שואלת יקרה עד מאוד!
ראשית שולחת את תנחומי על פטירתו של אביך הצדיק. לאבד אדם קרוב ועוד אבא, אבא שהיה קודם כל אבא. אבא שהיה איש אמת. צדיק, אהוב וישר דרך. מאיפה שלא נסתכל על זה, אובדן כרוך בכאב שאין לתאר,
מאחלת שלא תדעי עוד צער. (לי את מרשה או שזה גם מעצבן?)
את נמצאת כעת בתקופת אבל, שאיתה את עוד איכשהו יכולה להתמודד. הבעיה והקושי העמוקים יותר, הן תגובות החברה. תגובות שמוציאות ממך תוקפנות, שלוקחות אותך לקצוות שגורמות לך לרצות לצעוק לעולם.
התסכול הזה, של מישהי שניגשת במבט מלא רחמים, מישהי שעד אתמול לא העיפה מבט לכיוונך ופתאום ׳משחקת אותה׳ החברה הכי טובה, משגע אותך.
אני קוראת אותך פעם ופעמיים ושלוש.. ושומעת שאת אישה של אמת. אמת שזועקת מנשמתך. קשה לך עם החוסר צדק הזה. קשה לך עם העמדת פנים, משחק או כל שם אחר שניתן לתת לסיטואציה שהיא לא משקפת מילה אחת א מ ת.
זה התחיל בבית, אל מול דרישותיה של אימך, על העמדת הפנים במהלך החיים, על הצורך להראות שלימות גם כשמאוד לא.. והגיע לשיא במהלך השבעה על אביך היקר,
אמא דיברה דיבורי אמונה והלב שלך זעק,
אמא שדרה חוזקה והנשמה שלך צעקה,
את רוצה להביא את הקושי, החולשה, הפירוק, האמת,
את רוצה להביא את האבל. ככה. בדיוק כמו שהוא נראה ומרגיש.
בלי פוזות ובלי משחקים.
וזה ממשיך ומלווה אותך היום, לבית, לגינה, עם חברות או מכרות,
וזה כל כך מתסכל עד כדי שאת מרגישה אונס, אונס חברתי, עד כדי שבא לצרוח את זה.
בואי יקרה ננסה להבין קצת מה קורה לך…
כשאדם חווה אבל ואובדן, הוא אמור להתאבל על היקר לו, אלה שלבים טבעיים הנצרכים על מנת להמשיך את שגרת החיים בבריאות וברווחה נפשית עד כמה שניתן.
ברגע שלא נאפשר מקום להתאבל, לבכות, לפרוק ולהתפרק, נחוש משא כבד לנשיאה..
כשמנסים ל׳שחק אותה חזקים׳ כשבפנים חווים אבל וחורבן, עלולה להווצר תחושה של תסכול עמוק, כאב לא מעובד ועיפות נפשית קשה.
כשאדם עובר קושי בחיים, כשאדם קרוב אלינו נפטר, מותר ואף רצוי ונצרך, להתפרק, לחוש כאב עז, לתת לו מקום, לבכות, להראות חולשה ולהתקשות לתפקד.
הרצון שלך לשבור את ההצגה שאימך מייצרת, מבטאה חלקים של בריאות נפש.
הצורך והרצון להוציא את הרגשות הקשים שלך החוצה נובעות כנראה מתוך תובנה כי הן אינן מפגע שיש להסתיר מהסביבה, אלא, תגובה טבעית לכאב של אובדן ולתהליכי אבל בריאים.
בואי נבין אותך עוד קצת יקרה, את גדלת בבית בו אמא התוותה דרך של שלימות, גם אם היא חיצונית, דרך שאין בה מקום להנכחת חולשה, גם לא במינון נמוך. התחנכת לכך ש "כל טעות טקטית, שווה לאסון.
כל חשיפה של חולשה, שווה, מוט קלון על המשפחה לדורות" אח, כמה כואב.
היום את כבר ילדה גדולה, את אישה, אישיות בפני עצמך, עם תובנות ודעות והבנות ורצונות, היום יש לך זכות ויכולת להשיל מעליך את החינוך המותנה שגדלת עליו ולאמץ חוקים חדשים, את לא חלק מהמשחק הזה יותר, יש לך את היכולת לצאת ממנו, ולומר ׳לא עוד׳,
אני לרגע לא מקלה ראש בקושי, הרי דפוסים שגדלנו עליהם נטמעים בתוכנו עד כדי שלעיתים לא נדע להפריד מה ומי אנחנו בלעדייהם.
אך כשאת רושמת ופונה ומבינה שיש כאן התנהלות שעולה לך ביוקר ואת רוצה לזעוק מנשמתך ׳לא עוד!׳, מאמינה ששם טמון הכח לשינוי הדפוס ולבחירה של דרך אחרת, אותה גם תנחילי הלאה לדור הבא שלך.
ובואי נזכור שחוזק אמיתי לא בהכרח נמדד ב׳להראות חוזק כלפי חוץ׳ כשבפנים הכל מפורק. חוזק אמיתי, הוא להצליח להראות חולשה, כשקשה ומפורק וחלש בפנים, במיוחד כשמדובר בחולשה וכאב של אבל, שהנפש נדרשת להתאוששות ולהתארגנות מחדש.
אמך מתאבלת על בעלה בדרך של שליטה ואמונה, את יכולה להתאבל בדרך שלך. בדרך של כאב ובכי.
יתכן וזוהי הדרך של אמך לשרוד, שהיא חוששת שלהראות חולשה, זה חלש מידי ועלול לפרק (מאמינה שיש סיבות בחייה האישיים אשר הובילו אותה לזה.. מאמינה שמסתתר שם כאב ופחד גדולים).
חושבת שכאשר אנחנו משדרים משהו חיצוני כשבפנים חשים משהו כל כך אחר, הסביבה מגיבה למסכה שאנו עוטים על עצמנו, ולא למה שאנחנו חשים. ואולי לכן תגובות הסביבה כל כך מטריפות אותך?
ואולי את לא נתת ונותנת מקום לאבל הכל כך כואב בפנים ואז כשרק מתקרבים ושנוגעים שם, גם במשפט שיכול להגיע מהתעניינות כנה ואמיתית, מרצון לשותפות בכאב, זה מקפיץ עד כדי רצון לצרוח את זה? עד כדי לרצות להתרחק מאנשים, מכולם?
מתחברת?
ובואי לא נשכח, הרי גדלת בבית שחינך לכך ש "תחייכו גם אם האחרים הם בלתי נסבלים , ואם תעזו להציב גבול מול אדם תתפסו כקשים" ועכשיו, ניגשות אליך נשים, אומרות מה שאומרות, ואת צריכה לחייך כשהבפנים שלך צורח, הקול הפנימי שלך לא מאפשר לשים להן גבול, גם בצורה נעימה וטובה, שלא תתפסי כקשה, חלילה.
ואולי יש גורם נוסף שגורם לך להרגיש את הרגשות הקשים אל מול הסביבה?
הרי כל החיים נדרשת לשחק מול הסביבה, בכמה אנרגיה עלה לך המשחק? עלה לך עד כדי שאת מרגישה כי טוב מותך מחייך, את מרגישה מתה מיום ליום, עד כדי שאת שונאת את האנושות, שונאת לראות ולדבר עם אנשים, לתחושותיך אנשים מוציאים לך אויר, פולשים אליך ואל חייך.
אם מפגש עם אנשים ואנושות גורם לך לשחק משחק כל כך מורכב ודורש מאמץ שקרי ומעייף, איך יישאר לך טיפת אנרגיה לבחוץ, לסביבה, למה שתרצי להיפגש עם נשים, לשמוע אותן? הרי כל מפגש עולה לך ביוקר, מתיש ומרוקן. רגשותיך כל כך מובנים.
אולי זהו, משהו בפנים התרוקן עד אפס ואחרי הפטירה, התחושה היא שאין עוד גרם אחד של מקום לכלום.
אולי אם תתחילי קצת להראות את האמת שבך, את הכאב, את זה שאת לא כל כך חזקה, לא בתוקפנות, ברכות של כאב, משהו שם ישתחרר?
תגידי, יש לך אדם, בעלך או חברה ששם את כן יכולה להראות חולשה, ששם את לא צריכה לשחק שום משחק, שאת יכולה להביא את האמת האמיתית שלך ככה, באופן הכי חשוף?
ואולי אני יכולה להציע משהו קטן.. אפשר לסגל משפט אחד שהוא נותן מקום ושם גבול בו זמנית, אל מול אלו ששואלות ואומרות, משהו שיהיה אנושי ורגיש אבל גם מכיר בכאב.
אולי זה יעזור לך להיות קצת יותר בשלום אל מולן.
ועוד משהו יקרה, מרגישה מהמילים שלך ומבין המילים שכתבת כעס, הרבה כעס.
חלק משמעותי מתחילת עיבוד אבל, עולה תחושות חזקות של כעס, על עצמך, על העולם, על אלוקים, על הקרובים והרחוקים, על העבר, ההווה, על הכל ועל כולם!
זה כל כך לגיטימי!! תני מקום לכעס, מותר לך לכעוס על זאת שמנסה לנחם ואומרת משפט שרק מכעיס עוד יותר, על כל השנים שהדחקת את האמת שלך לטובת משחק מאולץ, על המציאות שאבא שכל כל צדיק וישר כבר איננו, על הכל.
רק בבקשה ממך, אל תכעסי על עצמך, הרי מי ששם גבול הוא נתפס כקשה, את לא קשה. את קשובה. את אמיתית. את מתמודדת בדרך שהנפש שלך בוחרת שהכי נכון ומדויק לה, בלי מסיכות ובלי הגנות. תיהי בחמלה עצמית, עברת חוויות לא פשוטות, נדרשת לשחק משחק שעלה לך ביוקר, איבדת אדם קרוב, אין לך סבלנות כעת לאף אחד, וההלקאה העצמית הזו רק מוסיפה תסכול וכאב וכעס עצום, גם עליך.
לא מגיע לך יקרה. את כל כך אנושית, הרגשות שלך כל כך במקום, שככל שתתני להן מקום, מאמינה שמשהו ירגע יתנחם.
מאחלת לך שתצליחי לנשום אויר נקי של חמלה ונחמה, ימים של כוחות, ימים בהם הלב שלך ימצא את השקט והשלום בין הבפנים לחוץ, ימים בהם המשחק יפנה אט אט מקום לחיבור ואמת, כמו שאת כל כך מאמינה ורוצה.
ותזכרי כמה את יקרה, חשובה, אהובה, בדיוק כמו שאת. תמיד.
בהערכה רבה ועצומה,
אלישבע ר.
דלג לתוכן
