שלום לך בחור יקר !

שמחתי לקרוא את שאלתך הכנה, אני בטוח כי היית לפה לבחורים רבים שנמצאים במצב כשלך.

ראשית, בוא נרגע ! מה שקורה לך, הוא דבר טבעי לגמרי בסיטואציית נעורים כזו. (אמנם בעולם החרדי שלנו הוא פחות מצוי, ובפרט ככל שעולה רמת ההפרדה, אבל) בעולם הכללי הסיפור הזה שכיח ואוניברסלי בגילאים אלו. ו… כפי הידוע לכולנו, החיים ממשיכים, ובני האדם מוצאים שותפים חדשים לחלוק עימם את גורל חייהם. בהחלט אינני ממעיט מההתמודדות הלא קלה מסביב זה, אלא שהעובדה כי זו התמודדות שרבים מאוד חווים אותה, עשויה להקל על התהליך.

כתבת, שניתחת בעצמך, בצורה בוגרת ומרשימה, עפ"י שאלות קודמות כאן באתר, כי לא הייתה זו "אהבה" אלא "התאהבות". אלא שלמרות ההבנה הזו, אתה ממשיך להיות מוטרד מסביב ה"התאהבות" הזו, עד כדי השאלה "האם יש סיכוי לאהבה". אתה יודע בעצם "מה" קורה כאן, ולמרות זאת אתה שואל "איך" יוצאים מזה, המוח לא מצליח להרפות את המחשבות …

אז קודם נחדד מעט, את הידוע לך.

"אהבה" היא קשר רעות אמיץ הנוצר בין שניים, הקושרים את גורלם זה בזה במובן מסוים. בשל תחושת בטחון / דמיון / חיבה / מחויבות / נאמנות שהם חשים זה אצל זה. "התאהבות" היא חוויה, חווית הקרבה בין שניים, המעניקה להם תחושת עונג משכרת, מלאת תשוקה. "אהבה" מושלמת היא זו המלווה גם ב"התאהבות". בורא עולם העניק לנו את ה"התאהבות" בכדי לרענן להמתיק ולהשלים את קשר ה"אהבה". כאשר ה"התאהבות" מופיעה לה, לעצמה, ללא קשר "אהבה" שעל בסיס מוצק של התאמה ומחויבות, יש בה בהחלט ממד חווייתי. שכמו כל חוויה, טובה מאוד לשעתה, אך אריכות ימים אינה הצד החזק שלה … ומי מדבר על קשר להקמת בית משותף, היודע גם שעות לחץ יומיומיות לא קלות. יסודות נאמנים של קשר אהבה במסירות ונאמנות יכולים לאחוז בו גם אז. חוויה המתמקדת יותר בחווייתיות, ופחות בבן / בת זוג המעניק אותה, תפוג לה ותיעלם בשעות כאלו.

את כל זה, כדבריך, אתה מבין, ולכן את ההסבר הרציונאלי והפיזיולוגי, למחשבות הטורדות את מנוחתך, אתה יודע גם יודע. מטבעה של חוויה ובפרט כזו כחוויית ה"התאהבות", שתעורר, חלומות בוערים של תשוקה, משיכה בלתי פוסקת, עד כמעט דפוס של מחשבות אובססיביות, "אינני יכול בלעדיה", תוך הטיה עוצמתית של השיפוט ההגיוני. ככל שמושא התשוקה יתרחק היא רק תגבר, וככל שיתקרב וימומש היא דווקא תפחת. סיפוק מלא של התשוקה יכול גם לאבד את זוהרה, לשחוק אותה בשגרת המימוש שלה, וכמעט להעלים אותה. השיא יירשם בעת הריחוק דווקא. כך טבען של חוויות "תחילתן מתוק וסופן מר", גם המנגנון הפיזיולוגי של ה"התאהבות" פועל בצורה כזו. (כאשר ה"התאהבות" ממלאת תפקיד של שומר קשר ה"אהבה" הרי שזו בדיוק המטרה, לשמר ולרענן את הקשר אפילו בזמני ריחוק. אך כשהיא קיימת רק בזכות עצמה, יכולה היא שתעלם לגמרי … לפי מצב הרוח … ).

כאשר אתה מבין שהקשר שנוצר ביניכם לא היה על בסיס חשיבה מושכלת של התאמה ונאמנות משותפת, אלא שחוויתם – ללא כוונה וטרם זמנה – את חווית הקרבה, התאהבתם ! וככל שהתרחקתם זה מזה, כך התגברה לה התשוקה. הרי שאין באותה תשוקה לא ממומשת – ולו בדל של הוכחה – 1) שנהגת לא נכון או שאתה אשם במשהו – זו טבעה של התאהבות, היום באה ומחר הולכת. אתה רוצה והיא פתאום לא. או להיפך. 2) שעליך למצוא את הדרך להחזיר את ההתאהבות "הישנה" – כפי שבאה והלכה, תוכל לבוא שוב וללכת שוב. הדרך ליציבות, נמצאת בבניית קשר מבוסס, ולא בחידוש תשוקות נעלמות. 3) שאין עוד סיכוי לקשר עם מישהי אחרת – כאמור, כישלון ה"התאהבות" הוא טבעי לגמרי לחוויות כאלו. אך עדיין לא התנסית באינטגרציה עם כזו המתאימה לקשר של אימון אמיתי ביניכם.

שאלת השאלות שלך, היא שאלה קשה. "איך מפסיקים לחשוב עליה". גם אם השכל מבין, התשוקה ממשיכה לבעור בלב, להטריד ולהפריע. אמנם זה מצוי וטבעי לגמרי. אבל הקושי לא פוחת.

זהו בעצם, המושג של "היסח הדעת". איך זה עובד ? אז בארבעה שלבים.

א) ניתוח מושכל של הסיטואציה בכללותה, מה קרה, למה, ומה עליך לעשות כעת. אמנם ניתחת אותן בעצמך, אבל הייתי מציע, להיעזר באחר, חבר, יועץ כלבבך (לא ג'ובניק …) שתוכל להיפתח בפניו. "אין חבוש מתיר עצמו", ובפרט באהבה ש"תכסה" על כל פשעים. (לפעמים, יש לאדם חסר, במימוש עצמי, יחס, חברה, וזה מוביל גם כן לתלות באהבה נכזבת, אם אתה חש שיש בזה משהו, יהיה כדאי לבדוק את זה, עם דמות מקצועית יותר).

יש ולאחר ניתוח העובדות, דברים מתבהרים, והנושא מרפה מעלינו. אך קורה שגם לאחר מכן, מנגנון התשוקה, מאי היותו רציונאלי טהור, ממשיך לפעול גם לאחר הבירור. אז איך מתנתקים מזה ?

ב) יסוד ידוע הוא, כי אין אדם יכול לחשוב על שתי מחשבות כאחת. כאשר באה מחשבה שברור לנו, שאין ברצוננו לעסוק בה, בידינו להסיח את דעתנו למחשבה אחרת, קודמתה תעלם ממילא. הדבר יקרה ביתר שאת, כאשר יש לנו תחום התעניינות חזק, ואנו עסוקים ושקועים בו, כאשר מתגברות אותם מחשבות בלתי רצויות, אנו נמלטים לשם. עם הזמן הן תעלמנה לאיטן. לנסות "לא לחשוב" בלבד, אינו תרגיל יעיל, או יעיל להגברת אותן מחשבות שאנו נמלטים מהן.

ג) היסח הדעת, יעיל, לא רק בדחיית מחשבות, אלא גם לשיכוך ריגושים. כל רגש מתעורר רק אם ניתן גם את "דעתנו" על מושא הרגש, אי אפשר להתרגש מדבר שלא נחשוב עליו, ולו במעט. ("המוח שליט על הלב" מטבעו – זוהר בפרשת פינחס). ב-היסח ה"דעת", תוסחנה גם הרגשות שבעקבותיו. עם הרגש לבדו קשה להילחם, כשהמוח עסוק הם נעלמים ממילא.

אינני יודע אם יש בידך תחום לימודי – תורני שאתה נמשך לעסוק בו וכל חיזוק רוחני (כמ"ש הרמב"ם (סוף הל' איסו"ב) "יפנה עצמו ומחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין המחשבות מתגברות אלא בלב פנוי") או בתחומים אחרים, כל עיסוק שרק יהיה, ובפרט עיסוק ה"תופס" את המחשבה, מאוד מועיל. במיוחד עיסוקים המלווים בשאיפות חזקות. כפי שהמחשבה תעסוק בנושא המדובר, או אפילו תהיה פנויה סתם כך, תהיה זו הזדמנות מצוינת לכל אותם מחשבות וריגושים שונים להתעורר.

ד) לפעמים ככל שאנו מנסים לברוח ממחשבות מסוימות, הן רק רודפות אחרינו. כל "בריחה" ממחשבה מסוימת רק מגבירה אותה, גם בניסיון ל"הסיח" את הדעת אנחנו קצת "בורחים". לפעמים זה קשה מאוד, בפרט בחוויית אהבה מוצפת רגשות. עלינו לפתח יחס הפוך, לא של בריחה, אלא של "שיום" (מלשון קריאת "שמות" – מושג מעולם האובססיות). לאחר שהבנו שמחשבות וריגושים בנושא הזה הוא לא נכון, ולא טוב בשבילנו. והבנו גם שקיומם בכל זאת, אינו משום ששכלנו העמיק חשוב אלא מדובר במנגנון תשוקתי שיש בו גם חלק פיזיולוגי הורמונלי. כעת אנו יכולים להבין גם שאותם מחשבות / ריגושים אין בהם עומק ולא חשיבות כלשהיא, והרי דינם ככל מחשבה סתמית העולה במוחנו, שאיננו צריכים אפילו לדחות אותה, אנחנו פשוט מזהים אותה אוטומטית, "משיימים" אותה כמחשבה שאין בה ממש, וזהו ! "לא מייחסים לה חשיבות" ולא עוסקים בה, לטוב ולרע. כמו בעת ראיית משאית צהובה גדולה הגורמת לנו לחשוב עליה לכמה שניות, ומיד … החיים ממשיכים הלאה למשאית החומה שאחריה, לא כי דחינו את המחשבה על הצהובה, אלא כי פשוט לא התייחסנו … היא לא מפריעה לנו גם כן, מחמת אי חשיבותה. (יש בזה גם ממד רוחני, כאשר אנו מזהים מחשבות אסורות אין צורך להילחם בהם אלא לזהות אותם ככאלו, ו"לשמוח" (!) על בואם כאפשרות לקיים מצוות "ולא תתורו". תחושת הכישלון, שכאילו ואם נופלות לנו מחשבות כאלו, אנחנו לא בסדר, היא מוטעית לגמרי, כך מסביר בס' התניא פרקי כ"ז כ"ח. אנו בני אדם, וזה בסדר להימשך ולהשתוקק. וזה גם בסדר, לא להתרגש מאותם מחשבות טורדניות. וזה גם מצוין, לקיים "ולא תתורו" ולהמשיך הלאה לעיסוקים אחרים).

כמובן שאין זה תהליך קל, ואם ישנם קשיים, תמיד מומלץ לפנות לעזרה. אתה גם מוזמן להמשיך לכתוב לנו אם תרצה.

מקווה בשבילך שתצליח להירגע, להרפות, ולהמשיך בשלוות חייך, לגדול ולצמוח. עד שבבוא העת תקים בית נאמן עם הראויה לך בעזרת ה'.

שרוליק

[email protected]