת בשלהבתה, והציתה מחדש את אש התורה, והצמיחה בשנית חורש עצום ורב פוארות של אנשים ומשפחות החרדים לדבר ה', ומבקשים לקיים את מצוותיו קלה כבחמורה. אותה הסתגרות שגזר על עצמו הציבור החרדי באותה תקופה, דומה לתקופה בה שוהה העובר ברחם אימו. נולדה כאן חברה חדשה ולשם בניתה וצמיחתה היא הייתה זקוקה להסתגר בתוך 'רחם מוגן' שבו העולם בחוץ דואג לכל צרכיה, והיא עצמה יושבת בתוך בית המדרש והוגה בתורה ("למה הולד דומה במעי אמו?… ומלמדין אותו כל התורה כולה"… נדה ל, ב( .

רוח ההתנדבות ששרתה על הדור הקודם, בשלה אנשים ויתרו על רווחתם הפרטית למען הצלחת המשימה הכללית איננה עמנו עוד. כיום אנו עוברים משלב ההקמה, שדרש את האנרגיות המיוחדות לו, לשלב חדש שבו כבר איננו מרגישים מאויימים, ועולם התורה מתפאר במספר יושבי בית המדרש כמוהו לא הכרנו בדורות עברו הממלאים את שורותיו בדרך של שגרה. עובדה זו משמחת עד מאד, אך גם מחיר בצידה. רוח ההקרבה הקולקטיבית התפוגגה, והיום אנו מתפנים לחיים של שגרה, שבה אנן נדרשים להוולד לעולם המורכב, לצאת לחיים האמיתיים, לצאת מן התיבה כדי לפרנס את משפחותינו, ועם כל זה, גם לשמור על הקיים. הפרט מגלה כי הוא כבר לא נדרש להיות 'חייל' בצבא, במסגרת גדולה שממנה נגזרת גם תחושת המשמעות לחייו הוא, אלא כמי ששב משדה הקרב, הוא מבקש לקבל 'מענק שחרור' שעימו יוכל להתחיל את חייו הפרטיים ולהגשים את חלומותיו. אין אלו בהכרח חלומות אנוכיים של 'לעשות לביתי' ולדאוג רק לרווחתי, אלא זהו מעבר שטומן בחובו הקשבה עדינה יותר לצרכי היחיד, למימוש אישיותו הפרטית, ולהביא לידי ביטוי את כל כוחותיה ויכולותיה, בלי שיהיה בכך סתירה לרצון להמשיך ולדבוק בדרך ה', בתורה ובמצוות. מעבר זה מחברה בהקמה לחברה שנדרשת רק 'לתחזק' את הקיים, כרוך בשינוי השפה התרבותית שאותה אנו דוברים, משפה שמדברת ב'לשון רבים, כחברה, כקולקטיב, לדור שמדבר בשפת היחיד, האינדוידואל, צרכיו וכוחותיו.

אם נתעקש לעשות 'העתק הדבק' לדגלים שסחפו אותנו בדור הקודם באמיתותם וברוח הטהורה שפיעמה בהם, מבלי להביא שינויים אלו בחשבון, נגלה לפתע פתאום שהם נשמעים פאתטים, כ'ססמאות ריקות', כניסיון נפל לשכנע אותנו לקנות 'מוצר' שהציבור כבר לא זקוק לו.

השאלה שעומדת לפתחינו היא איפא- מה הם האתגרים העומדים לפתחינו בימים אלו ? אלו דגלים מוטל עלינו להרים? איך נבחר שוב להיות עובדי ה' בדיוק כפי שהורינו בחרו בזמנו מתוך חיפוש אמיתי של מה ה' אלוקינו רוצה מאיתנו?

מה החרדיות /הדתיות/עבודת ה' באמת – דורשת מאיתנו כיום?

איך נחדיר בילדינו (או בתלמידינו ובתלמידותינו) את אותה אהבת תורה וחשיבותה בדור שבו היא כל כך מובנת מאליה עד שעצם הדיבור עליה נשמע לעיתים כ'מס חברתי' שאנו נדרשים לשלם, כ'חליפה חיצונית' שאנו צריכים ללבוש רק כדי להיות מקובלים חברתית?

אם הדור הקודם התמודד עם אתגר העוני, הדלות, וההסתפקות במועט שמתוכו התגיייסנו כולנו לבחור ב'תורה ולימודה' כערך עליון, איך ננחיל ערך זה באותה עוצמה דווקא כאשר היום אנו חיים בדור של שפע, גם שפע כלכלי אך גם שפע תורני? בדור שבו הפרט יודע שעולם התורה יסתדר גם בלעדיו? בדור שבו להיות 'חרדי' זו כבר לא בחירה שדורשת אומץ לב והתגייסות, אלא רק תחזוק ושהייה ב'אזור הנוחות' והצמדות ל'מובן מאליו'?

. שינוי שפה איננו שינוי טכני. אם נולדת בבית של דוברי עברית, נסי לדבר שבוע אחד, יום אחד, מבוקר עד ליל באנגלית. או אז תגלי כמה הדבר קשה, כמה הוא דורש אימון, כמה מודעות ומחשבה ריכוז ומאמץ נדרשים כדי להתמיד במשימה זו.

כך גם שינוי השפה התרבותית המתרחש בדור שלנו. אין לנו כפתור במחשב שאנו לוחצים ומאתחלים את עצמינו מחדש. מדובר באתגר הסתגלותי שאנו לומדים אותו אט אט תוך כדי תנועה, ובחברה החרדית, שהיא שמרנית באופייה, הרי שהתנועה הינה עדינה וזהירה שבעתיים. הקושי לשנות את השפה התרבותית שאת עצמך חשה שמתרחש בתוכך, והחיפוש הפנימי שלך אחר הביטוי האישי שלך, איננו קל למי שמשוקעת עמוק עמוק בשפה התרבותית של הדור הקודם. לכן, כפי ששמת לב בעצמך, תלמידותיך, שכבר נולדו דור אחד אחריך, עושות את המעבר הזה ביתר קלות, וביתר טבעיות. עבורן, ללכת אחר 'האמת' שלהן, ולסמוך על מחשבתן העצמאית מתוך הקשבה פשוטה וטבעית לקולן הפנימי היא עבורן 'שפת אם' , והן חשות בה בנוח. את לעומתן, חשה כ'מהגרת'. במובן זה, את דומה להוריך שאף הם היגרו מחברה לחברה, מהחברה החילונית לחברה החרדית' בדורם הם, (וכמי שמודעת כעת לקושי שבמעבר תרבותי כזה, תוקירי ביתר שאת את המעבר שעשו) ואת לומדת לאט יותר לדבר בשפה האינדוידואלית שלא ממש גדלת לתוכה. מכאן גם חוסר הבטחון וחוסר האמון שלך בעצמך ובשיקול דעתך.

(אגב, אחד הראשונים שכפי הנראה, זיהה את התהליכים העוברים על החברה החרדית, הוא הרב משה גולדשטיין, ראש ישיבת שערי יושר, אשר פרסם ספר חינוך נפלא בשם 'שמע בני' שבו הוא מסביר את ההבדלים בין 'החינוך הסגור' שהיה מקובל בדור הקודם ל'חינוך הידידותי' שיש לנקוט בו בדור הנוכחי. הוא מסביר בספרו מתוך הבנת המציאות המורכבת שבה אנו פועלים, וירידה לעומק ההתמודדויות והלבטים המעסיקים כיום את ילדינו, איזו הקשבה רגישה נדרשת מאיתנו היום לכל אחד מהם כפרטים, והאזנה עדינה יותר לצלילי נשמתם).

העובדה שאת חוששת שמא לא תדעי את הגבולות, עד איפה ועד מתי, מה מותר ומה אסור, מה הלכה ומה מנהג, מה השקפה נכונה ובריאה ומהי סיסמא ריקה ומס שפתיים לא צריכה להרתיע אותך.

סיפור יהודי ידוע מספר על אדם שבא להתייעץ עם רבו ושאלו: מציעים לי משרת רב באחת העיירות, אך אני חושש שאיני ראוי למשרה זו. ענה לו הרב – וכי מי אתה רוצה שילך לתפקיד כזה, אדם שאינו חושש?

דווקא משום שאת כה חרדה שמא לא תדעי לקבל בעצמך את ההחלטות הנכונות, ולהבדיל בעצמך בין קודש לחול, אני סמוכה ובטוחה שאת האדם המתאים לקבל החלטות כאלו. קיבלת ב'בית יעקב' ובבית הוריך, יסודות איתנים של אהבת ה', של סדרי עדיפויות נכונים, של דעת ובינה להבדיל בין מה שיש לרחק ומה אפשר לקרב. קחי את כל המטען הזה וטפסי עימו לשלב הבא בחייך. בחרי לך חברה תורנית מבוגרת ובוגרת, בעלת שיעור קומה, שמכירה אותך היטב, שאוהבת אותך, שמאמינה בך וביכולותיך, שתוכל להיות לך למלווה ובת שיח במסלול שתעשי. את חכמה ובוגרת, זהירה ושקולה, והחיים לפניך. אל תחמיצי אותם. מצאי את הדרך להביא את יכולותיך לידי ביטוי מבלי 'לשבור את הכלים' ומבלי לבטל את כל מה שקבלת מהוריך וממוסדות לימודך עד כה. הן את עצמך, על שאלותיך ותבונת ליבך הנך תוצרת ראויה, מעוררת גאווה, של מערכת זו, ומשפחה זו.

"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". פסוק זה החותם את ההפטרה של שבת הגדול מבטא יותר מכל את התנועה ההדדית בין הדורות. מחד אנו נדרשים להסב בסדר, להשען על הדור הקודם, וללמוד ממנו כפי שמלמדינו הרב הירש. מאידך, דור ההורים נדרש גם הוא 'לשחרר', ולא להסות גילויים של חירות צמיחה ובחירה המתעוררים בדור שאחריהם. השאלה 'מה ה' אלוקי דורש ממני', המקננת בך ומבקשת למצוא מענה היא הביטוי הכי עמוק ליסודות החינוכיים העמוקים שהעניקה לך החברה החרדית, מוסדותיה ודרך חינוכה. התכחשות לקול זה אינו רק התכחשות לעצמך, אלא גם לחברה וליכולתך לתרום לה בדרכים מגוונות שהשעה כשרה ודורשת אותן.

עשי חיל בכל אשר תפני, וה' יהיה בעזרך.

אשמח לשמוע ממך על בחירותיך והתקדמותך.

בהערכה גדולה,

פסח כשר ושמח של שאילת שאלות נבונות, וחיפוש תשובות בונות

ורדית

[email protected]