שואל נכבד, שלום רב

בעקבות שאלתך, מבקש בחלק הראשון להתייחס לנושא היצר במבט יהודי תורני כפי שקיבלתי מרבותיי, ורק בחלק השני להתייחס באופן ספציפי למה שכתבת.

א.

יצר העריות הוא החזק מכל הדחפים שבאדם, והוא אינו יצר רגיל ביחס לשאר היצרים, כי בעוד יתר היצרים חיוניים לקיומנו הגופני – בלי לאכול, למשל, פשוט נמות – אבל יצר העריות אינו נחוץ לגוף כלל.

היצר כשלעצמו אינו מתעניין בדבר מלבד סיפוקו הפיזי, והוא לכאורה אינו הכרחי לעצם הקיום של האדם הפרטי, אדרבה אמרו חז"ל: "מרעיבו שבע"! כלומר היצר הזה מתפוגג ככל שהאדם מתאפק, ואכן אדם יכול לחיות חיים ארוכים ומלאים בלי לממש יצר זה כלל, היהדות כידוע אוסרת על "נזירות" – אבל העובדה היא שיש בעולם נזירים. המציאות מלמדת, שהאדם יכול להאריך ימים, (ואפילו לחיות באושר, בדרכו) בלי שהיצר שלו ימומש ולו במעט, זה כמובן לא יתכן לגבי תאוות האכילה או השינה.

אם כך, מדוע בכלל הטביע הקב"ה באדם תאווה עוצמתית כזו?

התשובה הפשוטה היא, שהוא בהחלט נחוץ לקיום העולם, ל'פרו ורבו', העמדת דורות חדשים, להגשמת ערכים כדוגמת גידול ילדים והקמת משפחה, ליצירה ופרנסה.

בגמרא מסופר (יומא סט, ב) כי אחרי שחכמים ביטלו יצרא דע"ז, בקשו לבטל אף יצר זה, ו'חזו דאי קטליתו לההוא – כליא עלמא'! ראו שזה מחריב את העולם.

בזכות היצר מתפתח הרצון באהבה שמתוכו ניתן להשקיע בחיזוק הקשר הזוגי מתוך חיוניות והנאה, המטרה הבלעדית ביצר היא לאפשר חיים ערכיים בתוך קשר של אהבה, קשר נפשי עמוק שבעמוקים, עם אכפתיות עמוקה לעתיד, כזו המטפחת עולם נפשי שלם ועשיר, שכולל מחויבויות, נאמנות, דיאלוג והדדיות, נתינה והשפעה, זהו עולם שכל הרגשות מוצאות בו את דרכן.

דווקא יצר עוצמתי זה יותר מכל היצרים האחרים, משקף את האידיאל העמוק והגבוה ביותר, כי תכליתו מרוכזת בעתיד ובזולת – מהווה בסיס לקיום העולם, ההתאהבות וההנאה מהיצר הם 'כלי' המאפשר לאדם להתמסר להקמת משפחה ולהעמיד ילדים, להעניק ולתת מעצמו באופן כמעט אלטרואיסטי עבור האחר.

לכן כאשר היצר מכוון לתכליתו המקורית, מתועל לאהבת איש ואשה בבית על כל חלקיה, הרי "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם", זו אהבה קדושה ומרוממת המשמשת כמשל לקשר של הקב"ה ועם ישראל, ואמר רבי עקיבא: 'כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים', ואכן בקודש הקודשים היו הכרובים 'מעורים זה בזה' לומר לישראל: 'ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה' (יומא נד, א), אלא שכל זה במסגרת של ברית אהבה עם נאמנות ומחויבות, אבל תאוות הגוף כשהיא פועלת כמטרה בפני עצמה, הרי היא מבטלת את כל מעלת העניין, והמעשה נהפך למילוי הנאת 'חוש המישוש' שהוא החוש השפל והירוד שבהרגשות האדם.

זה לעומת זה, דווקא בגלל השורש הגבוה והאידיאלי שיש ביצר בעל העוצמה האדירה, יש בו גם סכנה של דרדור האדם לתהומות של ממש, כאשר מה שעלול לעוות את היצר הזה הוא השימוש בו בניגוד למטרתו המקורית, שימוש כזה מוריד את היצר הנשגב והאידיאליסטי ביותר, למקומות שהנשמה בוחלת בהם.

"התאווה" היא מהדברים שמנו חכמים כדבר שעלול להוציא את האדם מן העולם, פשוטו כמשמעו!

הפקרות יצרית מנטרלת את המימד האידיאליסטי והרוחני של היצר, היא אינה שואפת אל העתיד, אינה כורתת ברית אמיתית עם הזולת, כל מטרתה להפיק את העונג הפיזי או כל ריגוש סתמי הכרוך ביצר.

התוצאה מכך היא, שהאדם שוקע יותר ויותר באותה חושיות נמוכה, שוקע בעצמו, ומתקשה להאמין שאפשר לחיות את החיים באופן מרומם, פנימי ועמוק, הוא חש כאילו אכן זה כל מה שיש לחיים להציע ומאבד את המשמעות העמוקה, את הרצון להיטיב באמת לאחר.

ההפקרות היצרית נובעת מתפיסת המציאות כחסרת משמעות, כשהיא סוחפת את האדם הוא חש מושפל מעצם ההיסחפות אחרי היצר העוצמתי וחסר הפשר הזה, ומשם הוא עלול להגיע לשנאת החיים, שנאת המציאות, שנאת הזולת.

כשהרצון לאהבה מתנתק מההקשר הכולל, הוא סוחף את האדם לאבדון, הוא עלול להרוס את מערכת חייו של האדם. כך למשל, ישנם כאלה הנסחפים אחר חיפוש חוויות עזות הנותנות להם תחושה של "הנה, עכשיו אני חי באמת"… או כאלה שאומרים "משהו בתוכי מבקש הרבה יותר", או ש"אשתי אינה הכי מדויקת לי", והם זונחים את משפחתם כדי לממש באופן הרסני את היצר, את הרצון להתאהב, ומותירים אחריהם חיים חבולים והרוסים, עם כאב עצום לסביבה הקרובה להם.

לפעמים הדינמיקה של ההפקרות המינית הזו נוצרת בעקבות כמיהה בסיסית של האדם לאהבה אמיתית, כאשר הכמיהה הזו מתעוררת מאליה עם ההתעוררות המינית, אך כשזו מתממשת לשם סיפוק פיזי נמוך האדם נוחל אכזבה, אכזבה שדוחפת אותו לחוסר אמונה בפנימיות כלשהי, לפעמים נשמע דיבורים מאנשים כאלו המבטאים תחושה ש"מאחורי המילים היפות, כל מה שאנשים מחפשים זה לנצל את האחר", הציניות הזו דוחפת את האדם להשקיע עוד יותר בתאווה בלתי מרוסנת, כי החגיגה מספקת גירוי חושי / חיוניות מדומה / שפע מסחרר של תחושות / רעש בלתי פוסק / תחושה חיצונית של עוצמה, וזו משקיעה את האדם עוד יותר בציניות וחוסר אמונה בפנימיות כלשהי, כך נוצר מעגל קסמים.

[אגב, יושם לב, כי גם החברה מתאמצת בכלליות לכוון את היצר לגבולות הצרים של המסגרת המשפחתית, לכן האיסור של פוליאמוריה אינו רק על פי התורה אלא אף מעוגן בחוק האזרחי].

מבחינתי את עיקר התשובה כתבתי לך בחלק הא'.

ב.

כעת מבקש להתייחס למה שכתבת באופן ממוקד, לשקף לך את הרשמים שעלו אצלי בקריאת הכתיבה שלך, מבקש סליחה מראש אם לא הבנתי אותך כראוי, אבל אם תפתח את לבך אולי יהיה לך תועלת מהשיקוף המעט חריף והכנה הזה.

העלת את המחשבות שלך בצורה ספונטנית, אתה כותב וחושב, חוזר על הנקודות העיקריות שחשובות לך, וכשקראתי את שאלתך השתדלתי לקרוא בהטעמה ובמנגינה המתאימה, ולכן לא לגמרי הבנתי מה קורה פה.

לרוב, ב'אקשיבה' אנשים שואלים שאלות, מעלים בעיה, מביאים את המצוקה שלהם, ולכאורה גם כאן אתה אומר "יש לי בעיה עם היצר – יצר העריות". אבל חוץ מזה שאתה אומר שיש לך בעיה עם היצר, לא הצלחתי להתרשם שאתה מביא איזושהי מצוקה של ממש, יותר היה נראה לי שעיקר התלונה מבחינתך זה שהתורה לא מיושרת עם מה שאתה היית רוצה.

אתה מתלונן איך אפשר להחזיק במקביל גם את העובדה שה' ברא עולם גדול של מיניות ויש שם כל כך הרבה יופי מלהיב וריגושים מגוונים, ואיך אפשר לעבור ליד זה, איך אפשר לקבל שהקב"ה בעצם אסר לנו את זה. מה עושים עם כל היופי הזה, אתה מרגיש שחוסמים אותך רגשית. ואתה לא רוצה להגיע לתחושת 'ההחמצה הקשה' של משהו כל כך יפה וטוב.

מבחינתך לא קיבלת את הדבר האמיתי, הקב"ה רק "זרק לך עצם"… (כלשונך). למי זורקים עצם – לכלב. לא נותנים לו את הבשר עצמו, את העיקר הוא לא מקבל.. אז מה אתה בעצם אומר כאן, ה' זרק לנו עצם אבל אני רוצה את הבשר… אפרופו, תאוות בשרים.

אתה מוסיף: "נותרה גם תחושת החמצה קשה מהתאהבות חזקה שלא מומשה…". ואשאל בכנות עד כמה היא אכן לא מומשה.. כי בהמשך כתבת "ההתאהבויות שהיו לי בחיים האמיתיים לא נותנים לי מנוח", כביכול ההתאהבות כן מומשה, והיא צריכה להמשיך את המימוש שלה, אלא שכרגע היא מוחמצת, ועל כך תלונתך.

אתה בעצם מתגעגע למשהו שכבר טעמת ממנו, ממשיך להחזיק את ההתאהבויות אצלך, את המחשבות שלך, את הרצון לממש הרבה הרבה מיניות, מקדש את היופי ואת הרומנטיקה, תוך כדי שאתה נתלה במעין קריצה בשלמה המלך שהיו לו 1000 נשים.

כתבת: "אשתי חשה שאני לא ממוקד בה, והיא טוענת בצדק שאני מדומיין". גם כשאתה מזכיר את אשתך אתה רק מציין שהיא שמה לב והיא אומרת שאתה מדומיין.. אבל אתה לא מתאר כמה היא סובלת! או כמה כואב וקשה לך מול זה שאשתך נבגדת על ידך! כלום. האם זה בגלל שאתה מאד מרוכז בעצמך, ופשוט לא רואה אותה בקשר שלכם.

הביטוי "מדומיין", זה מישהו שחי את החלום ולא את המציאות, אבל מן הסתם אשתך לא בדיוק יודעת… כי באמת אתה לא דמיינת את ה'כיבוש נשים'.. אלא כבשת ועוד איך, מבחינתך זה לא רק חלום אלא ממש מציאות, כי כתבת "אני נחמד ורומנטי, די בקלות אני יכול לכבוש נשים, והיו לי לא מעט חיכוכים עם נשים שגרמו להתאהבות", כלומר יש לך ניסיון רב וראית שזה עובד לך ואתה משדר געגוע גדול, טעמת את הטעם הטוב 'כביכול' ואתה בעצם רוצה הלאה לטעום.

כמו מי שאומר, יש לי לחם, גבינה, ריבה, ואני רוצה מידי פעם עוד דובדבן ועוד דובדבן…

וכאן עולה אצלי השאלה, מי שולט בך, מה מדריך אותך, האם יתכן שבעצם מה שהכי חשוב לך זה "לכבוש נשים"?

האם אתה כמו מישהו שלא רוצה רק 'לטעום' מהדבש, אלא כמי שרוצה להיות ממש 'בתוך' הדבש עם כל הדביקיות שבזה…

אתה שואל הרי יש נשים טובות ויפות מאשתי "אז מה אני עושה למען השם"? ואני שואל מה זה בדיוק הביטוי הזה, האם זה "מה אני עושה עם עצמי ולאן פני מועדות" או "מה אני עושה עם אשתי, למען השם" או "איך אני אצליח ליהנות ולטעום מכל העולמות בו זמנית, כדי לא לוותר גם על העולם שבחוץ…"?

גם כשאתה אומר "אני יודע את האמת שצריך להתמקד בעיקר", זה נוסח שעלול ללמד שאתה אולי עושה לעצמך "הנחות" מידי פעם, כאילו אפשר מדי פעם כן לנשנש קצת מהצד גם מהטפל, רק צריך להתמקד בעיקר..

שאלתי את עצמי, האם אתה כל פעם מחדש באמת "מנסה" שוב להתמקד, או רק היית "רוצה" להתמקד. לא ברור לי.

יש הבדל גדול בין אדם ש"רוצה" להתמקד לבין אדם ש"מנסה" ממש.

השאלה האם אתה אומר לעצמך: ר' ייד – צא מזה! תעזוב את השטויות שלך, זה 'הבל הבלים' כמו ששלמה המלך אמר, וזה שלשלמה המלך היו 1000 נשים זה סיפור בפני עצמו, ואם מעניין אותך לך לחז"ל ותראה מה הם מדברים על זה, אבל תעזוב את זה כי זה לא מדובר עליך, אתה לא שלמה המלך בתחומים אחרים וגם בזה לא…

אתה מצליח לכבוש את יצרך מול הגלישה למקומות שאינם מתאימים, אבל מול ה"לכבוש נשים" אתה מתקשה. השאלה היא האם זאת אומרת שבעצם אתה לא חייב לספק את עצמך מההיבט הפיזי, אלא צריך את ההנאה מזה שכבשת נשים.. או אולי אתה לא צריך את זה כי כל הדמויות הפנטסטיות שאתה מדמיין הם בהישג ידך במציאות, כי אם אתה רק מתחכך קצת בנשים הם כבר נופלות לפניך כפרי בשל.

האם ההתאהבות היא מטרה בפני עצמה עבורך, עצם הלהתאהב ולכבוש ואז לעבור להתאהבות הבאה וזו החוויה המרכזית שאתה מחפש, האם אתה בא רק להוכיח לעצמך שאתה מסוגל, ואתה בכלל לא חי את הקשר כדבר העומד כשלעצמו.

בהנחה שיש לך צורך "להוכיח" שאתה יכול "לכבוש נשים", אז בעצם הנושא הוא לא מיניות אלא בעיקר משהו שקשור לדימוי עצמי הפנימי הפגוע שלך.

אם נניח היית בא ואומר ישנה אישה יפה יותר מאשתי בעולם, תורה תורה הרשי לי להיפרד מאשתי כדי לקבל את האישה היפה יותר, אבל אתה הרי לא היית עוצר עם אותה אישה, אתה צריך "את ההתאהבויות שהיו לי בחיים האמיתיים"… אז לאחר זמן שוב היית אומר: נכון לעכשיו האשה שאיתי היא הטובה ביותר ולכן היא שלי, אבל עכשיו אני יוצא למסע חיפושים וכיבושים לחפש ולבדוק אולי נולדה כבר עוד אחת עוד יותר יפה, וכן הלאה על זה הדרך.

מכיר את הפתגם: "האויב של הטוב – הוא הטוב ביותר"…

גם במשפט הסיום אתה בא ואומר, אני מחובר לתורה ולתפילה ומשתדל להסיח דעת – "ועדיין…" כלומר, עדיין חסר לך משהו, אתה לא מוכן לוותר על זהות היהודי החרדי שבתוכך, "ועדיין.." – אתה עדיין מחזיק את השאיפה שלך לכבוש נשים וזה לא מסתדר לך, היית רוצה גשר בין העולמות.

שווה לך לבדוק האם אתה מחפש במיניות משהו שקשור בסיפוק של משהו נוסף, שהוא מעבר לצורך בקשר אמיתי? וכמו שהקדמתי, ביהדות הקשר והמחויבות הם עיקר העניין, ואילו מבחינתך הקשר המחייב הוא בעייתי, אתה רוצה את עצם ההישג והכיבוש, את ההתאהבות.

אתה כאילו בא כאדם בוגר להציג בעיה של אדם בוגר, יצרים, דחפים, נשים, חיכוכים, יש יופי בעולם, יש ריגושים בעולם ואני רוצה לקטוף מהפירות הללו, אבל באמת זה מרגיש קצת כמו ילד בכיתה ג' שמושך לילדות בקוקו כדי להתחיל איתם, כשהוא בסך הכל רוצה להרגיש שהוא הצליח..

לא יודע אם שמעת על סגנון הגברים "כובשי הנשים", מה שמכונה בספרות הקלאסית – דון ז'ואה/דון ג'ובאני, כאלו שיודעים לתמרן את צעדיהם כשהם יוצאים למסע הכיבושים, יש להם אג'נדה, ביטחון מזויף, מלא פוזה, וכמו במשחקי אסטרטגיה הם מפעילים את הטריקים המוכרים להם מאומנות הפיתוי, מנהלים תקשורת מגמתית שנועדה לכבוש את המטרה שלנגד עיניהם, כשבפועל לא באמת מעניין אותם מי היא האשה שמולם, לא מה היא באמת רוצה או מה היא חושבת, אין כנות ואותנטיות, היא כרגע 'כלי' במשחק הכיבושים, והם יעשו הכל כדי שהיא תיפול כפרי בשל.

הציניקנים היו קוראים לזה: דון ז'ואה דֶּה לָה שְׁמָאטֶע, כי בסופו של דבר "הכובש נשים" משחק אותה מוישה גרויס (אני ואני ואני) אבל הוא הוא שְׁמָאטֶע, הדימוי העצמי הפגוע שלו הוא שמוביל אותו..

במכתב המפורט ששלחת ניתן לראות מה לא, אין בו אפילו רמז שאתה בכלל פנוי לקשר אמיתי ומחייב, במקביל ניתן לראות מה כן אתה מחפש: להתחכך, לצאת למסע כיבושים..

בקיצור, יש סיכוי גבוה שיש לך איזה שהיא בעיה עם הדימוי העצמי, אולי עם הדימוי הגברי שלך, לפעמים אנשים מנסים לשקם את האגו שלהם ואת הדימוי העצמי שלהם בעולם של הכרויות (של כיבוש נשים, כלשונך), לכן רק אחרי שתרפא את החסר הזה, את הפצע הזה בדימוי העצמי תוכל להתחיל להתפנות לקשר אמיתי.

אגיד לך את האמת, שאני לא כ"כ אופטימי לגבי התשובה שכתבתי לך, כי אני הרי לא יכול להכניס לך מצוקה דרך התשובה, ולכן אני לא כ"כ רואה דרך שתלך לטיפול, כי רק מי שבמצוקה יכול להרים את עצמו ולעשות שינוי פנימי.

אני כן מנסה להגיד לך, שאתה מעלה סוגיה ויש לך פה סיפור שאתה צריך לגלות אותו, אתה מרגיש שאינך יכול לעמוד בדרישות הבסיסיות של היהדות של ההלכה, יש לך פה איזה שהוא צורך שאתה צריך אותו שהוא לא חלק אינטגרלי ממיניות וקשר, המיניות הנורמלית היא לצורך קשר, ואתה מחפש משהו אחר/נוסף מעבר לקשר, אתה מחפש חוויה של הצלחה.

ככל הנראה גם אם אתה תצליח פעם טוב – זה לא יספק אותך, אתה צריך שוב פעם את חווית הצלחה.. ועוד ועוד ועוד.. ואת הדבר הזה אתה צריך לבדוק עם עצמך מדוע אתה זקוק לזה כל כך, מאיפה הצורך הזה, מה זה בא למלא עבורך. בקיצור, מבקש להפנות אותך לברר עם עצמך מה אתה עוד רוצה.

מאחל לך שתמצא את הסיפוק האמיתי בתוך הזוגיות הטובה שיש לך כעת ותצליח להתמקד רק בה באמת.

בהצלחה רבה.

חיים עוזר ה.