דלג לתוכן
איך אפשר לעזור לאשה חרדית נשואה כ10 שנה שכל פעם שנאסרת נכנסת לדיכאון ועצבות הסתגרות ובכיות
כמו כן ובלי קשר כל ענין הטהרה הוא מאד כבד וטעון , מלא ספיקות ושאלות חצי יום של הכנות וגם אחר כך ספיקות האם הכל נעשה כדין
איזה כלים יש לבעלה על מנת לעזור לה מבחינה רגשית ונפשית?
שלום וברכה
התופעה שאתה מתאר מוכרת, וישנם כמה גורמים שונים שאפשר לתלות בהם את המתואר. אתה מתאר שני דברים שונים שיתכן ויש קשר ביניהם ויתכן שלא, תופעה ראשונה, הטהרה נעשית בכפייתיות רבה, תופעה שנייה היא נמצאת בדיכאון כשהיא נאסרת, פעמים ושני המקרים קשורים זה בזה, החרדה הגדולה שיש לה מתהליך הטהרה מכניס אותה לדכאון כאשר היא נאסרת כי היא יודעת שהיא אמורה להיכנס שוב לתהליך של הטהרה, תהליך שגורר אצלה חרדה וכפייתיות. אם זו הנקודה, יש לדעת איך להרגיע אותה, פעמים ולימוד לא נכון של ההלכות גורר את כל זה, פעמים והיחס להלכות חציצה נלמד לא נכון וחוסר הידיעה וההבנה של ההלכות הללו גורמות לחרדה מיותרת. אלא אם כן יש עוד נושאים בהם היא מתנהגת בחרדה, אם כן, יש לטפל בזה.
אמנם יתכן והתהליך הפוך, יתכן שהחרדה שהיא חווה בתהליך הטהרה נובע מן הדכאון שבזמן האיסור, ואז צריך לאתר מדוע היא נמצאת במצב הזה בשעת האיסור.
ובכן, בקרב בני זוג רבים יש תפיסה מוטעית ביחס לזמני האיסור וזמני ההיתר, זמן האיסור נתפס כתחנת מעבר, כזמן שהזוגיות אינה קיימת כל כך, היא רק משתמרת איכשהו. הזוגיות איננה אלא בזמן ההיתר, אז יש קרבה מושלמת. התפיסה הזו גורמת שבזמני איסור הם באמת לא כל כך חיים ביחד… בחישוב פשוט נמצא לפי זה שחצי מהחיים כל זוג הוא לא כל כך זוג… בחישוב יותר מדוקדק נמצא שגם בזמן ההיתר הם לא כל כך בני זוג, כי תפיסה זו המכניסה את כל חיי הנישואין במסגרת של קיום קרבה פיזית, מותירה את בני הזוג כנשואים רק בזמן המסוים בו הם ממש ביחד. זה יכול להיות מתפיסה שגויה לעיקר חיי הנישואין, או מחוסר יכולת להתחבר ללא משהו ממשי כמו הזיווג. תהא הסיבה מה שתהא, זה מצב לא טוב. אם המצב הזה קיים יש סיבה טובה מאד להיות בדיכאון בזמן האיסור…
נכון קצת הקצנתי, תיארתי מצב קיצון בו בני הזוג לא קשורים אלא בשעת הזיווג, ויתכן מצב קצת יותר טוב ממה שתיארתי, אך בכל מקרה אם הזיווג הוא נושא הקשר העיקרי בין בני הזוג, זמן האיסור הוא בהחלט סיבה לדיכאון.
לכן חשוב לעשות סדר ולהבין יותר טוב את משמעות החיים המשותפים של בני זוג, וממילא להבין איך אפשר לקיים קשר מלא ואיכותי בזמן האיסור, קשר שיתכן ויש בה ערך מוסף, שיכולה להשפיע על הזמן בו בני הזוג מותרים, וגם אם לא עד כדי כך, גם אם התועלת שבזמן האיסור יכולה להתקיים גם בזמן ההיתר, בכל מקרה, זמן האיסור לא יהפוך לזמן של עצב.
ובכן, עיקר הנישואין זה קשר מושלם-משלים, של בני הזוג, האיש והאשה תורמים זה לזה שלימות, הם נוטעים זה בזה שלווה ורוגע, חום ואהבה, ההקשבה של איש לאשה והאשה לאיש, היכולת להיפתח ולשוחח על כל דבר, משמח או עצוב, היכולת להיפתח רגשית להתרגש יחד לשמוח יחד לבכות יחד, לחלום יחד… לטמון חלומות יחד… בקיצור לחיות חיים שלמים משותפים. כך כל אחד הופך להיות יותר מושלם. יחסי האישות הם השיא של אותו קשר מושלם המתואר, כאשר יש בין בני הזוג קשר שלם, כאשר יש לבני הזוג חיים מלאים יחד, יש משמעות ליחסי האישות כשיא של חיבור של שני החצאים שהפכו להיות אחד!!! החיים המלאים-השלמים שהיו עד לחיבור מתומצתים באותו רגע של חיבור. לכן יחסי האישות תופסים מקום חשוב כל כך בחיי אישות, אך צריך לזכור, הם חלק של חיים שלמים, ואין להם מקום לבדם.
אם נחדד את הדברים, לכל אדם יש גוף ויש נפש, איש ואשה אמורים להיות קשורים בגוף ובנפש. כשהקשר הגופני הוא אמנם חשוב כי הוא חלק בלתי נפרד מהקשר הנפשי, אך הקשר הנפשי חשוב לא פחות. שניהם צריכים להיות קיימים.
כשהמציאות היא כך יש לזמן האיסור תפקיד חשוב, דווקא בזמן הזה, בו אין יכולת של מגע, יש יכולת להעמיק את הקשר, לשים את הדגש על הקשר ולא על המגע, הצורך הטבעי של בני הזוג לקיים יחסי אישות עשוי להעמיד בצד את היכולת להתקשר זה לזו שלא לשם מגע, אם תמיד מותרים יכולים בטעות להעמיד את הקשר הפיזי במרכז ולשכוח להעמיק את הקשר הזוגי האנושי. הזמן בו אין יכולת לקיים יחסי אישות, תורם לקשר הזוגי זמן שכולו מוקדש רק לחיזוק הקשר הנפשי ולא לקשר הגופני.
אך גם אם מצליחים לחזק את הקשר הנפשי בזמן של היתר, גם אם הצורך לקשר גופני לא מטיל ערפל על הקשר הנפשי, ודאי שאין סיבה שזמן האיסור יהפוך לזמן בו אחד מבני הזוג נמצא בדיכאון.
לעומת זאת, כשלא מקיימים חיים כאלו, מאיזה סיבה שהיא, או מצד שאין זמן לחיות יחד, אם מצד שלא מוכנים נפשית לקשר המושלם הזה, כאשר כל מהות הקשר אינו אלא קשר גופני, יש אנשים שבאופן כללי יותר מוכנים לקשר ממשי הם לא יודעים לתקשר ללא משהו ממשי פיזי שמלווה אל הקשר, פעמים והאשה צריכה לעבוד לשפר את זה לפעמים האיש ולפעמים שניהם, אך בכל מקרה אם הקשר הנפשי לא קיים או לא איכותי מספיק, ממילא בזמן של איסור הקשר מתפרק והוא מזמין ממילא עצב ודיכאון.
יתכן מאד, וגם החרדה שאתה מתאר נגרמת מאותה סיבה, כפייתיות נגרמת פעמים רבות מהתמקדות מיותרת במשהו. כשגופה של האשה נמצא במרכז, כשכל ההכנות לטהרה מלוות בתחושה של הנה הגוף שלי הולך להתעורר מן המוות של זמן האיסור, היא הופכת לחרדתית היא מתמקדת מידי בגוף שלה במקום התמקד בעיקר שזה הקשר הנפשי שיתחזק על ידי המגע הגופני.
אינני מכיר אתכם אך אם אני צודק בדבריי, הייתי מציע לכם, לשפר את הקשר הנפשי ביניכם לקיים מערכת של קשר יותר תומכת, יותר חמה, ויותר פתוחה. תוכלו לדבר על זה, על התפקיד החשוב שיש בזמן האיסור, תעשו פעולות גם שייטיבו עם הזמן הזה, תקבעו זמן לבילוי משותף דווקא בזמן הזה, יציאה לטיול משותף מותרת בזמן איסור, אם תלמדו לחוות יחד חוויות זוגיות שאינם תלויות מגע, בטוחני שלא יהיה לה סיבה להיות בזמן האיסור מדוכאת.
הייתי מציע לך לקרוא תשובה נוספת שכתבתי על הנושא הזה שם הארכתי בעוד כמה צדדים של התפקיד של ימי האיסור ועל היכולת להתמודד נכון עם הזמן הזה התשובה מופיעה בקישור כאן:
https://akshiva.co.il/%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99/%d7%94%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%a8%d7%97%d7%a7%d7%95%d7%aa/יתכן ונגעתי בנקודה , ויתכן שלא, תוכל תמיד להמשיך לשאול ולדון בדברים בכתובת האימייל המצורפת למטה.
חשוב לציין שיש לבדוק האם תמיד זה היה או שזה השתנה בנקודת זמן מסוימת. לפעמים הקשר הזוגי צריך ריענון, אחרי שנים של יובש מחמת המטלות של החיים, אם זה נכון צאו יחד ותרעננו את עצמכם לחדש את הקשר הזוגי, בו יהיה מקום לנפש ולגוף.
בברכה מרובה
שלמה
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
