תודה רבה לך על השאלה הנפלאה והקשה הזו, זו היא הזדמנות בשבילנו לחשוב מחדש על עבודת השם אותנטית. [כתבתי קצת ארוך, כראוי לשאלה כל כך רצינית, את לא חייבת לסיים את הכל בבת אחת, השקעתי מחשבה ארוכה, ואמור לקחת זמן להכיל הכל]

חשים שאת כאובה מאוד ואת מבטאת כעס נורא. משהו בך מתקומם, ותפילות ראש השנה לא משקפות את מה שאת מוכנה לומר בלב שלם. בלי ספק כתבת בבוטות דברים קשים, אבל הם משקפים אמונה מאוד מאוד כנה ומאוד כמהה. את מאוכזבת, ורואים את זה בכל מילה. איוב אמר דברים קשים לא פחות ממך 'ארץ ניתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה' ורעיו ששומעים את זה מזדעזעים, ומטילים עליו את האשמה, אבל הקב"ה גוער בהם ואומר 'כי לא דיברתם אלי נכונה כעבדי כאיוב'.

כלומר הקב"ה מעדיף את הכנות הבוטה של איוב על פני החנופה הלא אותנטית של רעיו, ודווקא איוב מכונה 'עבד השם' כי הכעס והאכזבה מבטאים בעוצמה רבה את האמון. ואת התביעה לאותנטית. לאלוקים שנוכח באמת במציאות, אלוקים שאיננו הגדרה או מילה, אלא ישות ממשית נוכחת שיש לה אחריות על מה שקורה במציאות, ושמה שקורה במציאות הוא הבעה שלה. ואז אם המציאות כואבת ומבלבלת ומאכזבת, אז זה חוזר אל הקב"ה, והכעס מופנה אליו.

איוב אומר משפט מאוד חשוב 'כי לא לפניו חנף יבוא' כלומר הוא מזלזל בחברים שלו שאומרים לו 'הכל בסדר, בטח אתה מכפר על משהו, בטח חטאת במשהו' והוא אומר להם אתם חושבים שאתם צדיקים ואני רשע, שאתם אומרים את האמת ואני חצוף ושקרן, אבל תדעו שהקב"ה לא מפחד ממני ולא צריך את החנופה שלי, ואדרבה, אם כבר מישהו קרוב אל הקב"ה זה אני ולא אתם, כי אתם חנפנים, אתם לא מאמינים למה שיוצא מפיכם, ואתם חושבים שאם תחניפו לו הוא יקרב אותכם, אבל אתם בטוח לא קרובים איליו, כי לא לפניו חנף יבוא, אם כבר מישהו קרוב איליו זה אני ששואל בכל הכאב האכזבה והכעס.

והקב"ה מסכים על ידו, ואומר 'כי לא דיברתם אלי נכונה כעבדי כאיוב' כלומר אני מעדיף את האדם הכנה שמביא את הכעס והאכזבה לתוך הקשר ולא את מי שמביא רק את הצדדים היפים שלו לתוך הקשר, אבל חלקים אחרים שלו לא נמצאים בתוך מערכת היחסים עם הקב"ה.

[באופן עקרוני, חשוב לי לציין נקודה אחת רעיונית, אכתוב אותה כהערה חשובה, אבל את יכולה  לדלג עליה כי היא יורדת לעומק אחד נוסף ולא מכוונת בדיוק על המקום הכאוב שלך. למעשה ישנם שתי קומות של תפיסה באלוקות. האחת היא הידיעה שהוא אינסופי ומוחלט וקדום לעולם וכל יכול, בממד הזה אין לטענות שלך שום מקום ושום מילים, כי אנחנו מבינים שאי אפשר להתווכח עם הצדק המוחלט האינסופי.

מאידך יש מקום תפיסה באלוקות דרך האופן שהוא מנהיג את העולם, וזו ההבעה שלו במציאות שלנו, בקומה הזו פועלת עבודת השם של המלכתו ומשפטו ביום ראש השנה, כלומר: האינסוף עצמו בוודאי לא צריך שנמליך אותו, והוא גם שופט את העולם בכל רגע – 'לרגעים תבחנני' כל מה שרלוונטי איליו יום ראש השנה זה רק בנוגע לגילוי האלוקות דרך הנהגותיו, ולכן אם אנחנו מדברים על גילוי אלוקות שאנחנו יכולים לתפוס במידה מסוימת, אז גם יש מקום להביא את מה שכואב אותנו בהנהגה האלוקית]

בפועל צריך לזכור שלעומת איוב יש דמות אחרת דגולה יותר ושמה אברהם אבינו. אברהם אבינו נדרש לתת את כל מה שיש לו, לא רק בנו יחידו, אלא גם את השכל שלו וההבנה שלו, כי הקב"ה אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע, ופתאום הוא נדרש להקריב אותו. אברהם אבינו נלחם באלילות בקרבנות אדם, ופתאום הוא נדרש להקריב קרבן אדם, זה המצב הכי נורא בעולם שאדם יכול להיקלע איליו, [עד שהר"ן כותב שאברהם היה יכול להיתלות בנבואה הראשונה 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ולהימנע מללכת להר המוריה]

אבל אברהם אבינו הוא האב הרוחני של עם ישראל, כי בעוד איוב משקף את האנושיות והתביעה הכנה של האדם הצדיק עובד האלוקים כלפי הקב"ה, אברהם אבינו משקף את עם ישראל – אומת הכהנים, שהוכלת אחרי הקב"ה באש ובמים מתוך אמון מוחלט וטוטאלי שכל מה שהוא מביא עלינו הוא לטובה. מותר להיות איוב, כדאי להיות אברהם. כמו הציור שמצייר חובת הלבבות:

כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל אֶחָד מִן הַחֲסִידִים שֶׁהָיָה קָם בַּלַּיְלָה וְאָמַר אֱלֹהַי הִרְעַבְתַּנִי וְעֵירֹם עֲזַבְתָּנִי וּבְמַחְשַׁכֵּי הַלַּיְלָה הוֹשַׁבְתַּנִי וְעֻזְּךָ וְגָדְלְךָ הוֹרֵיתַנִי אִם תִּשְׂרְפֵנִי בָּאֵשׁ לֹא אוֹסִיף כִּי אִם אַהֲבָה אוֹתְךָ וְשִׂמְחָה בְּךָ. דּוֹמֶה לְמַה שֶׁאָמַר (איוב ג) הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל.

כלומר יש דרגה של התמסרות ואמון שהיא חורגת מהממד האנושי הטבעי, זה לא נדרש מכל אחד, אבל זה הכוח הייחודי לעם ישראל, ולרגעים כולנו עשויים לגעת בדרגה הזו. לקחתי לרגע את הדיון שלך על ראש השנה, לתוך מרחב עבודת השם בכללה, כי השאלה שלך במהותה נוגעת בקומה בסיסית יותר מאשר ראש השנה. אבל אני רוצה לחזור גם לסוגיה של ראש השנה, כי בראש השנה הדברים מסתבכים יותר.

ראש השנה הוא זמן מציף מאוד את כל שאלות הבסיס של עבודת השם. [אפשר לומר שהשאלות בנושאים האלו באים בתקופה הזו הרבה יותר מאשר בחודשי הקיץ.] הכאב והכעס צפים דווקא בתקופה הזו, כי אנחנו נתבעים לתת את כל כולנו, ולפעמים אנחנו מתנגדים ומתקוממים בכעס. כל חלקי הנפש שבזמנים אחרים הצליחו להדחיק את הטרוניה כלפי מעלה או הבלבול וחוסר ההבנה פתאום מופעלים ומוצפים ברגע שהצד שכנגדנו תובע קשר מלא התמסרות מלאה ונוכחות מלאה.

אני בטוח שיש כאב סבל ואכזבה ספציפיים בחייך שיושבים מאחורי השאלה הזו, אבל אני לא רוצה להיתלות רק בזה. יתכן שכדאי לך לעבד את המקום של הכאב, אבל השאלה כלפי הקב"ה צריכה ברור בפני עצמה. יש בעולם סבל. זו עובדה. חלק מהסבל גם לא מובן לנו, וזו גם עובדה. אבל בראש השנה אנחנו נתבעים להמליך ולקבל את הקב"ה עלינו, ולא תמיד כל החלקים בנו שלמים עם זה.

כעת אני רוצה להתמקד בראש השנה ולבאר כמה מושגים. דבר ראשון צריך להבין שיש פער בין האופן שאנחנו משתמשים במושג מלך, לבין מה שהתפילה מתכוונת איליו. בעולמנו הדמוקרטי מלך הוא מילת גנאי, הוא ביטוי של שליטה אלימה [אלא אם כן זה מלך סמלי בלבד כמו באנגליה] אבל ההגדרה הזו היא לא נכונה מבחינה מהותית. זו חוויה מודרנית אבל היא לא נכונה מבחינת הגדרות של מדעי המדינה עצמם, ולא נכונה מבחינת הכוונה של התפילה.

נתחיל ממדעי המדינה. במדעי המדינה מחלקים בין שלוש צורות שלטון שכל אחת מהן יכולה להיות טובה או רעה. [אני יורד לסוגיות יסוד, ואני מקווה שאינני מתיש, אני פשוט רוצה לתת תשובה רצינית ולא ניחום אבלים]

• מונרכיה או דיקטטורה [מלך או עריץ]
• אריסטוקרטיה או אוליגרכיה [שלטון אצולה מיטיב או עריצות המיעוט]
• דמוקרטיה או עריצות הרוב

בכל אחת מדרכי השלטון יש הפעלת כוח ויש סדר וחוק והפעלת אלימות וכו' השאלה היא במנגנון. כל אחד מסוגי המנגנון יכולים להפוך לרוע, ויכולים להטיב. כלומר גם בדמוקרטיה יש הפעלת כוח אלים ויש הרבה אי צדק [דברי עם אוכלוסיות מופלות בישראל..] אבל הנחת היסוד היא שבדמוקרטיה יש יותר אפשרות לפקח. אגב ,הקדמונים לא חשבו כך, אלא סברו שברוב המקרים דמוקרטיה תהפוך מהר מאוד לאנרכיה.

כך או כך, צריך להבין שדמוקרטיה איננה בהכרח טוב ומונרכיה בהכרח רע. אלא מדובר בשתי מנגנוני ניהול שאחד נכשל הרבה ואחד נכשל פחות, אבל שניהם יכולים להפוך לרשעות [למשל גרמניה הנאצית התפתחה מתוך הדמוקרטיה, וכנראה אם היה שם קייזר ולא רפובליקה, הקייזר הזה היה עורף את היטלר כשהוא היה עוד קטן] עד כאן מדעי המדינה [אלו דברים פשוטים מאוד במדעי המדינה, ולא חידושים שלי]

אנחנו יכולים להבין שכלפי הקב"ה שהוא הצדק המוחלט הגיוני שמלוכה תהיה טובה יותר מדמוקרטיה, כיוון שאין בו שום חולשה ופחד [שהם מקורות הרוע האנושי]. ולכן תמיד עדיף לנו שהקב"ה ינהל את הדברים לבד.

גם על פי קבלה ככל שיש יותר טוב בעולם אנחנו מכנים זאת שעצמותו של הבורא יותר מתגלה, וככל שיש יותר סבל כך אנחנו מכנים זאת כהופעה אלוקית מולבשת. כלומר גילוי של פרצופים גבוהים יותר הם באופן טבעי הנהגה מטיבה וחומלת יותר ויותר, ולהיפך ככל שיורדים בספירה או הפרצוף המתגלה. כי בעצם הרוע הוא ממד של הסתלקות או כיסוי של האלוקות. כלומר [וכאן חשוב לשים לב] מלכות השם היא גילוי של רחמים. ככל שמדובר על גילוי של עצמות האלוקות כך מדובר על גילוי של הנהגת רחמים גדולה יותר ולא להיפך. ולכן התביעה שלך לרחמים בעולם, היא בדיוק התביעה של ראש השנה. 'ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך' פירושה שיהיה יותר רחמים בעולם ופחות הנהגות של סבל ושל נתינת מקום לרע להשתולל.

אלא שאת מפרשת את מושג המלוכה כעריצות ושלטון כוח. וזו טעות מודרנית ובוודאי אין כוונת התפילה לכך. וגם לא עצם המושג המדעי מתכוון לכך. נוסח התפילה שמדבר על מלכות מדבר על מלכות כפי שהיא ראויה להיות כאן בעולם – מלכות טובה וחומלת.

אם את רוצה להבין את הדימוי 'מלכות' במבט של האמוראים שכתבו את תפילות ראש השנה נכון, עליך לא לחשוב על פרסונה של מלך, כי זה ישר מתקשר אצלך לדמות עריצה. אלא את צריכה לחשוב על רכיב שנמצא גם בשלטון דמוקרטי ואולי אפילו יותר חזק – ממלכתיות. כלומר הממלכתיות זה רכיב מלכוני שנמצא בשלטון דמוקרטי. וכולנו מבינים שהוא רכיב חיובי ומיטיב. אלא שבעולמנו הוא מושג מופשט המרחף בחלל, בעולם פעם הוא היה מזוהה עם דמות מסוימת – מלך טוב. כשאת רוצה להבין מה חז"ל מתכוונים ב'מלך' עליך לחשוב על ממלכתיות.

ממלכתיות מזוהה עם – סדר, אצילות, בטחון, שלווה, שלמות, יושרה, אי-אנוכיות, שגשוג, וכו' כך נוסח התפילה מתכוון כשהוא אומר מלך, וזה מה שאת צריכה לחשוב כשאת מתפללת על מלכות השם, לא כוח אלא סדר, לא אלימות אלא שלווה, לא בעלות וכפיה אלא חרות בתוך גבולות בטוחים, שלילת האנרכיה, שלילת הכוח של הרע להשתולל.

זה לא ווארט, זה פשוטה של תפילה, לזה חז"ל מתכוונים בכל מקום שהם אומרים מלך. כי הם מזהים מלך עם ממלכתיות באופן מוחלט, ולכן הם ממשילים את הקב"ה למלך בכל מקום, לא בגלל ממד הכוח האלים והעריץ שעלול להתפתח במלך, אלא בגלל הביטחון והסדר שהוא משליט בעולמנו.

אנשים שהתרגלו לדמוקרטיה מזהים בטעות דמוקרטיה עם חרות, ומלוכה עם כפיה, זה לא נכון. בשני הממשלים יכולה להיות כפיה ויכולה להיות חרות [הנאורות וערכי החרות התפתחו דווקא תחת ממשלים מלוכנים שעודדו זאת] סינגפור היא דמוקרטיה עם חוקים אכזריים, ומרוקו היא ממלכה חרותנית מאוד, במרוקו העם אוהב את המלך כמו את אביו, וזה קשור לסגנון המלוכה, שהוא מאוד אנושי וחומל.

רכיב הפעלת הכוח קיים בכל ממשל, אחרת מדובר בתוהו ובוהו הגרוע מכל – אנרכיה. ולכן כאשר המלך הוא מיטיב וחומל כמו הקב"ה, אנחנו מבינים שכל ממד של סבל שיש בעולם הוא בגלל היעדר הופעת המלכות במלוא הדרה. אפשר לדמות את הבקשה שלנו בראש השנה למלכות השם, להפגנות שערביי ישראל עשו למען משילות המשטרה בכפרים. אנחנו מבינים שהרע וכאוס בעולם הוא בגלל היעדר משילות הבורא ולא בגללה חלילה.

ובכל זאת, יש כאן הזדמנות מיוחדת לעבודת השם אישית שלך. משום שבזעקה שלך את טעונת מעבר לכך ש: יש בעולם הרבה סבל והקב"ה אחראי על זה. שעל זה אמרנו שבקשת המלכוה מבקשת בדיוק זה – משילות על הרוע. בעומק את תובעת: תנו לי לבחור! זו תביעה לאוטונומיה אנושית מול הבורא.

התביעה השניה אומרת 'לא איכפת מה השלטון הטוב יותר, ומה יעשה לי טוב יותר, אני רוצה לבחור בעצמי, אני רוצה לחוש שאני אדם עם גבולות ברורים ולא אדם מחוק ושקוף שמחליטים בשבילו' זו טענה מאוד חזקה.

בנקודה הזו חשוב להבין, שאין מי שמבקש יותר את האוטונומיה האנושית כמו הקב"ה. כנראה הוא דורש את זה הרבה יותר מהאדם עצמו. כשם שאמא דורשת מהבן שלה להיות עצמאי לפני שהוא רוצה את זה, היא אומרת לו להישאר לבד לפעמים, ולהסתדר לבד ולהחליט לבד, בזמן שהוא היה רוצה תמיכה ועצה, כך הקב"ה רוצה את האוטונמיות האנושית יותר ממה שאנחנו היינו רוצים מצד עצמנו.

לנו היה קל יותר שהקב"ה יפעיל את מלכותו באופן טוטאלי, יתן טוב לצדיקים רע לרשעים כולם יהיו צדיקים, ואז ממילא יהיה שפע אינסופי, לא יהיה רע, וזהו זה. כולנו מחוברים למכונות עונג מלאכים צולים לנו בשר ומסננים לנו יין ושלום על ישראל. אבל זה מצב של תינוק של יצור חסר אונים שלא יודע שהוא חסר אונים וגרוע מכך – חסר משמעות. יתכן שתפילות ראש השנה מבקשת את זה בדיוק – שתהיה יותר נוכחות אלוקית, יותר משילות, יותר שליטה על הרשעים ועל הכאוס – על המחלות ועל העוני על המחבלים ועל הפושעים, על הבדידות ועל הייסורים. למה למען השם יש כל הרבה כוח למושגי הרע? אבל באמת הקב"ה מותיר אותנו לא מעט לבחור בינו לבין אופציות אחרות.

בסוף, אף אחד לא מוכרח לבחור בה', בסוף מיליארדים של אנשים בחרו בדברים אחרים. את לא באמת מוכרחת. את בת חורין. הקב"ה כפה עלינו את החרות הזו. נכון שאנחנו כיהודים רוצים ובוחרים תמיד להיות כפופים להשם לתבוע את הנוכחות שלו בעולם בצורה חזקה וברורה יותר, אבל בסוף הבחירה קיימת תמיד האם להיות שותפה לכך או לפרוש. החירות מובנית בקיום האנושי, היא מכבידה ומעיקה, היא מייצרת הרע וגם הטוב בעל משמעות. היא התנאי המוקדם לכל הוויה אנושית [כולל השיחה הזו שבה את בוחנת למעשה האם את רוצה להמליך או לא – מה זה אם לא בחירות]

נכון שבבית הכנסת צועקים השם הוא האלוקים, כי בבית הכנסת השאלה הוכרעה. מי שבא לבית הכנסת זה מי שרוצה להמליך, כנסת ישראל בחרה בקב"ה היא מאמינה לו ואוהבת אותו, היא סומכת עליו שהוא יעשה את הטוב ביותר, שהוא כולו טוב ושלמות וכדאי שהוא ימלוך, אבל החיים עצמם וההוויה האנושית היא הוויה של חרות. אף אחד לא מכריח אותך, יש כאן בחירה גמורה, ואדרבה בחירה זו היא זו שמייצרת את הסבל, הרוע ברובו הוא תוצר של הבחירה הרעה של לא מעט בריות. [או רע שאנחנו גורמים איש לרעהו או רע שאנחנו עושים לעצמנו]

התפילות של ראש השנה מדברות על מה שכנסת ישראל כמכלול וכקבוצה רוצה לומר לקב"ה. ושם הדברים ברורים 'אנא בוא ומלוך עלינו ועל כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך' יש כאן אמון מוחלט וטוטאלי. אבל שימי לב לתפילת חנה, שאנחנו מזכרים אותה בהפטרת ראש השנה לא בכדי. שם חנה מתפללת תפילה אישית שיש בה הרבה תרעומת והרבה כאב. ודווקא מתפילה זו נלמדו רבות מהלכות תפילה. זו היא תפילת שיא שהביאה לעולם את שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרון, זו תפילה שנקראת שפיכת הנפש בנביא:

אִם רָאֹה תִרְאֶה״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״אִם רָאֹה״ — מוּטָב, וְאִם לָאו — ״תִּרְאֶה״. אֵלֵךְ וְאֶסְתַּתֵּר בִּפְנֵי אֶלְקָנָה בַּעֲלִי, וְכֵיוָן דְּמִסְתַּתַּרְנָא מַשְׁקוּ לִי מֵי סוֹטָה, וְאִי אַתָּה עוֹשֶׂה תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע״^[1].

חנה שואלת את הקב"ה למה בראת אותי אם אתה לא מתכוון לתת לי ילדים? היא פונה אל הקב"ה ואומרת, הרי כל מה שבראת באדם בראת לשם תכלית – עינים פה אף ידים, לכל דבר יש תכלית, אבל לשם מה בראת אותי עם יכולת הנקה אם אתה לא מתכוון לתת לי ילד? זו שאלה שאומרת: אם יש דין על העולם, יום שבו אתה בודק כל אחד מאיתנו האם הוא ממלא את תכליתו, תדע שגם אנחנו שואלים – האם העולם הזה והמציאות הזו ממלאת את תכליתה? האם היא יכולה למלא את תכליתה? האם יש לה סיכוי? השאלות הללו לא נכנסו לתוך תפילות ראש השנה. אבל התפילה הזו של חנה נאמרה כמה ימים לפני ראש השנה לפי חז"ל וההיענות שלה היתה בראש השנה. כלומר יש קשר הדוק בין תקופת הימים הנוראים לבין שאלות התכלית והתקווה והציפייה מהקב"ה.

אי אפשר להכניס את הטקסט שלך לתפילות ראש השנה. זה לא יכול להיות דרך לרבים, אבל הלב שלך צועק אל הקב"ה, וחשוב שתביני שבינך לבין הסידור יש פער. כי הסידור מדבר את מה שכנסת ישראל כמכלול מדברת עם הקב"ה. אבל גם לך יש מה לשפוך את הנפש לפני השם בראש השנה ויהיה חבל מאוד אם לא תעשי זאת.

לתפילות עצמן כדאי להתחבר ככל שניתן, כי זו התפילה הכללית של עם ישראל שהוא בטוח בקב"ה ללא שאלות, עם ישראל כולו הוא שיקוף של אברהם אבינו לא של איוב, אבל כיחידם עלינו לשפוך את נפשנו לפני השם – בכנות בחירות ובאותנטיות ובכבוד כראוי לפני השם, כי בסוף הוא לא חבר שלנו, והאלוקים הוא למעלה ואתה למטה על כן יהיו דבריך מעטים. אבל את הדבירם המעטים הנקיים והכנים צריך לומר בכבוד ויושרה. בזכות שפיכת הנפש חנה נפקדה, ובע"ה גם את תקבלי בהירות אמיתית בעבודת השם שלך, והצלחה רחבה בכל מישורי החיים.

תודה על הזכות

יוסף

^[1] ברכות, דף לא, עמוד ב.