היי יקרה,
ואוו. איזה קשה! אני כל כך מצטערת לשמוע! מקווה שאת בטוב בזמן שאת קוראת את המענה שלי אליך.
אני רוצה להגיד לך שמה ששיתפת כאן מאד מאד נגע לליבי, אני מבינה ומזדהה עם הכאב ותחושת ה״חור הענק שנפער לך בלב״ (גם אני איבדתי סבא קרוב לפני כמה חודשים..) ואני מרגישה שיש לך רגישות ואכפתיות יוצאים דופן! התרגשתי לקרוא על החיבור שלך עם סבתא וסבא שלך, הנתינה שלך אליהם, האכפתיות והאהבה כלפיהם זה משהו שלא רואים הרבה, אשריך!
אני רואה כמה זה קשה לך, את רגילה לכתוב עליה בצורה של הווה, קיימת, ואת משנה לכתיבה בלשון עבר… ואוו, זה כל כך כואב לאבד קרובה אהובה כל כך! אבל לא רק היה בינכן קשר מעבר למילים, עדין בהווה הקשר בינכן הוא בלתי יתואר! תאמיני שהוא עדין קיים, קחי את המורשת הזו שלה ותתקדמי איתה כמו שאפרט בהמשך.
זה כל כך מרגש שסבא אמר לך את המילים המדהימות האלו דבר ראשון כשהוא ראה אותך! מגיע לך לשמוע את זה ממנו!
כמה חודשים זה עוד טרי, לגיטימי שתרגישי עדין את תחושת האובדן והגעגוע, זה מראה כמה באמת היה לך חשוב ומשמעותי הקשר עם סבתא שלך!
החור האינסופי שאת מרגישה בו הוא ממש מראה על הקשר המיוחד שלך איתה, ובאמת אף אחד לא יקח את המקום הזה שסבתא מילאה לך בחיים. הוא לעולם ישאר המקום הזה שלה ואת תמלאי אותו בדברים שהיא הורישה לך ולימדה אותך וכך את תרגישי את סבתא תמיד לצידך. מה שכן- בע״ה יש איזה ריפוי שקורה עם הזמן, ויהיו לך עוד הרבה אירועים טובים ומשמחים שימלאו אותך ואת לא תרגישי את החסר בצורה כל כך חזקה. אבל בהחלט שהחסר קיים, וזה כל כך אנושי שתרגישי בו.
אני בטוחה שהרגשת שלא תוכלי לחזור לתפקד, אבל תראי אותך, את כן הצלחת! ואת תמשיכי להצליח, את חזקה!
איזה חיים מלאי תרכובת, מיד אחרי השבר שחווית להיפגש עם בחור, ועוד הבחור שלא מיועד לך.. וואו! אבל את פשוט גיבורה כל כך, זה מה שאני יכולה לאמר לך, ותאמיני בזה! את מתארת שזה הנחית אותך חזרה לחיים אחרי הפטירה, אני חושבת איתך בקול שאולי זה היה טוב במבט לאחור? משהו שלא יתן לך אפשרות להישאב לאבל ולכאב?
זה הכי מובן בעולם לדמוע ואפילו קצת לבכות ולהתאבל כשאת נכנסת לבית של סבתא, הרי שם נרקם הקשר שלכם! ואיזה זכות שסבא וסבתא חיו יחד כל כך הרבה שנים! ושוב אציין שהרגישות שלך מיוחדת, איך את דואגת וחושבת על סבא שלך במצב הזה! אבל חשוב לי שתדעי ותאמיני שגם לו (כמו גם לך) הקב״ה נותן כלים וכוחות מיוחדים לצלוח את הקושי הזה.
את מתארת סתירה פנימית בין זה שאת ממשיכה לחיות, לשמוח ולתפקד לבין האובדן של סבתא שלך, והתחושה של- ״איך אני ממשיכה אם היא לא פה?״, זה מאד מובן, זה באמת יכול להרגיש לא פייר או אולי לא במקום שאת ממשיכה לחיות את החיים, אבל- חשוב לי שתדעי, שעצם זה שאת ממשיכה בחיים זה הכי חשוב, זה לא אומר שאת שוכחת אותה ולא אומר שאת מדחיקה את מותה, זה מראה שאת חזקה ובוגרת מספיק כדי להבין שזה רצון ה׳ ממך, וזה תפקידך! ואת מצליחה בכזו בגרות להחזיק את הכאב והצער לצד השמחה והריגושים של החיים שלך, וזו יכולת כל כך חשובה להצליח להחזיק שתי תחושות יחד שהן מאד שונות אחת מהשניה! ותחשבי- במה סבתא שלך הכי היתה גאה בך- אם היית נופלת לעצבות ולא מתפקדת, או כמו שאת עושה- קמה עם כל הכאב שבדבר וממשיכה לתפקד? סבתא עדין רואה אותך, היא נמצאת כאן איתך, יש לך כל כך הרבה שקיבלת מהקשר איתה, תשתמשי בזה כדי לפרוח ולשמח את סבא וסבתא!
את כתבת משפט כל כך נכון, ואני מצטטת: ״אני יודעת המח שלי יודע שזה לא נכון, החיים צריכים להמשיך, אסור לעצור אבל ללב שלי יש שפה משלו הוא לא מקבל את זה״ משפט חזק! אני חושבת שמה שכתבתי למעלה יכול לעזור לך עם התחושה הזו (הזמן שיעשה את שלו והיכולת להחזיק שני קצוות ביחד) ואני גם רוצה שתחשבי לבד על עוד דרכים שתוכלי להחזיק את שתי הקצוות- המוח והלב. חשוב לתת מקום לרגשות, ללב, לתחושות אבל לא לתת להם לשלוט עליך ולנהל אותך, אלא שהמוח שלך ינהל אותם. את יכולה להחליט על זמן מסוים שאת מתאבלת עליה, נגיד את מחליטה שחמש דקות לפני השינה את נותנת לרגשות שלך להתפרץ, את תראי בע״ה שעם הזמן את לא תרגישי את הכאב בצורה כל כך חדה- זה ריפוי שהוא בריא ורצוי! אל תבהלי שזה בגלל שאת שוכחת אותה, מדחיקה או אנוכית, זה ממש ממש לא! זה בדיוק איך שזה אמור להיות בצורה הכי בריאה, אז אני שמחה לשמוע שאת כבר לא חושבת עליה כל יום כל היום, זה מצוין וממש ממש לא אנוכי!
אני מקנאה בך בזכות שלך להיות כל כך קרובה לסבא וסבתא שלך פיזית ורגשית, זה לא משהו שכל אחד זוכה בו.
אני מברכת אותך שתזכי בע״ה להאריך ימים ושנים ושתזכי לנכדים ונכדות כמוך! ושהמקום ינחם אותך ואת משפחתך ובע״ה בקרוב נזכה לגאולה שלימה בקרוב ותזכי לפגוש את סבתא בתחיית המתים!
שלך,
חדוה